לפני כמה שנים, כשאיתמר בן גביר עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה, שלחו אותי לראיין אותו. ישבנו במשרד שמשקיף על שוק מחנה יהודה בירושלים. אחר כך גם ירדתי איתו לשוק והוא הראה לי איפה כדאי לקנות רוגעלך. בשלב מסוים נסענו גם לחברון, ביקרנו במערת המכפלה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקום, ולא הפסקתי להתפעל מהאווירה הכל כך מיוחדת שם. ואחרי זה הוא לקח אותי גם אליו הביתה, נדמה לי שבקריית ארבע, ואני זכיתי לפגוש שניים מהילדים הקטנים שלו, וגם את אשתו איילה, שנראתה לי אז כבחורה חייכנית. ואני יודעת, זה נשמע כאילו שאני עושה דווקא, מתארת את האישה הזו כאמא שהגישה לנו סלט קצוץ ודיברה בהומור עם הילדים על שיעורי הבית שהם שכחו להכין, אבל זה מה שראיתי בה וזו גם האישה שהייתי אז. מישהי שחשוב לה להסתכל על אנשים שאני באה לראיין עם הלב שלה, ולא דרך משקפי הדימוי הציבורי.
בשלב מסוים השיחה נסבה לעיצוב של הבית, ספציפית לעיצוב של הסלון, שהיה בו חלון שהשקיף לנוף יפהפה של הרים, ספה נוחה וספרי קודש בארון זכוכית. רק דבר אחד כבר לא היה שם בסלון, התמונה המפורסמת של ברוך גולדשטיין. במהלך השנים, הרבה עיתונאים ניסו לנזוף בו על התמונה הזו, ובצדק. הרי גולדשטיין היה טובח המונים, הוא רצח לא פחות מ-29 בני אדם באמצע התפילה שלהם, במקום שבו אדם מרגיש הכי בטוח ורוחני. כשדיברנו על התמונה שנעלמה, בן גביר אמר לי: "אני כבר לא הילד שהייתי, אני כבר לא קיצוני כמו אז, כשהייתי צעיר".
והנה העניין, כשהוא ישב שם על הספה מאחורי הקיר הריק מכל זכר לגיבורי העבר המפוקפקים שלו, האמנתי לו במאה אחוז. אחרי יומיים-שלושה איתו, הכרתי את הצדדים החביבים באישיות שלו, ואת כל זה אני קניתי ממנו, ממש כמו שהערמתי רוגעלך בתוך השקית בקונדיטוריה. אני מאמינה גדולה בזה שבני אדם משתנים עם הזמן וגם מחליפים את הדעות שלהם, עובדה שזה קרה לי. כל כך האמנתי שאשכרה עלו לי דמעות בעיניים כשישבתי מולו ושמעתי ממנו על הכאב הגדול של חייו. הוא סיפר לי איך מאז שהוא נער הוא חלם להתגייס לצה"ל ואיך הוא חיכה שיקראו לו לצו ראשון, עד שהוא הבין שהצו לא יגיע כי הצבא ממש לא מעוניין בשירותיו לאור העבר שלו. יכולתי לראות איך העובדה שהוא נבעט החוצה מהמקום הכי ישראלי ושבטי שיש מילאה אותו בכזה זעם, שחשבתי שאולי בגלל זה הוא הפך לכל כך קיצוני ואנטי-ממלכתי בשנים שאחר כך.
כשחזרתי הביתה ישבתי וכתבתי את הכתבה במשך שעות ארוכות, משתדלת להזכיר את עברו המסוכן של האיש אבל גם מתמקדת בכל הצדדים האנושיים שראיתי בו. ואז הגיעה הסטירה. "אני לא מאמין שמכל הסיור שלך איתו יצאה בסוף כתבה חנפנית כזו", אמר לי אחד העורכים, "את אשכרה מכבסת פה בלי בושה את הכהניסט הכי מסוכן בישראל".
במשך שנים הכתבה הזו נשארה תקועה בלב שלי כמו קוץ של עלבון. חשבתי שזה הכי לא פיירי מצד העורך, מצד אחד לבחור בי, הכתבת רכת הלב, כדי שתיתן לו "ראיון בנעלי בית". מצד שני לכעוס עליי שאני מביאה לו בן גביר יותר אנושי. ומעבר לזה, העציבה אותי המחשבה שאין במדינה הזו מקום לאנשים כמוני, אנשי מרכז מתונים שבאמת מאמינים בהידברות בין כל הצדדים והשבטים. כי זה מה שרציתי להשיג כשהלכתי לראיין את בן גביר, לנסות להבין למה הוא קוסם להרבה אנשים. באמת האמנתי אז, ואני מוכנה ללכת על זה למכונת אמת, שהדרך הנכונה לפעול במדינה המפולגת ומלאת השנאה שלנו היא לנסות להבין את הצד השני.
