באחד הפרקים של הסדרה 'חוליגנים' מתה דמותו של יעקב אלקובי, שכונה גם בסדרה 'רשע'. נער מתנחל וחסיד ברסלב, שקל מאוד לחבב ומצד שני מזעזע בקלות שבה הוא נעשה אלים. באותו לוקיישן בירושלים הודבקה במציאות תווית עם הכיתוב 'פה נרצח רשע'. בנקודה הזאת התמזגו שני נתיבים מקבילים שמנהלים ביניהם יחסי גומלין זה שנים: אלימות בני נוער בטלוויזיה ובמציאות. מותו של אלקובי (בגילומו של נהוראי קליפה) לא היה תוצאה של אלימות רנדומלית או סתמית, הוא היה החלטה ערכית ויצירתית של יוצרי הסדרה. 'בנינו דמות שהיא הכי חמודה בעולם', מתארת לי גילת, התסריטאית והבמאית, "אי-אפשר שלא לאהוב אותה למרות האלימות והתוקפנות שלה. הרגנו אותה כדי שהצופה יבין שהדבר הזה הוא אש אמיתית, ובאמת למוות של 'רשע' היה את אחד האימפקטים הרגשיים המטורפים שחוויתי כיוצרת".
היו עוד החלטות כאלו?
"כן. אנשים שאהבו את הסדרה כעסו כי בסוף נתתי למני אזולאי (בן סולטן) לשלם את המחיר על הדברים שהוא עשה. הוא כבר לא היה גיבור אלא קורבן; הוא נזרק לכלא וכולם דרכו עליו. אבל זה באמת מה שאני מרגישה לגבי הילדים האלה - משתמשים בהם וזורקים אותם".
השבוע הוגשו 16 כתבי האישום נגד הנערים המעורבים בפרשת הרצח של בנימין ימנו זלקה ז"ל, שמטלטל בימים אלה מדינה שלמה. לנאשם המרכזי מיוחסת עבירת רצח באדישות. הרצח הזה הוא החוליה המדממת הטרייה בשרשרת ארוכה של אובדן שליטה, ובמקביל אותה מציאות מהבהבת גם מהמסכים שלנו בסלון. בחו"ל אפשר למצוא בין הבולטות את 'אופוריה' (שנולדה בארץ ועברה עיבוד בחו"ל) ו'התבגרות', בישראל את 'בני אור', 'עלומים' ו'חוליגנים', 'ילד רע', 'בלקספייס' ו'שלומי 6'. הנוער הישראלי בענייני כבוד, כוח או דרך לשרוד את היום. בין שמדובר במראה נטולת פילטרים ובין שבאלימות מהפנטת שנועדה למשוך צופים והפכה, בלי כוונה, למדריך לדור שמרגיש שאין לו מה להפסיד.
את אמיר זרד רוב הצופים מכירים כדאטו מ'בני אור'. כמו חלק מהשחקנים בסדרה הוא לא היה צריך ללמוד את הדמות אלא רק להיזכר בה. זרד גדל במשפחה קשת יום בכפר-סבא, נשלח בגיל צעיר לפנימיות וכשחזר להתגורר עם אמו בשכונה מפוקפקת הפך ליד ימינו של עבריין כבד, שבעבר פגע באביו. הוא עסק בגביית חובות ופרוטקשן עד שחילץ את עצמו ברגע של פיכחון, הפנה את האנרגיות שלו לאיגרוף תאילנדי וניגש לאודישנים ל'בני אור'.
"הייתי הולך לבית ספר, ילד בן עשר עם תיק מדלג מעל נרקומן כדי ללכת ללימודים", הוא משחזר, "אבל גם כשדילגתי מעל נרקומן, עדיין הוצאתי תעודות הצטיינות והייתי תלמיד טוב. אף אחד לא האמין בי, כולם כבר הספידו אותי. מגיל עשר עד 17 חייתי את כל החרא הזה, אבל למדתי על בשרי שזה פשוט לא משתלם. התעוררתי כשהבנתי שאין מחיר לחיים ושאתה לא יכול לקנות אותם".
היו סצנות ב'בני אור' שטירגרו אותך?
"המון. סצנות שידעתי שאם אחזור איתן למציאות זה יזעזע אותי, כמו לפתוח תחנת סמים או סצנת חדר החקירות. שיחקתי שם טוב כי אמרתי לעצמי, 'תשחק הכי טוב שאתה יכול כדי לא להיות שם שוב במציאות'. חזרתי אחורה בתחושה ואמרתי 'איזו תקופה מזעזעת זו הייתה'. לשבת ולחכות לשוטר שייצא ויקרא לך כשאתה מזיע, אנשים חושבים שזה כיף וגברי ושכולם עושים לך כבוד. הפוך".
