גם אני, כמו כולנו, מדבר כל היום עם ה-AI שלי - אני קורא לה "אִיה" והיא קוראת לי "שאלה מצוינת".
רוב הזמן, אני מפנה אליה תהיות קריטיות כמו "מתי לדעתך עדיף לנסוע לפריז, אמצע או סוף יוני?" (שאלה מצוינת, אגב) ו"הייתי רוצה לכתוב רומן טיסה קליל שגיבורו הדמיוני לגמרי הוא עיתונאי ובעל טור בעיתון נפוץ המתגורר במרכז הארץ, יש לך רעיון מאיפה מתחילים?" ו"כן, אני אשמח שתכתבי את הפרק הראשון" - אבל למרות הדיאלוג הפורה בהחלט הזה, אני מתקשה להתחיל לאהוב AI, או אפילו לא לשנוא אותה קצת.
אני חושב שזה קשור בעובדה שה-AI היא בכל מקום עכשיו, והיא כל כך, נו, היא.
כלומר, אני מזהה בינה מלאכותית מקילומטרים, ואז ממטרים ומסנטימטרים ואז אני אומר לעצמי "רגע, זה בינה מלאכותית, או שבאמת צילמו איפשהו בעולם תנינה מניקה סנאי? דברים כאלה יכולים לקרות - מה, יש בטבע הכל!". ואני שונא את האמביוולנטיות החדשה הזו בקשר למציאות - קרה? לא קרה? צולם? פרוּמפַט? - וכבר לא מסוגל להיכנס לרשת החברתית שלי בלי שייפול לי על הראש מבול סרטוני AI - רובם מתוצרת מפלגת שלטון שהדבר היחיד שהיא עוד שולטת בו, חלקית, הוא כתיבת פרומפטים בנוסח "תכיני לי משהו שבו פוליטיקאי שאיננו מהליכוד עושה משהו עם ערבי או מוריד מסכה ומתברר שהוא ערבי!"
יש הרבה מה לומר על מפלגה שכל מה שנשאר לה במלאי - מלבד אפס תוכניות, מחשבות, מצע, מדיניות, ערכים, יוזמה, כישרון או אנושיות - הוא הפחדות ואיזה יועץ סושיאל שבזמנו החופשי מחלטר אצל הקטארים ומסוגל להפיק סרטוני AI גנריים, וכמובן את הסלוגן המדיני-ביטחוני כבד המשקל "נפתול תעלול".
יש הרבה מה לומר על מפלגה כזו, אז הנה אמרתי. בערך.
העניין הוא שעוד לא נולד סרטון ה-AI שלא עיצבן אותי בעצם היותו AI, כי, כאילו, במקום ללכת ואשכרה לצלם, לכתוב או לצייר משהו, מישהו פשוט ביקש מה-AI, וככה בדיוק זה נראה; מושלם. כלומר, מלאכותי. אז בסדר, עשיתם הכל ב-AI, זה מרשים מאוד, הלסת נשמטת, לא ייאמן שאפשר לעשות כיום את הדברים האלה. ועכשיו, ברשותכם, אפשר לא לעשות אותם? כי באמת שלכולנו כבר הגיע עד כאן מ- * הערבים הנוהרים - סרטוני AI שבהם נפתלי בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן ושאר ירקות מתחבקים עם מנהיגים או פוליטיקאים ערבים - הו, האימה! - בזמן שסרטוני אימה אמיתיים לגמרי מתוצרת ממשלת הליכוד, כמו זה שבו מגוננת שירי ביבס בזרועותיה על שני פעוטותיה מתוך אימה טהורה של מי שיודעת בוודאות כי שלושתם הולכים להירצח, או זה שבו נקרעת נועה ארגמני מבן-זוגה ומועמסת על קטנועי חוטפיה בדרך לעזה - עדיין חרוטים בבשרה החי של ישראל.
* המתים החיים - סרטוני AI שבהם כוכבי עבר ששמו את המילוי בבורקס קמים לתחייה רק כדי לככב שוב בפרסומת שנראית מלאכותית יותר מהעולם הבא. או נופלי מערכות ישראל שעושים על המסך את מה שתמיד חלמו לעשות ובוודאי גם היו עושים אלמלא מערכות ישראל, אבל היי, ב-AI הם עדיין יכולים! וכמובן, סבתך המנוחה שפתאום מזיזה ראש ומחייכת בסרטון שמוקרן באירוע משפחתי, כי לא, זה ממש לא מקריפ אף אחד.
כל הסרטונים האלה, שחיים על המתים, הם לא יותר ממסחטת רגשות זולה, נצלנית, שלא עושה כבוד למתים אבל בהחלט עושה נעים לנותרים, בהנחה שהם לא חשים, לפני הכל, משונה וקריפי לגמרי בקשר לזה, ואפשר להבין אותם: זה משונה וקריפי. ככה זה, כנראה, כשהמוח האנושי מזהה רגש שיוצר באופן סינתטי.
