מעליות, 2006
ביצוע: דודו טסה ורוני אלטר, מילים ולחן: דודו טסה
"אני אוהב את הלילה איתך / לא זוכר מה זה בלעדייך"
"זה השיר הכי מהיר שכתבתי והלחנתי אי פעם. זה קרה באחת בלילה, בת הזוג נרדמה במיטה, ואני ישבתי בסלון על הספה הירוקה בדירה שהייתה לי בפלורנטין. תפסתי את הגיטרה ולידי היה טייפ ישן.
"היה לי חלום חוזר שאני עולה במעלית ובבת אחת, היא מתרסקת. ברגע, שאני נוגע בקרקע, אני מתעורר עם חרדה ופחד. כתבתי את השיר ממש בהתחלה כשהכרנו, והרגשתי שהפחדים של העבר כבר לא נוגעים בי, שאני מוגן".
זה הפך לשיר חתונות מבוקש, אתה יודע?
"זה קרה עם הזמן, והיו אנשים שהתקשרו לבקש שאשיר להם בחופה, אבל אני לא עושה דברים כאלה, לא משנה כמה ישלמו. יצא לי שחבר ממש קרוב ביקש ואז שרתי להם בחופה".
אתה עדיין מופיע איתו, שינית כיוון מוזיקלית.
"אין לי שום אמביוולנטיות בקשר אליו ואני עדיין שר אותו. גם אשתי נועה היא אצילית, הדברים לא נוגעים בה. היא יודעת שהיא הדבר הכי חשוב לי בחיים ושהיא שינתה לי אותם. היא מבינה את המשמעות שלה בעולם שלי. הקשר שלנו לא דומה לכלום שהיה".
Taq ou-Dub, 2023
מילים: Maroon Nasser, לחן: Mohamad Mohsen, עיבוד והפקה מוזיקלית: דודו טסה וג'וני גרינווד
"הכרתי את ג'וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד ב-2006. הופעתי אצל גיסתו במסעדה שלה במושב לימן, בצפון. היא סיפרה לי שגיסה זה ג'וני ואני כזה 'וואו, איך זה מקרב אותי אליו?' בפעם אחרת, כשהופעתי שם, הוא היה עם אשתו והתחלנו לנגן שם באותו ערב".
"במלחמה הייתי עסוק בטילים ובהישרדות. לא נגעתי בגיטרה כמעט שנה. 12 יום ישנו במקלט השכונתי עם הילדים, שזה גם תינוקת בת חצי שנה. באיראן השני כבר התארגנו על ממ"ד בבית. הייתי צריך לנסוע ליוון כדי להצליח ליצור"
צבטת את עצמך?
"כן, כן, לגמרי. עבדתי אז על השיר 'איזה יום' ולא רציתי אותו. כשניגנתי בחזרה עם החבר'ה, המתופף אמר לי: 'מה זה השיר דיכאון הזה?' חזרתי לעבוד עליו, והוא קיבל אווירה אחרת. השמעתי לג'וני שאמר שהוא ינגן בסי פארט. הוא הקליט את הגיטרות כמו שהוא חשב לנכון ושלח לי. השיר קיבל תפנית חדה. זה היה רגע מאוד משמעותי. קיבלתי טפיחה על השכם, אם הוא אהב, אני שווה משהו".
ואז אתם מחליטים ללכת על הפרויקט בערבית.
"הרבה זמן חשבנו מה נעשה ביחד, אולי מוזיקה לסרט. הוא מאוד אהב את האלבום הראשון של הכוויתים שיצא ב-2011. ג'וני מאוד אוהב מוזיקה ערבית. בסוף אחת ההופעות שלהם, הם השמיעו עבד אל-ווהאב ברמקולים. הסתבר שג'וני שם. ואז עלה הרעיון שניקח שירי אהבה קלאסיים ישנים בערבית ומוזיקאים ערבים ממקומות שונים יבצעו.
איך הגעתם לנור פריתח', הזמרת מרמאללה?