נזכרתי בהיפית המוזרה שהייתי אז השבוע, כשראיתי את התמונות מאירוע יום ההולדת של בן גביר, שנחגג באיזה מתחם אירועים מפונפן בהשתתפות בכירים במשטרה ומרדכי דוד ושפי פז ועוד המון אורחים. בהתחלה, עוד לא ממש הבנתי מה הבעיה עם האירוע. עוד נשאר בי לא מעט מאשת המרכז הסלחנית ההיא, זו שנמאס לה שכל דבר קטן שהימין עושה עובר ישר דרך הפילטר של הנו-נו-נו הגדול. אבל אז ראיתי את הצילום של עוגת היומולדת שלו ונשמטה לי הלסת. למי שהצליח בכל זאת לפספס, מדובר בעוגה גדולה שעליה הונח בצק סוכר מפוסל בצורה של חבל תלייה. נשים אחרות אולי היו שמות על העוגה של ההיי-סקול סוויטהארט שלהן ציור של הילדים המשותפים, מקסימום זילוף קרם של האופנוע היקר שהוא חולם לקנות לכבוד משבר גיל העמידה שלו, אבל איילה החייכנית בחרה במשהו אחר שישקף את האישיות המלבבת של הגבר שאיתו היא יוצאת מאז שהיא בת 15. חפץ שכורכים סביב הצוואר של יצור אנושי, מהדקים אותו חזק, ואז ממתינים עד שהאדם יחרחר ויגסוס בייסורים והלשון שלו תישמט החוצה כמו תולעת סגולה וארוכה. וממש כמו בצילום המפורסם של ברוך גולדשטיין שהיה תלוי בסלון פעם, גם פה היה כיתוב מתחת: "לפעמים חלומות מתגשמים". זה מה שהיה כתוב באותיות מתוקות של קצפת.
וזה מה שחשבתי כשראיתי את העוגה הרצחנית הזו. שהם צדקו ואני טעיתי. שכל מילה מלאת זלזול שהעורך ההוא אמר עליי הייתה נכונה. הייתי בכזו אובססיה לשמור על אחדות אז, ששכחתי שיש אנשים שאסור לנרמל, פשוט אסור להתייחס אליהם בכבוד ולהקשיב להם. כי עובדה. האיש המרוכך שנגע לליבי לפרקים וידע גם להצחיק אותי? הוא כולה פוליטיקאי ערמומי שהשתמש נגדי בשיטת הסוס הטרויאני. הוא ראה עליי ישר שאני סוג של אידיוטית שימושית, נאיבית שכל כך רוצה להבין את הצד השני, שהיא תקנה את אשליית הכהניסט שהוא גם מאמי. ואז, רק אחרי שהוא ייכנס לכנסת באמצעות אידיוטים כמוה, הוא יוכל להוציא את החיילים מתוך הבטן של הסוס, להראות לכולם את צבעיו האמיתיים. העוגה המבחילה שלו הייתה הוכחה סופית שהוא באמת אוכל מוות כמו שתמיד אמרו עליו. בדרך כלל אני שונאת שאנשים אומרים את זה על הציבור הציוני-דתי, זה שנלחם ומקריב למעננו, אבל במקרה של בן גביר ראיתי איך הוא ליטרלי אוכל מוות עם כפית מהעוגה הזו, ונהנה מכל ביס.