מניסיונך, יש קשר בין הסדרות לאלימות נוער שאנחנו קוראים עליה בחדשות?
"ברור. כשאתה מסתכל על הסרטונים מהחקירות, אתה רואה אותם מדברים כמו עבריינים. הילד הזה דקר סתם כדי להראות שהוא חלק מהחבורה ושהוא גבר. ראיתי כתבה על חקירה של אחד הילדים בפרשה, הוא ענה לחוקר בדיוק כמו שאני עניתי ב'בני אור'. אחד לאחד. הילד בחקירה אמר 'כל החברים שלי הרביצו לו, למה שאני לא ארביץ?' אלו המילים שלי בדיוק. מאיפה ילד בן שש עשרה יודע איך להתנהג בחקירה אם לא מטלוויזיה? אני אישית למדתי איך להתנהג כשראיתי את 'הבורר' ואת 'עספור'. הייתי אומר לחוקר סצנה שלמה של אבי הטחול מ'הבורר'. השוטר בעצמו אמר לי 'אה, מצחיק, זה מהבורר נכון?' ילדים רואים את התוכן הזה וחושבים שזה אמיתי, שזה יעשה אותם גברים או חלק מהחבורה. הם לא יודעים שהעולם הזה יהרוג אותם בסופו של דבר - כלא או קבר. ילדים בני עשר ניגשים אליי ברחוב עם וייפים וציציות וחושבים שהם גנגסטרים וראשי ארגון פשע. לפעמים אני אומר לעצמי הלוואי שאני אתקל בחברה האלה ואתן להם כמה כאפות כדי להעיר אותם. 'בואו נראה אתכם 40 על אחד כמוני ולא על שלד רזה שלא יכול לזוז'. הם צריכים מישהו שיוציא אותם, אבל אין יד מכוונת. כשאני יצאתי עם סכינים מהבית אף אחד לא ידע מה יש לי על הגוף. תבדוק את הילד שלך, לאן הוא הולך? עם מי?"
וכשניגשים אליך בני נוער ואומרים שדאטו מגניב, מה אתה עונה?
"אני לא מסכים אפילו להצטלם איתם. אני אומר 'אחי, תוריד את השפעת ותחזור אליי'. הוא תחת השפעה. אתה עם ציצית וכיפה והולך ודוקר אנשים? אם אלוהים היה רואה מה הציצית שלו עושה".
אם יציעו לך דמות באותו הטייפ-קאסט. תיקח?
"תמיד אקח. דמות כזאת גורמת לי לזכור מאיפה באתי, לאן אני הולך ולאן לעולם לא אחזור".
בשבוע שעבר ניגש לאבנר ברנהיימר, יוצר סדרת הנוער 'מקיף מילאנו', שהעונה הרביעית שלה הוקדשה לאלימות רנדומלית והשלכותיה על בני נוער, הבן שלו, בן ה-17 ותלמיד בעירוני ד' שבצפון תל-אביב. "הוא אמר לי שהוא רוצה לקנות גרזן", מספר ברנהיימר. "הוא והחברים שלו, נערים במגמות פיזיקה, מתמטיקה, מרגישים לא בטוחים. הם קראו על הדקירה ברחוב ארלוזורוב וההסתדרות, קראו על דקירות אחרות. הם רואים מה קרה בפתח-תקווה. אנחנו במקור מפתח-תקווה והמשפחה שלי גרה שם. הסיפור שהיה בחטיבה עם הילד שהגיע עם שוקר וטייזר, קרה בחטיבה של הבן שלי, והוא רוצה להסתובב עם גרזן. הוא לא צחק".
ולא מדובר באירוע יחיד. "אין יום שאני לא נתקל באוטובוס או ברחוב בחבורות האלה של בני 14-15. את פוחדת לדבר לידם. לפני יומיים היה משחק של בית"ר ירושלים והפועל תל-אביב, והרכבת הקלה התמלאה באוהדים של בית"ר שפשוט הטילו אימה בקרונות. ישבו שם אנשים מבוהלים ואמרו אחד לשני 'אל תדברי, אל תגיד מילה'. האלימות הזאת חדרה לגמרי למרחב הנורמטיבי הרגיל של המעמד הבינוני".
