לפני שנתיים בדיוק, בעיצומם של ימי המלחמה, פגשתי את חיים באר ברגנסבורג שבדרום גרמניה. השתתפתי בכנס שאירגנו אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטת רגנסבורג על מקומה של גרמניה ביצירתו של באר, ובתום יומיים עמוסים בהרצאות ישבתי לארוחת ערב עם באר ועם רעייתו במסעדה סמוך לקתדרלה הגותית האימתנית שבלב העיר העתיקה. "אל תגלה לאף אחד, אבל אני חושב שיש לי ספר", אמר לי אז באר, ולא פירש. השבוע נפגשנו שוב בדירת העבודה של באר ברמת-גן לרגל צאתו של 'לווייתן ברוח' (עם עובד), הספר שנרקם במוחו באותו ביקור ברגנסבורג. זהו ספרו ה-16 של באר, והוא שונה מכל ספריו עד כה: רומן שמתרחש ברובו בעיירה בווארית על גדות נהר הדנובה, ומתחקה אחר נובלה ביידיש מחיי הקהילה היהודית ברגנסבורג במאה ה-16. "לראשונה אני כותב ספר בלי להקשיב לאף אחד", אומר באר, "עד היום הייתי קשוב לעורכים ולחברים שקראו את הטיוטות, והיו עניינים מחוספסים שהוחלקו. הספר החדש מחוספס יותר מקודמיו, והוא מייצג אותי יותר נאמנה. האמת היא שאני לא רק סופר, אני גם חוקר עם תשוקת ידע גדולה. אם חיי היו מתנהלים כפי שרציתי, כנראה שהייתי היסטוריון או חוקר ספרות חז"ל".
'לווייתן ברוח' נפתח באמצע שנות ה-80, כשבאר מבקר בחנות ספרים משומשים בירושלים ומוצא שם, בתוך ספר אחר, עותק מרופט של 'יום ברגנסבורג', נובלה מאת הסופר היידי יוסף אופטושו. אופטושו, שכתב את הנובלה בתחילת שנות ה-30, על סף עלייתו של היטלר לשלטון, מתאר יום גורלי אחד בחייה של הקהילה היהודית ברגנסבורג בשנת 1519: הקהילה מתכוננת לחתונה חגיגית של בתו של אחד מגבירי הקהילה, ובתוך כך מקבלים יהודי רגנסבורג צו המורה על גירושם מן העיירה. באר נכבש בקסמה של הנובלה, שוב ושוב מנסה לתרגם את הטקסט לעברית, מלקט קטעים ופיסות מידע על רגנסבורג ושומר בקלסר צהוב שהולך ותופח, אך הקלסר נותר בצד והעלה אבק. רק ב-2024, כשהגיעה ההזמנה לכנס בעיירה הבווארית, משהו השתחרר.
מה הרגשת כשהגעת לרגנסבורג? מה בעיר הזו הפעיל אותך כל כך?
"אני מגיע לעיר שמאירה לי פנים, האוניברסיטה מארחת אותי יפה, אבל כשאני משוטט בעיר, אני רואה איך בכל פינה יש זכר לחיים היהודיים שהיו בה ונגדעו. כשהגענו, פרופ' חיים וייס, שאירגן את הכנס (וערך את 'לווייתן ברוח' — א"ה), לקח אותנו לראות מצבה של אישה יהודייה שהודבקה על תקרת מבנה העירייה העתיק. זה היה רגע מרגש, מטלטל. אמרתי קדיש ו'אל מלא רחמים'. אחר כך ראינו עוד מצבות משוקעות פה ושם במבנים. מתברר שאלברכט אלטדורפר, חבר מועצת העיר שיזם את גירוש היהודים מרגנסבורג ב-1519, והיה גם אמן חשוב, החליט לחרוש את בית הקברות היהודי כדי שהיהודים לא ירצו לחזור לעיר. נסה לדמיין את העצמות של גדולי חכמי ימי הביניים היהודים נזרקות לכל עבר. אלטדורפר חילק את המצבות לתושבי העיר כדי שישבצו אותן בקירות הבתים שלהם, כמו צייד שתולה על הקיר את ראש הנמר או את קרני הצבי.