"השיפוצניק של בית הקפה שלי, אמירה, הגיע מרמאללה ושאלתי אותו אם הוא מכיר זמרות. במקרה, גם הוא היה מוזיקאי והמליץ על נור, שהכיר מהקונסרבטוריון. בחורה בת 22, והיא ביצעה את השיר הראשון שעבדנו עליו, שיר לבנוני, 'טאק א דוב'. היא עוד הספיקה להופיע איתנו בתל אביב לפני 7 באוקטובר. הלכנו לאכול ביחד אחרי ההופעה. ואז אחרי 7 באוקטובר, כשאני באמצע הופעה, שלחו לי שהיא מכחישה את הטבח הנורא".
איך הגבת?
"כתבתי לה שראיתי מה שהעלתה ושאני לא יכול לקבל דבר כזה ושהיא לא יכולה יותר להיות חלק מפרויקט שאמור לחבר. היא לא ענתה והקשר נותק".
הייתם אמורים לחגוג את הפרויקט בעולם, גרינווד ואתה. לצאת לטור באירופה עם זה ואז קונסלת.
"הספקנו לעשות כמה הופעות בתל-אביב, והאלבום עשה תהודה בעולם. חודשיים אחרי 7 באוקטובר, אנחנו ביטלנו את ההופעות. זה היה קרוב מאוד ולא יכולנו. אחרי שנה, היינו אמורים לצאת לטור, להופיע באולמות ובפסטיבלים ואז ה-BDS הפעיל לחץ על מקומות. התקשרו אלינו פוחדים, איימו עליהם. הם שאלו מה אנחנו חושבים. הבנו את הרגישות, והחלטנו לוותר".
זה נשמע לי קצת יותר רציני מלהבין את הרגישות.
"לא רצינו שיפגינו ליד האולמות, ואולי זה יגיע לאלימות, הבנו שצריך לחכות, לנשום ולא לעשות את הדבר הזה. אני מאמין שההופעות עוד יקרו".
מה חשבת על הטענה שהופעה של ישראלי "מכבסת את הפשעים בעזה"?
"ה-BDS לא מבינים את הסיטואציה. אנחנו עושים מוזיקה ערבית עם מוזיקאים ערבית, חלק מהשירים הם גם של סבא שלי, ככה שאנחנו לא מנכסים שום דבר. אנחנו מנסים לספר סיפור של תרבות שלמה. קיבלנו בוקס. זה היה מאוד כואב ולא פייר, כי באנו לעשות משהו טוב.
"מה שעצוב, שיצאנו למלחמה (חרבות ברזל) עם כל כך הרבה אחדות בצדקתנו, ואז התחלנו להתפורר כעם. זה מכאיב. השיר שחידשתי 'היה לי חבר, היה לי אח', כל כך רלוונטי".
למה אתה חושב שהגענו למצב הזה?
"אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ואפשר לקבל דעות אחרות. יש פה כעס, שנים של הזנחה חברתית. מי שעומד בראש, צריך לדבר אל כל העם, ולחבר. אם זה לא נעשה כל כך הרבה שנים, שלא יתפלאו למה אנחנו נראים ככה.
ג'וני ואתה מתכננים מופע גדול משותף?
"עוד לא. עדיין מלקקים את הפצעים".
עמנואל, 2026
מילים: עלמה זהר ודודו טסה, לחן: דודו טסה
"עמנואל צוחקת אל / ציפור בגן, אל אור וצל / אל האיש שמטייל איתה בעיר"
"עמנואל, בתי הקטנה, בת שנה וחצי. אבא שלי, אבטליון, שנפטר לפני כמעט שנתיים, דעך במשך שבע שנים מדמנציה. באיזשהו שלב הוא הפסיק לזהות אותנו. כשהייתי שואל אותו 'אבא, אתה מזהה אותי?' הוא היה עונה 'בטח'. 'מי אני?' הוא היה מחייך ואומר 'אתה עמנואל טסה'. עמנואל, אחיו, שמכונה עימון, היה שחקן כדורגל בבני יהודה, ולקח את גביע המדינה ב-69'.
