שימי אטיאס זוכר את הרגע שבו היה בטוח שהלכה לו הקריירה. ליתר דיוק, את 32 השניות האלו, שבהן עצר לעצמו את הדופק במסגרת 'אורי גלר מחפש את היורש'. "ראיתי בזה את הזדמנות חיי, המון שנים חיכיתי לחשיפה הפסיכית הזאת. רציתי להיות בולט ויוצא דופן, אמרתי לעצמי שקריאת מחשבות לא תיתן לי שום בידול או יתרון, אז הצעתי לעשות את הקטע הזה".
מאיפה בא לך הרעיון?
"ראיתי אנשים בחו"ל עושים את זה, גם ליאור מנור שלנו עשה את זה, וידעתי שזה יהיה וואו. במשך חודשים ניסיתי להתאמן בעצירת הדופק וזה היה קשה בגלל שלא היה לי בבית ציוד רפואי. פניתי למלא בתי חולים ולחברות שמשכירות ציוד רפואי ואף אחד לא הסכים לשתף איתי פעולה. כבר שקלתי לקנות מוניטור, שעלה אז משהו כמו 20 אלף שקל, סכום אסטרונומי שהסכמתי להשקיע כי ידעתי שהתוכנית תהיה פצצה".
חודש לפני תחילת הצילומים עלה הפרומו של התוכנית, "ומאותו הרגע קיבלתי אין-סוף פניות ממקומות של ציוד רפואי שהזמינו אותי לעשות אצלם את החזרות. כשהתחיל השידור החי אמא שלי כמעט איבדה את ההכרה, אשתי הטרייה הייתה בהיסטריה, ואלה היו 32 שניות של עצירת דופק. המוניטור שיקף קו ישר".
לא פחדת?
"פחדתי זה אנדרסטייטמנט. הייתי על סף התקף לב. תביני, אני איש פחדן, בלונה פארק אני פוחד לעלות על רכבת הרים, ומצד שני אני מסוגל לתלות את עצמי הפוך עם כתונת משוגעים וכדור אש בידיים - זה גם מה שעשיתי בתוכנית של נמרוד הראל. למזלי, כל החששות והפחדים שלי מתמקדים בחיים האישיים. בכל מה שקשור לקריירה ולהצלחה שלי, אני כאילו מקבל כוחות-על ומצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית. הייתי מאושר שהצלחתי לעשות את זה, אבל באמצע הלילה התחלתי להבין את גודל האסון. הטוקבקיסטים נכנסו בי חזק. הדברים הרעילים שהטיחו בי גרמו לי להתרסק. 'מי זה האיש המוזר הזה', 'מה זה השטויות שמביאים בטלוויזיה', 'תעיפו אותו מהמסך'. לא יכולתי להפסיק לבכות. לא האמנתי שלילה אחד של 40 אחוז רייטינג גם בנה וגם הרס את הקריירה שלי".
באותו הלילה קרו עוד שני דברים: "בהפקה סימנו אותי בתור 'האיש שלנו לדברים מסוכנים' ולחצו עליי להמשיך בסגנון הזה, ומנגד קראו לי לדיון בכנסת בגלל 'תכנים אלימים'. היה עליהום חריף כשהתברר ששני ילדים ניסו לחקות את הקטע שלי. הם עצרו את הנשימה שלהם, לא את הדופק, אבל נפלו ונחבלו והגיעו לבית חולים. ישבתי בבית ומיררתי בבכי, לא קלטתי את החלום ושברו. אחרי כמה ימים התאוששתי, הבנתי שאני בתחרות ונתתי את כל מה שאני יכול לתת. מאז עברו הרבה שנים שבמהלכן השתתפתי בהמון תוכניות טלוויזיה במטרה להעביר שאני לא איש מפחיד ומסוכן".
קינאת בליאור סושרד שזכה בתואר היורש ומאז הפך להצלחה בינלאומית?