"משם המשכנו לקתדרלה של העיר, ומחוצה לה אני רואה את היודנזאו, 'חזירת היהודים', פסל ימי ביניימי אנטישמי שמציג שלושה יהודים צמודים לפטמות של חזירה, ומופנה כלפי הרובע היהודי. באחת הכנסיות ראיתי ציור קיר של היהודים מגורשים מהעיר. הכל היה מאוד מוחשי".
העניין של באר בתרבות הגרמנית נוכח כבר בספריו הקודמים, כולל הרומן האחרון שלו, 'צל ידו', שעסק ביחסיו עם אביו ומתרחש בחלקו בטירה באוסטריה. "שלחתי את כתב היד של 'צל ידו' לכמה חברים שיקראו, ואחת הקוראות אמרה לי, 'מה, עוד פעם גרמנים? תעזוב כבר את גרמניה, תכתוב על דברים אחרים'. לא כעסתי עליה, כשאתה נותן למישהו ספר והוא אומר לך את דעתו אתה לא יכול לכעוס, אבל הרגשתי שהעצה שלה לא נכונה לי. למרות שיש בה גרעין של אמת – ילד יהודי מבתי אונגרין בירושלים, מה לו ולגרמניה?"
מה באמת?
"גרמניה היא הבירה האמיתית של היהדות החילונית. החילוניות היא ההמצאה האדירה ביותר בתולדות היהדות, או הטרגדיה הנוראה ביותר, או השחרור הגדול – תלוי איך מסתכלים על זה – אבל כך או כך, כולנו תוצרים של משה מנדלסון ושל תנועת ההשכלה הגרמנית, שזרמה מגרמניה לגליציה ומגליציה לתחום המושב. אלמלא ההשכלה שצמחה בגרמניה לא היו קמים ביאליק וברנר. הפריחה הגדולה ביותר של הספרות העברית קרתה בברלין ובלייפציג. אפילו 'אומרים ישנה ארץ' נכתב בגרמניה. טשרניחובסקי, אצ"ג, גרשם שלום, עגנון – לכולם יש פרקים גרמניים בביוגרפיה שלהם. גרמניה היא המפתח להבין את עולמה של החברה היהודית המודרנית. הבנתי באיחור שכולנו, צאצאי היישוב היהודי המשכיל והמתחלן למחצה, לשליש ולרביע, תוצרים של היהדות החילונית. החילון הוא ההמצאה היהודית הגדולה ביותר, יותר מהציונות. זה מרתק אותי, ופעם אפילו הלכתי להשתטח על קברו של משה מנדלסון. אבל אחרי ההערה שקיבלתי על 'צל ידו', אמרתי לעצמי שאולי יש משהו בדברים. אני אדם עם ביטחון עצמי לא גדול במיוחד, ואמירות כאלה יכולות לערער. ואז הגיעה ההזמנה לרגנסבורג, ולפתע הרגשתי שקיבלתי היתר.
"סופר מחפש כל הזמן אישורים למה שהוא מתכוון לעשות. הוא מחפש יד אלוהית נסתרת שאומרת לו: 'הכל בסדר, אתה בדרך הנכונה'. ההזמנה לרגנסבורג הייתה רגע כזה. היו עוד רגעים. ביום הראשון שלי בעיר נכנסתי לחנות ספרים בכיכר הקתדרלה, ובמדף הספרים על רגנסבורג מצאתי את הנובלה של אופטושו בתרגום לגרמנית. התרגשתי מאוד. הנה עוד סימן, איתות לכך שאני בכיוון הנכון".
