1. אני נמצא כעת בתוך חודש וחצי עמוסים. עמוסים באמת. זה דבר לא שגרתי אצלי. בדרך כלל אני מקפיד מאוד להעביר את חיי מבלי לצופף אותם מדי בעבודה קשה. משתדל לחיות עם מרווחים. שיהיה לי זמן לנשום, להתבטל, לשבת לבד מול השקיעה ולנשום אותה פנימה. סתם, אני לא נושם את השקיעה פנימה. אני מצלם אותה ואז חוזר להיות עם הראש בטלפון, בסרטוני טיקטוק מפגרים.
מה שאני בא לומר זה שבשונה מאיך שחיי נראים באופן עקרוני, כרגע אני עסוק. לפעמים זה נכפה עליי, סדר היום הזה. למשל עכשיו. בצילומים. אגב, שאלתי מומחים למה בעצם ימי צילום הם כה ארוכים וצפופים. מתברר שלצלם סדרה זה דבר יקר ביותר (בקרוב הבינה המלאכותית תוזיל אותו), לכן עושים את זה על פני תקופה כמה שיותר קצרה, בימים שנגמרים לפעמים בשלוש לפנות בוקר. ובגלל שהסדרה מבוססת על החיים שלי, אני משתתף בכל הסצנות כמעט. בקיצור, אני עובד כל יום, כל היום, וצריך להיות מרוכז וטוב ועוד דברים שמעייפים את הנשמה.
אגב, זה גם כיף מאוד, צריך לציין. זה כיף וזו ברכה וזו זכות. אבל לא קיבלתי טור בשביל לספר על מה שטוב בחיי. זה פחות מעניין. באנו לקטר.
2. אז אני עובד כמו גדוד של חמורים, ויש לי טיפ אדיר למי שנמצא בתקופה אינטנסיבית במיוחד. מי שכרגע נכנס לאיזו מנהרה של עבודה סביב השעון, בגלל פרויקט או משהו, כדאי שיהיה מרוכז. זה טיפ מדהים, אני מקווה שתבינו את עומקו.
הטיפ הוא להיכנע.
אתם פשוט צריכים להיכנע לגל הזה של העבודה הקשה, לתת לו את הכבוד שלו, לקבל אותו כפי שהוא ולהתנהג בהתאם לציפיות שלו.
אסביר: רק ברגע שהבנתי שבזמן צילומים אני פשוט לא יכול לחזור למי שמחפש אותי, שלא אוכל לדעת מה קורה בסדרות שאני בדיוק צופה בהן או להיות מעודכן בכל מה שקורה בכל רגע עם כל אהוביי, רק ברגע שהשלמתי עם זה שאני לא יודע בדיוק מה קורה במדינה אלא רק באופן כללי, ככה, כותרות מדי פעם בסוף היום - התחלתי ליהנות. אם אתם נכנסים לתקופה עמוסה באופן חריג, תיכנעו לה. תבהירו לעצמכם ולאהוביכם שאתם בידיה כעת. שנכנסתם לאיזו קפסולה שיש לה כללים משלה, היא מנהלת אותך ולא אתה אותה. ברגע שזה יקרה, תוכלו ליהנות.
3. תובנה עצובה נוספת שליקטתי במהלך הצילומים: הואיל ואני בכל יום עובד כ-12 שעות או יותר, והואיל וזה שונה להחריד מהשגרה שלי, שבה אני רוב היום די חופשי, ניסיתי לחשוב אילו דברים אני לא מספיק לעשות במהלך הצילומים. מה נעדר מהחיים שלי. יש לי הרבה פחות זמן ובטח מצטברים המון דברים שלא הספקתי, אבל מהם? ובכן, חברים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. זה פשוט לא יתואר: אפשר לדחוס לחיי 12 שעות נוספות של עבודה, ושום כלום משמעותי לא ייפלט החוצה, מלבד כנראה צפייה בטלוויזיה וגלילה אינסופית באייפון. לא שאני זקוק לרחמים, אבל דעו שזה דבר די נורא לגלות.