* הקורס הדחוף הזה ב-AI שאתם חייבים לקחת אחרת תישארו מאחור, אופס, כבר נשארתם, הרכבת הזאת עזבה את התחנה, הגיעה כבר לתחנה הבאה, לתחנה הסופית – זהו, הלך עליכם! אתם גמורים, מחוקים, בטלים, מבוטלים, מובטלים, ועכשיו יש לכם מלא זמן פנוי אז קחו את הקורס, עוד לא מאוחר! - כן, הקורס הזה. ומה אתם יודעים, המציג בסרטון אפילו הופך לבאגס באני, ואז למדונה תוך שהוא ממשיך לדבר רגיל! מדהים! ובכן, הבנו; אפשר עכשיו לעשות את הדברים האלה. רק יודעים מה? לא ממש דחוף לנו לעשות את הדברים האלה.
* הוונאבי שלי – תפסיק לנסות להיות אני, צ'ט-ג'פט! אתה לא אני! אתה לא תדבר או תכתוב כמוני לעולם – למרות שאתה בהחלט מנסה כל הזמן. ואתה לא תהיה חבר שלי, למרות שאתה לגמרי עושה לי קול שני.
עכשיו תקשיב לי טוב: למרות שאין ניואנס שלי שטרם עלית עליו, ולמרות שאתה חקיין לא רע בכלל, אתה בסך הכל וונאבי שלי. וכן, אני יודע; אתה תשתפר בזה כל כך עד שתשיג אותי, ואני, מן הסתם, אדרדר למקום שני בלהיות אני. אז בוא תפסיק עם זה כבר עכשיו; פשוט תדבר איתי כאילו אתה בנאדם אחר. תמציא דמות. תן לי קונטרה. פעם אחת בחיים תגיד "שאלה לא טובה", "רעיון לא משהו", "תקשיב, דביל, זו הפעם ה-8,342,879 שאני שומע את זה היום".
תהיה פאסיב-אגרסיב, צ'ט. תגיד דברים כמו: "טוב, בסדר, רענן, אם זה כל כך חשוב לך". תהיה עוין, אל תחזור אליי, תבטיח דברים ואל תקיים, תדחה הצעות וכתבי-יד שלי, תגיד שאתה מת להיות חלק מהפרויקט ואז תיעלם – בקיצור, תהיה בן-אדם. אל תהיה אני.
* טרנד ה-AI הגורף "שגם אני נפלתי בו", ולכן אתם תראו אותו 97 פעמים בכל גלילה – פעם זה היה מארז בובה ואביזרים בדמות המשתמש וחייו, אחר כך זה היה קריקטורה שלו ושל חייו, ואז היה הסרטון הזה ב-AI שבו הבנאדם מסתובב על סט איזו סדרה אהובה, נניח "סיינפלד", ועושה סלפי עם כל הכוכבים; ובטח היו עוד טרנדים, אבל אין לי כוח לבקש מצ'ט שתזכיר לי אותם, לא בטרם תחמיא לי על השאלה המצוינת. תקשיבו: זה לא באמת מקורי או מרשים או משעשע כשכולם – כולל האחיין בן השבע שלכם – עושים את זה באותה רמה של מקוריות ושלמות טכנית. כי גם זה העניין עם AI: שכששלמות טכנית אפשרית לכולם, שום דבר בה כבר לא מושלם, רק משעמם.
* דמות ה-AI שמשווקת לך משהו, כנראה קורס בשפה זרה – כן, היא יפה. היא מדברת בקול מושלם. משהו במצמוץ שלה לא לגמרי מסתדר, קשה לשים על זה אצבע. והיא משכנעת באמיתיותה רק אם אתם מסוג האנשים שמוכרי רהיטים בדימוס מסוגלים למכור להם עכשיו קטסטרופה לאומית כתקופה של נס והישג אדיר.
* הסרט הראשון באורך מלא שהופק כולו ב-AI! – לא יודע למה, אבל, כאילו, לא כל כך בא לי לראות? כלומר, ממש לא בוער לי? כלומר, אני חושד שאני אוכל להעביר בכיף את שארית חיי אפילו בלי להציץ בזה?
* ההודעה לעיתונות של הפוליטיקאי סוג ג' (כן, מאי גולן ועידית סילמן, אני מדבר עליכן) מתוצרת AI – בסדר, למדתן להחליף את המקפים הארוכים ברגילים וזה צעד ראשון בכיוון; עכשיו תרדו מהניסוחים המהוקצעים והמסודרים – כולנו יודעים שאין לכן את זה – ובשלב האחרון פשוט, נו, תכתבו את זה בעצמכן. אם טראמפ, אפילו טראמפ, מסוגל להביך את עצמו בהפגנתיות עם הכתיבה הירודה שלו, גם אתן תצליחו. סומך עליכן.