"תסתכל על כל הספרים סביבנו. אף אחד לא צריך אותם יותר. התחושה העמוקה שלי כלפי הספרייה היום היא תחושה של עצב ואובדן. אין בהם חפץ, איש לא מעוניין בהם. זו תחושה מעיקה שמלווה אותי כמעט מדי יום"
באר מגולל ברומן את סיפור הנובלה של אופטושו, שתורגמה לעברית על ידי דב סדן ופורסמה ב-1943 תחת השם 'יום ברגנשפרוק', ומתאר את הניסיונות לפענח אותה ואת הרמזים ההיסטוריים שאופטושו שתל בה. אגב כך משבץ באר סיפורים, שברי מידע ואנקדוטות שקשורות, בדרך זו או אחרת, לרגנסבורג ולקהילה היהודית שבה, ולניסיונות של באר להתמודד עם העבר היהודי בגרמניה. המסע בעקבות הנובלה הוביל את באר לשלוש נסיעות לרגנסבורג עצמה, כשהמציאות הישראלית הנוכחית שבה ופולשת אל תוך העלילה. רגע אחד מברר באר פרט שקשור ליהודי גרמניה במאה ה-16, ורגע אחר כך הוא מתאר אזעקה שבוקעת מן הטלפון הסלולרי ומעירה אותו במלון ברגנסבורג. "התברר לי פתאום שאני היהודי של המאה ה-16", הוא אומר, "נסעתי לרגנסבורג רק אחרי 7 באוקטובר, ובאחת הפעמים שכחתי לכבות את האפליקציה של פיקוד העורף. באמצע הלילה, במלון שצופה לקתדרלה, התעוררתי מאזעקה. זו חוויה סוריאליסטית. באחת הנסיעות, בדרך חזרה לישראל, המטוס לא נחת מיד בנתב"ג אלא המשיך דרומה בגלל אזעקות במרכז. התחושה לפעמים הייתה ששום דבר לא השתנה.
"היו לאורך הדרך עוד מוטיבים כאלה, חיבורים שהפתיעו אותי. למדתי, למשל, שהשם הלטיני של רגנסבורג הוא רטיסבונה, ומיד נזכרתי במנזר רטיסבון בירושלים, שם צפיתי כנער במשפט אייכמן על גבי מסך. גם בנובלה עצמה מצאתי קשרים מרתקים. אופטושו מספר על החתונה החגיגית שבני העיירה מתכוננים אליה, ומתאר יום קיצי ושמשי, אבל כשבודקים בלוח השנה רואים שגזירת הגירוש ניתנה ערב שבת זכור, שבה קוראים בבתי הכנסת את הפסוק 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. היהודי האחרון נטש את רגנסבורג שבוע אחר כך, בחג הפורים. אופטושו היה מלומד גדול, הוא ידע את האמת, אבל הוא רצה לבנות סצנות בחוץ והיה צריך למקם את העלילה בקיץ. הקשר בין גירוש היהודים מרגנסבורג ופרשת עמלק ריתק אותי".
יש גם משהו מסוכן בקשרים ובאסוציאציות האלה, אתה לא חושב? בימים שאחרי 7 באוקטובר דיברו הרבה על פרעות קישינב ועל השואה, אבל הזיכרון ההיסטורי, זה שלא מבחין בין תקופות ואירועים והקשרים, עלול לשטח תפיסות, או לייצר תודעה של קורבנות נצחית.
"ברור שצריך לבחון כל אירוע לגופו ולפי ההקשר שלו. הערבים הם לא עמלק, ואנשי ציבור, מנהיגים, פוליטיקאים, ראשי ממשלה, צריכים להיזהר משיח כזה ולראות את הדברים נכוחה. במובן הזה, חובותיו של הפוליטיקאי שונות מחובותיו של הסופר או המשורר. אנחנו בני אדם, ותמונות מסוימות מתחברות לנו. אתה לא יכול לבוא למי שאבותיו נרצחו במחנות, והוא עומד מול סצנה דומה בניר עוז, ולומר לו שאין קשר בין הדברים".
ובכל זאת, מה המשמעות של ספר כזה שיוצא היום בישראל? אתה מזמין את הקוראים לצאת איתך למסע בעקבות עיירה בגרמניה ונובלה של סופר יידי, למה בעצם?
"החוויה החזקה שהרגשתי בגרמניה, ושאותה אני מנסה להעביר בספר, קשורה לערעור עמוק על תחושת ודאות. 'חסד לאומים חטאת' — היום טוב לך באמריקה, ומחר אמריקה תתהפך עליך. גם כאן, בישראל, הוודאות מתערערת. אני פותח עיתון ורואה תמונה של שר בממשלה שחוגג יום הולדת, ומגישים לו עוגה שמצויר עליה חבל תלייה. גם אם נניח שאומה מחליטה שהיא צריכה להוציא להורג מחבלים, זה לא דבר שחוגגים אותו, זה לא דבר שמציירים על עוגה. זו חגיגה של מוות. בעיניי, זה סימן להידרדרות הקשה ביותר שלנו.