"רציתי מאוד לזכות בתואר, וברור שהתבאסתי, והשנים הראשונות לא היו קלות, אבל זה שייך לעבר הרחוק. אנחנו חברים טובים. הוא טוען שיש לי כמה אחוזים בהחלטה שלו לעבור לשכונה שלי, לבבלי. בשבוע שעבר נסענו ביחד לחתונה של הבת של ליאור מנור, סושרד הרכיב אותי על האופנוע שלו לדרום. אנחנו מתייעצים ועוזרים אחד לשני וזה ממש כיף. גם נמרוד הראל הוא חבר טוב וקרוב. הוא אחד המוחות הכי מבריקים בתחום, ברמה עולמית. לא פעם, כשיש לו משהו חדש, הוא קופץ אליי, להראות לי ולשמוע הערות – ולהפך. נראה לי שכולנו – סושרד, נמרוד וגם חזי דין – כבר עברנו את שלבי הבנייה וההוכחה. כל אחד מאיתנו מרוצה מהמקום שלו וכולנו הגענו לגיל שבו צריך ליהנות מהחברות".
באקלים הישראלי הנוכחי היית חוזר על קטע עצירת הדופק?
"נראה לי שכן. כשאתה צעיר ומת לחשיפה אתה מוכן לעשות הרבה דברים. עם הזמן אתה לומד שהחוכמה היא לא רק לקבל את ההכרה, אלא גם לשמר אותה. אם עברו 20 שנה ואני עדיין בביזנס, סימן שיש בי יותר מזה".
"באמצע הלילה הבנתי את גודל האסון. הטוקבקיסטים נכנסו בי חזק. הדברים הרעילים שהטיחו בי גרמו לי להתרסק. לא יכולתי להפסיק לבכות. לא האמנתי שלילה אחד של 40 אחוז רייטינג גם בנה וגם הרס את הקריירה שלי"
כרגע אטיאס מתחיל את הימים שלו בריצה בפארק הירקון, בניסיון להוריד את 15 הקילוגרמים שהוסיף לעצמו מאז 7 באוקטובר. "המשקל העודף שיש עליי הוא משהו סמלי. הוא מוכיח עד כמה קשה לי לחזור לשגרה של הופעות".
מה קשור?
"בתקופות רגילות אני מאוד מקפיד להיות שמור למען הקהל. על הבמה אתה חייב להיות במיטבך בגלל שזה תחום אכזרי שבו זוכרים לך את הדבר האחרון שעשית, ואני לא מוכר נעליים - אני צריך להיות מאה אחוז הצלחה, 99 אחוז זה לא מספיק. הקהל הישראלי הוא הכי סקפטי בעולם. פעם צילמתי בלאס-וגאס תוכנית עם נמרוד הראל, נתתי ביס קטן למטבע והקהל השתולל".
ואצלנו?
"לקרוא מחשבות של ישראלים זה ללכת ברחוב וכל היום לשמוע 'מה, אני פראייר?' הקהל האמריקאי בא למופע של אמן חושים כדי להעביר ערב בכיף. הקהל הישראלי מגיע כדי לבדוק ולחפש מה ואיך. אבל אין תלונות, עד לקורונה עבדתי בלי סוף".
בימים אלה, כשהוא כפסע מ-49, המציאות מחייבת את אטיאס להתניע מחדש וללחוץ חזק על הגז. "כבר 35 שנה אני על הבמות, מהבר-מצווה, והייתי בטוח שבחרתי במקצוע הכי בטוח בעולם", הוא מספר. "אמרתי לעצמי שאם חס וחלילה יקרה משהו, אצליח להסתדר במקום אחר, אלמד את השפה ואתחיל להופיע ולהתפרנס. אבל לפני שש שנים נחתה עלינו הקורונה, כבר קרוב לשלוש שנים שאנחנו נכתשים במלחמה איומה – שלא תהיה אי-הבנה, מלחמה מוצדקת לחלוטין! – ויש לי בבית אישה ושלושה ילדים".
איך שרדתם?