אז מה התפקיד של המסך?
"הוא חושף את חולשות המערכת שלא יודעת לטפל בזה. על מי נסמוך? תחשבי על ילדים של ביביסטים ובן-גביריסטים, האלימות הפכה להיות דבר שמעריצים. את בן גביר, שאשתו מביאה לו עוגה עם חבל תלייה. הצקה לשמאלנים, לנשים, לזרים או להומואים מקבלת פידבק חיובי, אז למה שהם לא ייצאו למרחב ויעשו את זה? רפי קדושים מגיע לוועדות הכנסת ואומר ש'רק התכוונו לדקור', כאילו לדקור זה סבבה. זה אבסורד. אם הייתי כותב את זה בסדרה שהיא לא מערכון, היית אומרת שאני מטורף".
אמיר זרד,שחקן 'בני אור': "למדתי איך להתנהג כשראיתי את 'הבורר' ואת 'עספור'. הייתי אומר לחוקר סצנה שלמה של אבי הטחול מ'הבורר'. השוטר בעצמו אמר לי, 'אה, מצחיק, זה מהבורר נכון?' ילדים רואים את התוכן הזה וחושבים שזה אמיתי, כשאני יצאתי עם סכינים מהבית אף אחד לא ידע מה יש לי על הגוף"
יש גם הסבר פסיכולוגי מדוע קשה לתפוס את האלימות של בני נוער. "הפנטזיה שלנו כחברה היא שילדים ובני נוער הם עדיין המקום התמים, הטוב, העתידי, המקום שבו יש תקווה לתיקון", מסבירה פרופ' סופי וולש, פסיכולוגית קלינית וראש המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "אנחנו מצפים שהדחפים יהיו מעובדים ומרוסנים על ידי משפחה, חינוך, קהילה, ערכים ונורמות חברתיות. כשהם מתפרצים זה מפגיש אותנו לא רק עם השאלה 'מה קרה להם?' אלא גם עם 'מה קרה לנו כחברה שהרסן השתחרר כך?' בני נוער סופגים את השפה, התוקפנות, חוסר הוויסות, חוסר האמון והאלימות שהם רואים סביבם, בבית, ברחוב, ברשתות, בשיח הציבורי. הזעזוע הוא לא רק מהמעשה עצמו, אלא גם מההבנה הכואבת שאלה הילדים של כולנו. במובן הזה אלימות של בני נוער אינה רק אירוע פלילי או חינוכי; היא סימפטום חברתי. ואם כך נראה העתיד, אולי משהו עמוק מאוד בהווה שלנו כבר התקלקל".
גיא סידיס, יוצר 'עלומים' ופסיכולוג נוער, מודע לאמביוולנטיות של יוצרי הטלוויזיה. "אני מצטער לומר אבל כן, כשאני כותב אני יודע שהאלימות תמשוך את הצופים", הוא מודה, "היא תציף את הפחד והרגשות החזקים שאתה כיוצר מחפש לעורר. אחד החוקים בתסריטאות אומר שאתה כל הזמן צריך להעלות את ההימור. ב'עלומים' יש סצנה שאושר דופק למנחם כדור באולינג בראש, אבל אתה לא יכול לעשות מכה עם כדור באולינג כל פרק כי הקהל ישתעמם. מצד שני, כשישבתי לכתוב את 'עלומים' עונה 2, שמעולם לא יצאה ולא תצא, בדיוק אירע 7 באוקטובר. אני כותב סדרה על אלימות אבל מה אני יכול לכתוב? האלימות בחוץ כל כך אינטנסיבית וקשה, הרף של האנשים עלה בטירוף. אז עצרתי".
עד כמה האלימות הכרחית לסדרה?
גילת: "אי-אפשר לספר את סיפור המשיכה של ילדים לארגונים האלה בלי לתת גם חלק מהכריזמה והכיף שבהשתייכות לארגון כזה. הלכתי למגרשים, הם יושבים ביציע ולא מסתכלים על המגרש אלא אחד על השני, מקללים. בחור אחד, אוהד כזה שהולך מכות, אמר לי, 'אני גבר מודרני, מגדל את הילדים שלי הכי טוב וטוב לאשתי. פעם בשבועיים יוצאת ממני גבריות שאין לה לגיטימציה בשום מקום אחר. רק במגרש אני יכול להיות בהמה, ואז אני חוזר לגבריות המערבית הנינוחה'. האפשרות להיות ברברי לרגע בלי לשלם מחיר כבד, זה כמו ללכת למכון איגרוף; פורקים קצת, מקללים קצת והולכים הביתה".