"היהודים ברגנסבורג של המאה ה-16 יצרו עוינות שהם לא רצו להיות מודעים לה, שהם סירבו להיות מודעים לה. העוינות נבעה מכך שפרנסתם העיקרית של היהודים הייתה הלוואה בריבית, והם היו צריכים להבין שיום אחד זה יתהפך עליהם. זו חוכמה שבדיעבד, ואני כמובן לא מאשים אותם, אבל הרגשתי בצורה חזקה את החיים על סף התהום. גם אנחנו, היום, צריכים להיות קשובים לעוינות שאנחנו מייצרים. ההתנהגות שלנו כלפי האוכלוסייה הערבית עוד תגבה מאיתנו מחיר. אדם בא לבית חולים, הרופא שמצנתר אותו הוא ערבי, האחות שמטפלת בו היא ערבייה והסניטר שמנקה אחריו הוא ערבי, אבל הוא לא מתייחס אליהם כאל בני אדם. ראיתי תמונות של יהודי מכה נזירה ודורך עליה. זה חלום בלהות. יש דבר כזה שנקרא דמעת העשוקים, ודמעת העשוקים גובה את מחירה. יהודי רגנסבורג היו במקום אחר לגמרי, והיו קורבנות לשנאת יהודים איומה, אבל גם הם חיו חיים לא מודעים לעצמם. אני לא כותב את זה בספר, אבל אלה המשמעויות של המסע שלי, זה מה שהעסיק אותי במהלך הכתיבה. הידיעה שהיום אני הולך ברגנסבורג וטוב לי, אבל למעשה כל מקום יכול להתהפך עליי, כל אדם וכל אומה יכולים להתהפך עליי. אז מה עושים? משתדלים לא להיות אנשים רעים. נפטרים מההיבריס, ואנחנו לצערי לוקים בהיבריס חמור מאוד כלפי המיעוט הלא-יהודי. שכחנו שכולנו בנים לאב אחד".
בספר הזה, וגם בספרים קודמים שלך, חיפוש הזהות והמשמעות מתרחש מחוץ לישראל ורחוק מההווה, לא מעכשיו ולא מכאן. התחושה היא שכדי להבין את עולמך, אתה צריך להתחבר ליסודות היסטוריים עמוקים וקדומים יותר. שהקיום הישראלי הנוכחי לא מספיק לך.
"זה נכון. המאמר הראשון שכתבתי היה ב'משא', וקראתי לו 'שבחי היישוב הישן'. הרגשתי שכולם בזים ליישוב הישן ולא מחשיבים אותו, אבל אני בא משם, והם היו כאן לפני כולנו. המשפחה שלי חיה בארץ ישראל מ-1812. מתחילת הדרך הלכתי נגד המיינסטרים הציוני. רציתי להקדים את הציונות, להקדים את העלייה הראשונה. זה הלך יד ביד עם אינטימיות גדולה כלפי אמא שלי, שהיא בת המקום, ושהעדפתי אותה כמקור השראה על פני אבא שלי, המהגר. אחר כך גיליתי את ווהלין, את מזרח אירופה, את העולם של אבי שייסר אותי מבפנים, ששאל אותי: למה אתה מתכחש אליי? ואז הגיע השלב שאני נוטש את ירושלים ונוסע לברלין. ביקרתי בברלין בפעם הראשונה ב-1989. חנה זמר, העורכת המיתולוגית של 'דבר', הכריחה אותי לנסוע, אף שלא רציתי, ואמרה לי, 'אם נח קליגר, שהוא ניצול שואה, נוסע, גם אתה יכול לנסוע'. הגענו לברלין, רגע אחרי איחוד העיר, ועמדנו ליד הבונדסטאג, איפה שעכשיו בניין הפרלמנט הגרמני. קליגר קורא לי לבוא איתו לשירותים, ותוך כדי שהוא מטיל את מימיו, הוא אומר ביידיש: 'היטלר, אני משתין עליך'. זה רגע שלעולם לא אשכח, והוא ייצג עבורי את גרמניה כמרכז של שנאת ישראל ואנטישמיות. כן, משהו בכתיבה מושך אותי תמיד החוצה".