4. באחד הלילות השבוע צילמנו בבית ביישוב אורנית סצנה פשוט מופלאה עם שי אביבי. לא אוכל כמובן לפרט, רק אומר שזה היה באמת משהו מצחיק מאוד אבל גם יותר מזה. השעה הייתה אחת בלילה. הצוות הטכני הוריד ציוד למטה כדי לצלם איזושהי זווית לסצנה, ולנו הייתה שעה פנויה. עלמה זק, שמגלמת את אפרת בסדרה, ניגנה בפסנתר את "הוא לא ידע את שמה" ושי שר את השיר בכוונה גדולה. דיברנו על השיר. אחר כך השיחה עברה לשאלות של מה היית מוכן לעשות (קיבלת מיליון דולר מזומן, אבל כל החיים תצטרך להסתובב עם אקורדיון וכו'), ומפה לשם אני שם לב שאני נהנה כל כך. אתם מבינים? בגלל ששיחררתי הכל ונכנעתי לקפסולה, התחלתי לגלות בתוכה רגעים נשגבים.
זאת ועוד: באחת הסצנות, כשהמצלמות היו על אביבי, שבגיל 61 נראה חיוני יותר מאי פעם, הייתה לי הארה. אביבי אמר את השורות שלו בכישרון שאין שני לו, וחשבתי לעצמי שמעטות הפעמים שבזמן אמת אתה מרגיש בר-מזל כל כך. ממש חשתי אסיר תודה על כך שאני זוכה לראות שחקן גדול כל כך וחשוב כל כך בישראליות בפעולה. אני בן 50 וכבר לא מתרגש מסלב וכל זה, אבל כן ציינתי לעצמי שהילד שהייתי בישיבה, זה שהעריץ את "החמישייה הקאמרית", לא היה מאמין אם הייתי אומר לו שיום אחד שי פאקינג אביבי ישחק בסדרה שלו. אבל הבנתי עוד משהו, ואני אומר פה משהו דק, אז תהיו מרוכזים: את כל הרגש הזה לא חשתי כלפי שי אביבי הפרטי - שהוא איש מקסים, כמובן - אלא כלפי הייצוג שלו בעולם. זו הבחנה קצת מופשטת, אבל היא תעזור לכם אם תפגשו אנשים שאתם קצת מעריצים. יש הפרדה בין האדם לבין האמנות שלו. אני יכול לשבת במשחק של הפועל ירושלים ליד אביתר בנאי ולפטפט איתו על המשחק. וזה יהיה רגיל. אבל במקביל תהיה איזושהי הוויה שנקראת אביתר בנאי, שאמשיך להעריץ.
אני מתחיל להישמע לעצמי תימהוני, אז לא אוסיף להתעקש להסביר את הטענה שלי, אבל מי שהבין הרוויח.
5. אנקדוטה נפלאה לסיום: באחד מימי הצילום בשבוע שעבר סיימנו בשתיים וחצי בלילה. הנסיעה הביתה הייתה אמורה להיות חלקה כי אין תנועה, אבל איפשהו בדרך המשטרה סגרה נתיב, ולא הייתה לי אפשרות לעלות על כביש 6 דרום. המשכתי לנסוע, אבל ווייז כל הזמן ביקש ממני להסתובב ולחזור לשם, כי הוא לא ידע שהנתיב חסום על ידי המשטרה. הבעיה הייתה שלא היה לי מושג מה הדרך. בלי ווייז הייתי כסומא באפלה. אבל לווייז לא היה מושג שהדרך שהוא באובסס שאסע דרכה – בכלל חסומה. אז הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה פשוט לנסוע ללא מטרה לכיוון כלשהו ולהתרחק מספיק מהנתיב ההוא שנחסם, עד לנקודה שווייז יפסיק להפציר בי להסתובב לאחור ויואיל בטובו להציע לי מסלול אחר. זה היה דבר מוזר מאוד, לנסוע בלי מושג לאן עד שאקבל מסלול חלופי. ואיכשהו ברור לי שלנסוע ללא תכלית ולחכות לישועה מהאלגוריתם זה סוג של משל על החיים שלנו ומה שכנראה הם עתידים להיות. שבת שלום.