"אבא שלי נפטר כמה חודשים לפני שעמנואל נולדה, וחשבתי ביחד עם נועה, אשתי, על איזה שם ניתן לה. היה לי קשר מאוד חזק עם אבא שלי והרגשתי שאני צריך לשמור עליו. זה אולי משקל קצת כבד בשבילה, אבל אני תמיד מחפש משמעות. מצד שני, עמנואל הביאה איתה דברים חדשים. היא הייתה בת חצי שנה כשפרצה מלחמת איראן הראשונה, בעולם של מלחמות, הרס והרג, היא הביאה כל כך הרבה תום וחוכמה. לא ידעתי שזה עד כדי כך, רך וממיס. מבחינת נועה, היה ברור שהיא רוצה עוד ילד. לי זה היה פחות ברור. אבל היום אני חושב שזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לבקש".
היא נולדה לאבא בן 48. האבהות שלך איתה שונה?
"קצת כאבי גב. פחות זמן מנשא. אני חושב שאני יותר קול".
האחים הגדולים לא מקנאים שחיברת לה שיר כל כך יפה? היא גם מצולמת בקליפ.
"בכל יום הולדת, אני כותב ומלחין שיר לכל אחד מהילדים – נור בת ה-11 ונוח בן התשע - ונועה ואני מצלמים אותנו שרים להם. השיר לעמנואל נכנס לאלבום בגלל התקופה, המלחמות, והרגישות, האובדן של אבא שלי".
ביום שבגין מת, 2012
מילים ולחן: דודו טסה
"ביום שבגין מת אבא אמר שהוא עוזב / אני זוכר אותה ממלמלת במרפסת / הוא עוד יחזור, תמיד הוא חוזר"
"אבא שלי מעולם לא עזב את הבית והוריי מעולם לא נפרדו. זה בכלל שיר פרידה על מישהי שהייתי איתה. השורה שמספרת על אמא שלי שאומרת שאבא שלי תמיד חוזר, זו הקבלה ליחסים שהיו לי: היא ואני היינו נפרדים וחוזרים. לא צריך להרוס סיפור טוב עם העובדות".
עוד הצמדת את הפרידה שלא קרתה להוריך עם אירוע היסטורי: מותו של בגין.
"זו שורה שהייתה לי בראש כמה זמן, 'ביום שבגין מת'. אבא שלי זיכרונו לברכה היה פעיל ליכוד עד 2018, שאז החל לדעוך. אני לא אשכח את הרגע הזה, הייתי בן 14-15, והוא ישב וראה חדשות בסלון. כשהודיעו שבגין מת, הוא הזיל דמעה וזו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו ככה. הרגשתי שבחוויה הרגשית שלו, הוא נפרד מסוג של אבא".
"נועה הצילה אותי מעצמי, מהלופ שהייתי בו. זה היה עולם קר ומנוכר של רווקות, ברים ומסיבות. ראיתי אותה והבנתי שמשהו אחר קורה. כל השטיקים שלי לא עבדו. הייתי באיזה אוטומט והיא לא קנתה את זה. ההתמסרות שלה הייתה מאוד איטית וחשדנית, וכנראה שבצדק. היה צריך לקלף"
ההורים לא שאלו למה תפרת להם בשיר סיפור פרידה?
"הסברתי להם שזה שיר על פרידות בכלל, 'יש מוות בחיים. אנשים באים והולכים'. אולי לא דייקתי בפרטים, אבל זה אחד השירים הבודדים שאני מצליח להסתכל עליו מבחוץ ולהרגיש כאילו זה באמת קרה".
איך אתה מרגיש היום עם זה, עם איך שהליכוד נראה, שאבא היה חבר מרכז ליכוד?
"אבא ואני אף פעם לא דיברנו על פוליטיקה. היה מספיק על מה לדבר. הוא היה מאוד חרד שהכל יקרה כמו שצריך, בדק שהגיע קהל ואיך הוא הגיב, שאל איזה שירים שרתי. זה מה שעניין אותו".