בספר החדש אתה גם נמשך החוצה מהעברית וחוזר ליידיש.
"כל חיי אני עוסק בהחמצות ובניסיונות לתקן אותן. בפרפרזה על יהושע קנז, אני מחזיר החמצות קודמות. הספרים שלי הם ניסיונות לתקן החמצות קודמות. שקעתי ביידיש מתוך תחושה של החמצה, והבנה שבעל כורחנו, כדי לקיים את העברית, חנקנו את היידיש. תמיד הכרתי את הסופרים הגדולים, שלום עליכם, בשביס זינגר, אבל היחס שלי כל השנים היה יחס מרוחק. לא נחשפתי למלוא העושר של התרבות היידית, לשירה המופלאה של גלטשטיין, ליילס, חיים גראדה. לא מסיבות אידיאולוגיות, אלא כי אי-אפשר להספיק הכל. אנחנו מחמיצים הרבה דברים בחיים לא בגלל שהם חשובים אלא למרות שהם חשובים, כי אי-אפשר להגיע לכל דבר. המסע בעקבות אופטושו הוא ניסיון לתקן את ההחמצה הזו".
העניין המחודש ביידיש קשור להחמצה נוספת שבאר מבקש לתקן בשנים האחרונות: יחסיו עם חוקר הספרות פרופ' דן מירון, שאף כתב אחרית דבר לספר החדש. במשך 40 שנה שרר נתק בין השניים, לאחר שמירון ביקר במילים חריפות את ספרו הראשון של באר, 'נוצות', שראה אור ב-1980. לפני שנים אחדות התחדש הקשר. "יום אחד אני מקבל מעטפה מדן מירון", מספר באר, "עם ספר חדש שלו והקדשה חמה. הרגשתי כמו ביום שאנואר סאדאת נחת בארץ. מאויב לאוהב. זו הייתה יד מושטת, ולקחתי דקה לחשוב האם אני דוחה אותה או מושיט יד בחזרה. זה כיף גדול, ליהנות מהכעס של עצמך, אבל החלטתי שלא. השבתי לו שהוא מאוד ריגש אותי, ושאשמח לשבת. כבר בפגישה הראשונה, מירון אמר, 'אני יודע שיש בינינו משקעים', ואני מיד אמרתי, 'אני לא רוצה להתבוסס בזה. בוא נמשיך הלאה'. מאז אנחנו נפגשים אחת לשבוע, שני ישישים, שנינו עם זיכרון פנומנלי, ואנחנו מחליפים זיכרונות, מדברים על סופרי יידיש, אני מספר על התקופה שלי בהוצאת עם עובד, הוא מספר על דמויות שפגש בחייו. הוא עזר לי הרבה עם הספר החדש, ויש בו כמה פרקים שנכתבו בהשראתו. אולי יום אחד אכתוב על היחסים בינינו. כשהעליתי בפניו את הרעיון, הוא אמר: 'יש לי רק בקשה אחת. תכתוב הכל — על הזעם, על הכעס, על העלבון. אל תייפה ואל תטאטא'. אני חושב שהוא צודק. אם קרה לי דבר טוב לעת זקנה, זו הידידות עם דן מירון. אני רק מצטער שזה לא קרה קודם".
הזכרת את עם עובד. 'לווייתן ברוח' הוא הרומן הראשון שלך שרואה אור מחוץ ל'ספרייה לעם', סדרת הדגל הוותיקה של ההוצאה. למה?
"את השאלה הזו אתה צריך להפנות לעורכי 'ספרייה לעם'. מבחינתי, אין משמעות מיוחדת למסגרת שבה ספר שלי רואה אור, ולשמחתי הקוראים שלי יקראו את ספריי בכל מקום שבו הם ייצאו. גם לא ביקשתי הסבר מאנשי ההוצאה. מסרתי להם את הספר, והם פירסמו אותו במסגרת שהם ראו לנכון ולפי מיטב הבנתם. יש כאן גם סגירת מעגל. עם עובד הוא ביתי הספרותי והמקצועי מאז 1966, וערכתי מאות ספרים של ההוצאה. במשך שנים לקחתי על עצמי לערוך את הספרים היתומים, אלה שהעורכים האחרים לא רצו להוציא, ושהכניסו הרבה כסף להוצאה. הייתי אבי ספריית היתומים. בכל מקרה, אם הספר לא היה מתקבל בהוצאה, הייתי מחפש לי בית אחר, אבל מכיוון שהספר התקבל, אני שמח".