וכן, ברור שגם אני הבנתי ישר שזו פרובוקציה. בן גביר הוא כזה שועל תקשורת מיומן, ברור שהוא ידע שכולנו נתעסק בחבל התלייה הזה במקום בהישגים העלובים שלו במניעת פשיעה ורציחות ברחובות שלנו. ברור שהוא הבין שזה רק יגדיל את הפופולריות שלו אצל המצביעים ששונאים את השמאל ואת התקשורת, שכל מה שמרגיז אותם ככה הוא מבחינתם מבורך. ועדיין, ישבתי וחיכיתי למילה אחת כועסת, לאיזשהו גינוי שיגיע לגבי העוגה הזו ממישהו ממחנה הימין. בהתחלה חשבתי שזה יקרה בגלל שאין אדם הגון ובר דעת במדינה שאמור לקבל מעשה חסר מוסר כזה. אבל השקט נמשך, ואז התמונה דלפה לתקשורת העולמית ועשתה לנו נזק נוראי. האמת שזה הפתיע אותי, כי השר לביטחון לאומי פגע בביטחון שלנו, וביטחון זה משהו שאמור להיות מקודש לאנשי ימין. לא הבנתי איך זה בסדר מבחינתם שבגלל בן גביר יהודים יוכו או יידקרו באנגליה, או שהחיילים הגיבורים שלנו ישתחררו וייסעו לחו"ל ויסתכנו בכל מיני תביעות מציקות בהאג. הם שתקו כמו שהם תמיד שותקים לאחרונה, כשהממשלה הזו עושה עוד משהו כושל שכל מטרתו לגרום לשמאל להתחיל לייבב.
וזה רק הוכיח לי את מה שאני מזמן מבינה. שהימין בארץ, למעט כמה צדיקים, הוא כבר לא ימין אמיתי, הוא פשוט הפך ללהקה של צבועים. האנשים שהכי ירדו על אנשי השמאל והמרכז שהם יפי נפש ומזויפים, שצחקו עלינו שאנחנו אמני הסטנדרט הכפול ומשנים את הערכים שלנו בהתאם לגופו של אדם, הפכו לכל מה שהם צחקו עליו. אנשים שהיושרה שלהם גמישה ומתקפלת יותר מבובת גרב של מפעיל במסיבות ילדים. ואני לא מדברת אפילו על העוגה של בן גביר, אולי איש ז'בוטינסקי שמכבד את עצמו לא אמור להתרגש ממאפים. אני מדברת על הדברים המהותיים כמו שמירה על ביטחון הארץ הזו או ריבונות ישראלית גאה.
למשל המלחמה הזו, שהובטח לנו שתסתיים בניצחון מוחלט וכעת מתברר שאפילו להכרעה זמנית היא לא קרובה. איפה איש הימין שיקום ויגיד שהוא מזועזע מזה שחמאס לא רק שלא נוצח, הוא שולט לגמרי ברצועה, וגם קיבלנו איתו את הטורקים והקטארים. ומה לגבי חיזבאללה? איך בנאדם שגדל על ערכי הליכוד הישנים, שהעריץ את בגין על הלוחמנות וחוסר ההתפשרות שלו, מסוגל להשלים בנחת עם הפסקת אש שקרנית כמו שאנחנו מקבלים במסגרת הפיכתנו למדינת חסות צייתנית של אמריקה?
שוב ושוב אני נתקפת בהלם כשאני שומעת אנשי ימין מסבירים לי שזה בסדר שאנשים בלשכת נתניהו קיבלו כסף מקטאר. ויש עוד דוגמאות לצביעות הזו, עד שבאמת כבר ויתרתי על כל תקווה שלמישהו שם אכפת ממשהו אחר חוץ מלהישאר בשלטון. ונגיד שהימנים מאמינים שכל המערכות שלנו בכל הזירות בסוף יתבררו כהצלחה כי אנחנו מונהגים על ידי צ'רצ’יל בן זמננו. אז מה לגבי השוויון בנטל? איך זה לעזאזל מסתדר עם אנשי הימין? דווקא הציבור ששייך לציונות הדתית, הוא מוכיח יופי של יושרה. פעם אחרי פעם בסקרים רואים שסמוטריץ' לא עובר את אחוז החסימה. עונש על זה שבחר בצד של אלו שאומרים "נמות ולא נתגייס". אבל אצל המנהיגים שלהם ברובם? שקט מתמשך, שותקים על דברים שהם היו יוצאים בגללם לרחובות אם זה היה אצל כל ממשלה שהיא לא ימין מלא. אני אולי נירמלתי את בן גביר, אלה מנרמלים את הטבח הכי אסוני שהיה לנו מאז שקמה המדינה.
אני כועסת, כי היו שנים שניסיתי להבין את הצד השני. אבל בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מתקשה להישאר המרכז השליו שתמיד האמנתי שאני צריכה להיות, להמשיך לדבוק בניסיון להידבר איתם. והסיבה היא שהידברות דורשת לנהל שיחה כנה עם מישהו, והאנשים שאני רואה במפה הימנית? הם כבר לא כנים.