"בזכות החסכונות. בגיל צעיר התחלתי לחסוך וכבר בקטסטרופה של הקורונה התחלתי למשוך. כשקיבלנו אישור לחזור לשגרה אמרתי לעצמי, במשך שנתיים הילדים שלך ראו אותך יושב בבית, ועכשיו מגיע להם לראות איך אתה מתאושש. רציתי לחזור מהר לאקשן, אבל אני לא בית קפה שפותח את הדלת ומרים את מתג החשמל. עברו חודשים עד שחזרתי לעצמי ועד ששוק הבידור התעורר, וכשזה סוף-סוף קרה פרצה המלחמה. מה שצה"ל וכוחות הביטחון עושים זה בגדר נס, אני מצדיע להם, אני גאה יותר מתמיד להיות יהודי וישראלי, והבכור שלי, אור, תכף מתגייס, ובתוך כל הטרפת זה לא פשוט להתמודד. הרי אפילו העסק הכי מצליח בעולם, אם הוא נסגר לכמעט חמש שנים מתוך שש, הוא מתמוטט. מתחת לענן השחור שעדיין מרחף מעלינו לא נעים לי לדבר על מפולת כלכלית, אבל אנשים רעבים ללחם ומתרסקים, וגם זה כואב".
התרסקת?
"לא, תודה לאל. אני מהאמנים היותר-מוכרים והיותר-מרוויחים, אז לא ניזוקתי בהרבה, אבל הממשלה מתייחסת לכל העצמאים בצורה ביזיונית. למה אני, שבמשך חודשים – מה חודשים? שנים – לא מכניס אף שקל חייב להמשיך לשלם, מדי חודש, סכומי עתק לביטוח הלאומי? כבר בקורונה כעסתי על זה. כולנו בריאים ושלמים, אבל די, נמאס. אני רוצה שפעם אחת, רק פעם אחת, המדינה תראה אותי, את האזרח".
עכשיו הוא מסתער בחזרה על הבמות עם 'הזוי', מופע לכל המשפחה המבוסס על התוכנית שצילם עם שני בניו בערוץ זום. "בעקבות ההצלחה הגדולה הפכתי את הסדרה למופע שעבד נהדר עד לקורונה. כיף לי לבוא לזאפה בשבת בבוקר ולפגוש ילדים".
במקביל, יש לו גם מופע סטנד-אפ על-חושי, שאיתו יעלה בבית ציוני אמריקה ב-29.5. "השילוב ביניהם הוא הייחוד שלי. גם המופע הזה כבר בן 20, אבל במהדורת 2026 הוא שונה לחלוטין. זה 50 אחוז סטנד-אפ ו-50 אחוז טלפתיה, הקהל בוכה מצחוק. אושר גדול".
"הוזמנתי להופעה גדולה ולילה קודם הוקרן הפרק הראשון של 'הקוסם במסכה' שחשף את כל הסודות. רציתי לנסר בחורה לחתיכות וראיתי שהקהל עושה את התנועות. הרגשתי כמו סופרמן שכוחו נגזל ממנו. בכיתי את נשמתי"
אל התעתועים הגיע בגיל שבע, כשקיבל מאביו הימאי תיבת קסמים ששידרגה את מעמדו החברתי. "הייתה דיסלקציה שלא אובחנה, ככה זה בפריפריה, ופתאום הכנסתי לפה גולות והוצאתי כאילו כדורים. כמה שטותי ככה מדהים. רק בגיל 40 גיליתי שאני דיסלקטי, עד גיל 20 הייתי סתם ילד מטומטם. לקראת הבר-מצווה גיליתי שבתל-אביב יש קורס קוסמים, ביקשתי אותו מההורים במקום שעון קסיו ואמא שלי ז"ל, האלופה והמדהימה, התחילה להסיע אותי לתל-אביב פעמיים בשבוע. כבר בשיעור הראשון ידעתי שזה מה שרציתי בחיים".