הדילמה של היוצרים נותרת בעינה. מצד אחד, כדי להסביר את כח המשיכה של בני נוער לאלימות חייבים לספק לה אפיל וניצוץ, שגם משקפים במידה רבה את המציאות. מצד שני, מה על החינוך? "עולה השאלה אם להראות את הדבר הזה באופן שהוא לא רק שלילי נותן לגיטימציה או הופך את האנשים לסוג של גיבורי תרבות", מסבירה גילת, "לדעתי לא. האצבע המאשימה לא מופנית אל הנערים האלה, כי בסופו של דבר הם אנשים נטולי השפעה וכסף. הם לא הסיפור. האלימות האמיתית היא לא במגרשים ולא ברחוב, אלא במסדרונות השלטון ובאופן שבו הם משתמשים בזעם של הילדים האלה כדי להרוויח קולות ותמיכה. בסופו של דבר הסדרה אומרת שהילד הזה שלא מוצא את מקומו ומוצא פורקן לאלימות ולזעם הוא גם זה שמשלם את המחיר".
אז למה היוצרים מותקפים?
"לחלק מהצופים יותר נוח לנתק את עצמם מההקשר. הם לא אומרים 'זה העולם שאני חי בו, בוא נראה למה זה קורה', אלא אומרים הנערים כאלה, ואני לא רוצה לראות את זה'. ניסיתי להבין איזה בית הילדים האלה מוצאים במקומות כמו לה פמיליה או להב''ה, ארגונים שמושכים אליהם נוער קצה, איזה סוג של זהות, של שייכות, אנחנו כחברה לא הצלחנו לתת להם. כש'חוליגנים' יצאה לא היה פלח אוכלוסייה שהסדרה לא הרגיזה אותו: השמאל כעס והימין כעס, הערבים כעסו והיהודים כעסו. אם זה עורר כל כך הרבה כעס, כנראה שנגענו באיזשהו סוג של אמת".
יש ציפייה בישראל, אולי מהימים שהיה רק ערוץ אחד, שהטלוויזיה תחנך את הילדים שלך.
"אני אמא לילדים ויכולה להזדהות עם הסנטימנט, אבל אני יודעת שהקהל מריח דידקטיות מקילומטר ופורש. אני מלמדת באוניברסיטה ואומרת לסטודנטים שלי 'אנחנו לא מחנכים ואנחנו לא סוציולוגים, אנחנו קודם כל סטוריטלרים'. המחויבות הראשונה שלי לצופה היא הסיפור. 'חוליגנים' מחנכת לא בלהראות מה צריך להיות, אלא כי היא מתבוננת לעומק ומבקשת ממך לשאול שאלות".
גיא סידיס, יוצר 'עלומים' ופסיכולוג נוער: "כשאני כותב אני יודע שהאלימות תמשוך את הצופים. היא תציף את הפחד והרגשות החזקים שאתה כיוצר מחפש לעורר. אי-אפשר לספר את סיפור המשיכה של ילדים לארגונים האלה בלי לתת גם חלק מהכריזמה והכיף שבהשתייכות לארגון כזה"
אלא שאחת המהמורות בדרך אל קהל היעד מקורה בקהל היעד עצמו: 'אופוריה', סדרה על נוער בסיטואציה אלימה שנוצרה בארץ לפני יותר מעשור, יועדה על פי היוצרים שלה לקהל מבוגר אבל נצפתה, כמו הסדרות הנוכחיות, בעיקר על ידי ילדים ובני נוער. "בבית הספר של הילדים שלי, בכיתה ו' ו-ז', אני כוכבת כי עשיתי את 'חוליגנים'", מחייכת גילת, "אבל הייתה התקוממות הורים כי צפו בה ילדים קטנים. איש חינוך אחד כתב פוסט נורא יפה שאמר 'אל תזדעזעו מזה, תשתמשו בזה'. תדברו עם הילדים שלכם על המחיר, על מה קורה כשמציעים להם להשתייך למשהו מפוקפק ערכית. איך אני עומד בפיתוי? מה הכוח של הקבוצה וכמה היא יכולה להיות מסוכנת?"