לא תריב עני ותרוח, 2011
מילים ולחן: סאלח אל-כוויתי ביצוע במקור: דאוד וסאלח אל-כוויתי
"לידך, לבי צוהל. כשאינך - כולי אַבל / חוס עלי ואל תעזבני, תמיד לצדך השאירני"
"בשנת 2006, אני מתקשר לברי סחרוף פעם ראשונה. ברי הוא הכי מגניב וסקרן ועושה דברים שונים. הוא החמיא לי על השיר 'מעליות' ואז סיפרתי לו שאני רוצה לעשות פרויקט עם השירים בערבית של סבא שלי, שאשמח שנשב עם גיטרות ונראה מה ייצא. הוא אמר שיבוא בכיף".
תתאר לי את המפגש.
"אני עושה פליי על הקלטה מקורית של סבא שלי עם השיר 'לא תריב', ואנחנו, שמחזיקים שתי גיטרות, מתחילים לנגן ונותנים אינטרפרטציה אחרת לשיר. בשלב הבא, אנחנו לומדים את המילים, נכנסים לאולפן ומקליטים את זה. הייתה לי תמונה בראש שהשיר יופץ בצורה מחתרתית ולא בצינורות המקובלים. במקום לשלוח לרדיו, התחלתי להסתובב עם הסינגל בכל מיני ברים שישמיעו. שיופץ בקטע מגניב, מלמטה. עוד לא הייתה מודעות גדולה למוזיקה ערבית וזה לא קרה. עוברות כמה שנים ואני נכנס להקליט אלבום שלם של הכוויתים והשיר עם ברי נכנס".
כשהאלבום יוצא, נהיה בום.
"נהיה עניין גדול ואז עוד אלבום ועוד אלבום, והשיר שהפך לפתיח של 'פאודה', ופרס אקו"ם. שיר שנכתב לפני 70 שנה, מקליטים אותו פעם אחת ולא קורה כלום ואחרי עשור, הוא מקבל וואחד תפנית. התגלגלות של שירים זה דבר מעניין מאוד. זה כל הזמן מפתיע אותי מחדש. בכלל, מה שקרה עם השירים של האחים אל-כוויתי, של סבי ואחיו, זה דבר מרגש".
בטח אמא שלך לא ידעה את נפשה.
"מצד אחד, זה מרגש אותה. מצד שני, מעניין אותה אם אכלתי. היא קראה לי על שמו של אביה, נראה לי שקרוב לה מדי. אולי ככה היא מרחיקה את זה".
למרות שהוצאת שלושה אלבומים בערבית, בתחושה, אתה זמר של קהל תל-אביבי שמאלני. לא של פריפריה.
"זה עובד בתל-אביב, יש קהל של חבר'ה צעירים שרואים בזה סוג של מגניבות, וגם על אנשים שהשורשים שלהם ממדינות ערב. אני מסתובב ברחוב וצעירים אומרים לי 'סבא שלי עיראקי'. למרות שלא תיכננתי שהאלבומים יעשו מהלך חברתי, זה מרגש. זה גרם לאנשים להיות גאים במוצא שלהם".
"ה-BDS שאיימו וגרמו לביטול המופעים שלנו לא מבינים את הסיטואציה. אנחנו עושים מוזיקה ערבית עם מוזיקאים ערבית, חלק מהשירים הם של סבא שלי, אנחנו לא מנכסים שום דבר, רק מנסים לספר סיפור של תרבות שלמה. קיבלנו בוקס"
בית ביפו, 2026
מילים: עלמה זהר, דודו טסה, שלומי חתוכה, לחן: דודו טסה
"חלמת על בית ביפו / תקרה גבוהה / חברים ויין, נשב על הגג"
"זה שיר על חלום שהתרסק אלפי פעמים. ועדיין, כאבא וכאדם מאמין, אני מקווה ומפנטז שאיכשהו, יהיה פה טוב יותר. אני לא יכול לוותר על הרעיון הזה, גם בתקופה הזו".
חשבתם לעבור כמשפחה ליפו?
"הרבה פעם היה על זה דיבור, אבל זה לא קרה. זה אחר, זה שונה, זה קרוב לים".
גם בתל-אביב וגם ביפו הרגישו היטב את המלחמות עם איראן.