"נסעתי לרגנסבורג אחרי 7 באוקטובר, ובאחת הפעמים שכחתי לכבות את האפליקציה של פיקוד העורף. באמצע הלילה, במלון שצופה לקתדרלה, התעוררתי מאזעקה. זו חוויה סוריאליסטית. התחושה לפעמים הייתה ששום דבר לא השתנה"
באר מוקף בספרייתו העצומה, עשרות אלפי ספרי יהדות, שירה עברית, כתבי עגנון וברנר, ספרים על ירושלים ועל משיחיות ועל נצרות, וקיר מיוחד המוקדש לספרים על ספרים. האוסף, שעליו שקד במשך עשרות שנים, מעורר אצלו בשנים האחרונות מחשבות עגומות על עתיד הספרים ועל מצבה של העברית.
"תחיית העברית מחוללת גם אובדן גדול, וצריך ללמוד לחיות איתו", הוא אומר בעצב, "העברית החדשה המופלאה, שניהלה משא ומתן ער וסוער עם המקורות היהודיים, דינה ככל הנראה להישאר בין דפי הספרים. פעם ערכתי ספר של מישהו, והוא כתב: 'הסתכל בו כחמור בבני אדם'. הצעתי לשנות ל'כתרנגול בבני אדם'. אמרתי לו שכשיהודי מקיים את טקס הכפרות לקראת יום הכיפורים, הוא מחזיק את התרנגול באוויר ומסובב אותו סביב הראש, והתרנגול מסתכל למטה ולא מבין שגוזרים את דינו למוות. אותו סופר ענה לי: 'מה אתה רוצה ממני? סבא שלי עשה כפרות על כסף ולא על תרנגול, אבא שלי לא עשה כפרות אבל ידע מה זה, אני בקושי יודע מה זה, והבן שלי בכלל לא שמע על הטקס'. הסיפור הזה מייצג משהו. לא מזמן הייתי בכנס ורציתי להכין נס קפה. החזקתי קנקן, ושאלתי את המארגנת: 'איפה יש נס קפה?' היא הצביעה על הקנקן שבידי, ובתגובה ציטטתי לה את המשפט מהתלמוד: 'אין בעל הנס מכיר בניסו'. כמעט אף אחד שם לא הבין מה אני רוצה. אלה ביטויים יפהפיים, הם העושר והעומק של העברית שלנו, ואנשים כבר לא מכירים אותם, לא מבינים אותם. אני רואה את זה גם על הקוראים שלי, שהולכים ומתמעטים. לעברית הזו כבר אין כמעט קליינטים.
"תסתכל על כל הספרים סביבנו. אף אחד לא צריך אותם יותר. התחושה העמוקה שלי כלפי הספרייה היום היא תחושה של עצב ואובדן. כך חולפת תהילת עולם – לא התהילה שלי, התהילה של הספרים. אין בהם חפץ, איש לא מעוניין בהם. זו תחושה מעיקה שמלווה אותי כמעט מדי יום. יש כאן ספרים שחסכתי מלחמי כדי לרכוש. לפעמים אשתי שואלת אותי, אתה עצוב על הספרייה? ואני עונה לה שאם התשוקה שלי בחיים הייתה טיולים, והיינו נוסעים לטיולים ומוציאים עשרת אלפים דולר על כל נסיעה, אז בסדר, נסענו, נהנו, וגמרנו. אולי כך אני צריך לחשוב על הספרייה. כתב היד הנדיר ההוא, ההקדשה של ההיא, המהדורה הראשונה של הספר הזה והספר ההוא — אלה הנסיעות שלי. הספרייה היא סך המסעות של חיי. נהניתי מן המסעות האלה, הם העשירו את עולמי, וזהו".