אמו, הרצליה, הפכה לסוכנת שלו. "היא זאת שקיצרה את שמעון לשימי והוציאה סטיקרים של שימי הקוסם. בגיל 15 כבר היה לי מופע עם ארבעה אנשי צוות, שתי בחורות שאני מרחיף אותן באוויר ושני בחורים שעוזרים לי לנסר". אבל אחרי השחרור מהצבא, כשהגיע הזמן לעבור למגרש של הגדולים, הוא גילה שזה לא כל כך פשוט. "בניתי לי מופע גדול מלא אילוזיות, הוזמנתי להופעה גדולה בחיפה, אלפי אנשים, ולילה קודם הוקרן הפרק הראשון של 'הקוסם במסכה' שחשף את כל הסודות. רציתי, למשל, לנסר בחורה לשלוש חתיכות וראיתי שהקהל עושה את התנועות. זו הייתה טראומה שקשה לתאר במילים. הרגשתי כמו סופרמן שכוחו נגזל ממנו. בכיתי את נשמתי, המופע הזה היה עבודה של שנים וגם השקעתי בו את כל כספי".
מהנקודה הנמוכה בתולדותיו הוא יצא למסע מפרך וארוך. "כל שבוע הגעתי לבמות סטנד-אפ בתל אביב כדי להתבזות. שלום אסייג נתן לי צ'אנס כשניהל את 'המעבדה של אסייג'. הוא העלה את יעקב כהן ז"ל, נדב אבוקסיס ולקינוח הזמין אותי. עליתי עם כל הפאסון שלי ותוך שנייה התרסקתי. אף אחד לא צחק. עוד טראומה לשרשרת. שלום היה מקסים, ניגש אליי והסביר שככה זה בהתחלה, אבל סירבתי לחזור לבמות. במשך שלושה חודשים כמעט שלא יצאתי מהבית, אמרתי לעצמי שאני חייב לפצח את זה עד הסוף".
כלומר?
"אם אני רוצה להיות אמן ששורד שנים אני לא יכול להיות תלוי בעזרים. אני חייב לעבוד רק עם הראש. להחזיק קהל בלי שום אביזר ולחבר את זה לעולם הטלפתיה".
ככה עלית כיתה, מקוסם לאמן חושים?
"במופע שלי אני מספר שהעברית דואגת להתעדכן. ספר נהיה מעצב שיער, גרוזינים נהיו גיאורגים, מתווכים נהיו יועצי נדל"ן וקוסם נהיה אמן חושים. אבל צחוק בצד, יש הבדל גדול בין שני התחומים. קוסם משתמש בדרך כלל באחיזת עיניים ובזריזות ידיים. אמן חושים יוצר אפקט שידהים בעזרת חמשת החושים, לא בעזרה קופסה שלתוכה דוחפים בנאדם. אני משתמש בהרבה אלמנטים מהפסיכולוגיה של חמשת החושים, בתוספת מניפולציות, כדי להוציא מאנשים דברים. בעצם, אני יוצר מחמשת החושים תחושה של חוש שישי והוא זה שגורם ליושב מולי לדבר ולדבר. זה ההבדל בין אמן חושים לבין מי שטוען לכוחות על-אנושיים".
נשמע קצת כמו הפנוט.
"אני לא עושה היפנוזה בגלל החוק שמתיר את השימוש בהיפנוזה רק לאנשים שהוסמכו לזה, אבל אני עושה סוגסטיות שיוצרות תחושה של קרוב להיפנוזה. למשל, אני מוזג למישהו כוס מלאה במיץ לימון עם חומץ והוא שותה אותה בשלוק אחד כי הוא מרגיש שהוא שותה מים – והקהל נטרף. המופע שלי הוא כמו ביצת הפתעה בגלל שיש בו הכל, מפאנצ'ים ואלתורים, דרך קסמים מיוחדים ועד קריאת מחשבות".
איזה קסם היית מחולל במדינת ישראל?
"הדבר הכי גדול שהייתי רוצה לעשות זה להחזיר קצת את הזמן לאחור, לסטטוס קוו, שהאזרחים יחזרו לכבד את השני. עצוב לי שבכל ויכוח שלי עם מישהו – עזבי ויכוח, בכל פעם שאני מותח ביקורת על משהו, זה שמולי הופך אותי לשמאל קיצוני ושונא ביבי. אני לא שונא את ביבי, אני לא שונא אף אחד, ואני גם לא שמאל. הייתי רוצה לחיות בשקט ובשלווה. זה הכל".