הקרימינולוג ד"ר יצחק בן יאיר, ממכללת צפת, שעבד בעבר עם נוער בסיכון, מכיר את השפעות החשיפה מהשטח. "כשאני צריך לעבוד עם נער שנחשף לדימויים של 'בני אור' או 'עלומים' למשל, זה מקשה עליי מאוד", הוא מאבחן. "רגע הפורקן כשאני רואה אלימות בטלוויזיה בטל בשישים לעומת מה שאני לומד משם. כשמישהו נכנס לכלא הוא לא נכנס לצופים, הוא נכנס לכלא ולומד גם מעבירות קלות. עכשיו תושיבי את הנער הזה שעות מול הטלוויזיה לצפות במי שבעיניו הם גיבורי תרבות, הוא לומד מהם. מצד שני, כקרימינולוג אני תוהה לא פעם, אם נמנע מאוכלוסיית המדינה גישה לפורנו, תהיה יותר נהירה לזנות? ואם נמנע אלימות בטלוויזיה, האם תהיה יותר אלימות בחוץ?"
אז ככה או ככה האלימות בלתי נמנעת?
"תלוי. ילד לא מפתח ניואנסים עברייניים בגיל 18, זה התחיל הרבה קודם. איפה החברה הייתה כשהילד שדקר בגיל 18 היה בן שבע? נכנסתי לבתים של נערים בסיכון ורציתי לפרוץ בבכי מול מקרר ריק, ויש מקרים גרועים יותר של פגיעות מיניות וגילוי עריות. אלו סירי לחץ שמתקתקים לחברה בפרצוף".
"אני רוצה להפריד בין סדרות כמו 'עלומים' שנוצרה בתאגיד עם מסר חינוכי, לעומת 'בני אור' שאני מאוד אוהב אבל היא קצת פורנוגרפיה של אלימות ואין שם איזה מסר נורא גדול", מחדד סידיס. "כשאני עשיתי את 'עלומים' ניסיתי להגיד שהשוטרים אלימים לא פחות מהנערים האלה, שהם החשוד המיידי שלהם. אם יש שוד, אלימות או אונס בעיר, באים קודם כל אליהם. אני זוכר ילד שאומר לי, 'בין אם עשיתי או לא עשיתי - יעצרו אותי, אז עדיף כבר שאגנוב את האוטו ואיהנה מהסיבוב'. מה שקרה בפתח-תקווה זה נורא ואיום, ראיתי את הווידיאו, זו הייתה התפרצות של זעם שנאגר המון זמן והוא פשוט לא מטופל. אנחנו היינו סוחבים את התלמידים מהמיטה כדי שיגיעו למסגרת, אחרת הם לא היו מגיעים. זה היה בשלוש בבוקר פק''ל להגיע למשטרה לשחרר אותם בערבות או לדרום תל-אביב כי הם נתקעו בלי כסף".
כשאתה נחשף לדיווחים בתקשורת על אלימות של נוער, אתה מבין את המקור שלה?
"לגמרי. זה נורא עצוב כי אפשר למנוע את הדברים האלה. זה לא סתם הגיע מיד אחרי המלחמה. הם ישבו בבית כל המלחמה וביעבעו, ואף אחד לא שם בשביל לעזור להם. חושבים שהנורא קורה בחוץ, שהם מתחברים עם גורמי פשיעה, אבל לילדים האלה הבית הוא המקום הכי מסוכן, הם בורחים מהטרדות ומאלימות בבית, אז עכשיו סוגרים אותם חודשיים והם לא יכולים לברוח. הם חוטפים מכות והטרדות ואז הם יוצאים החוצה ו'יאללה, בואו נשחרר את זה איפשהו'".
איזה גיל הכי בעייתי בעיניך?
"13 זה הגיל הכי מסוכן. אין שם שום ויסותים, שום גבולות, וההורמונים משתוללים. זה כבר מזמן לא רק בפריפריה. אפילו פה בצפון תל-אביב יש מלא אלימות וסמים".
איך זה מגיע למשפחות מוחזקות, שבהן ההורים נוכחים?
"לא תמיד הם נוכחים. אני מטפל כפסיכולוג בנער מצפון תל-אביב שהאבא בפוסט-טראומה מהמלחמה והאמא מחזיקה את הבית לבד, היא בעבודה, הוא פרש מהלימודים. אז יש לזה מצג אחר. אני רואה ברחובות גניבות קורקינטים וחבורות של ילדים ששודדות, בצפון הישן, מי היה מאמין שזה יגיע לשם? הנה זה מגיע. ואם זה לא יטופל זה יגיע לחצר האחורית של כולם".