"במלחמה הייתי עסוק בטילים ובהישרדות. לא נגעתי בגיטרה כמעט שנה. לא הצלחתי להגיע ליצור. 12 יום ישנו במקלט השכונתי עם הילדים, שזה גם תינוקת בת חצי שנה. באיראן השני כבר התארגנו על ממ"ד בבית. אמא שלי וחברים היו אצלנו.
"הייתי צריך לנסוע כדי להצליח ליצור. חיפשתי שקט, מהילדים, מהבלגן. זה היה הדבר הכי נכון, לנסוע למקום שקט, בלי אף אחד. עלמה זהר נסעה איתי לקורפו, יוון. היינו שם שבוע והתחלנו לעבוד על האלבום, שבסוף קראנו לו 'אי'. ישבתי בכל מיני מקומות קטנים עם הגיטרה. הסכר נפרץ שם, אפשר לראות את הסרט על ההקלטה של האלבום שישודר ב'כאן 11' ב-23 במאי".
פוג אל נאחל
מילים ולחן: עממי
"פוֹק אִלְנַא חִ'ל פוֹק יַאבַּא פוֹק אִלְנַא חִ'ל פוֹק / פוֹק אִלְנַחֵ'ל פוֹק יַאבַּא פוֹק אִלְנַחֵ'ל פוֹק
יש לי חבר למעלה / מעל צמרות הדקלים"
"זה שיר ששמעתי המון בתור ילד. אמא שלי הייתה שרה את זה בבית ובחפלות משפחתיות. החלום שלה היה להיות זמרת. יום אחד, תפסתי גיטרה, והתחלתי לנגן את השיר כשאני מכניס לסולם הערבי אקורדים מערביים. נדלקתי ממש על השילוב של שני העולמות האלה והקלטתי את זה. איכשהו, אבי נשר שמע את הגרסה הזו. אולי חברת התקליטים השמיעה לו. אני עוד לא ידעתי מה אני עושה עם השיר, אבל אבי החליט להפוך את זה לשיר הנושא בסרט שהוציא אז, 'סוף העולם שמאלה' ומשם, זה התפוצץ. אצלי, זה הדליק משהו ורציתי לעשות עוד מזה".
המוזיקה דילגה דור. סבך ואחיו, האחים דאוד וסלאח אל-כוויתי, היו ענקי מוזיקה בעיראק.
"סבא שלי דאוד, שעל שמו אני קרוי, דוד, לא הסכים שאמא שלי תהפוך לזמרת. 'זה לא מקצוע, זה לא דבר שאפשר לבנות עליו'. הוא חווה את הדבר בצורה קיצונית. הוא ואחיו, סלאח אל-כוויתי, היו מוזיקאים משמעותיים וחדשניים בעיראק. החלום שלהם היה להגיע לארץ. הם בחרו לבוא לישראל, ב-51', עם הרבה אהבה, אבל העבודה שלהם הרבה פחות התקבלה. הם ניגנו בחתונות ובאירועים משפחתיים כדי להתפרנס. הם גם שרו את פוג אל נאחל, שלא היה שיר שלהם. להשלמת הכנסה, הם פתחו חנות כלי בית בשוק התקווה".
מדי פעם אמא שלך משתתפת בשיר, גם העלית אותה לשיר בהופעה. שמת לך כמטרה להגשים לה את החלום?
"כל פעם שאני יכול, אני משלב אותה. היא מאוד נהנית. אוהבת לשיר, היא שרה מאוד יפה ואוהבת קהל".
איך היא הייתה עם זה שאתה הופך למוזיקאי?
"אמא שלי הייתה מאוד חרדה לגבי הפרנסה שלי, עד רגע מסוים, שהצלחתי. עד עכשיו, היא מבררת אם אני בסדר, אם יש עבודה. מבחינתה זו סכנה גדולה להיות מוזיקאי".
לולה, 2006
מילים: דודו טסה ורועי שופאן, לחן: דודו טסה
"הכרתי מישהי בתור לשירותים בבר שכבר לא קיים בלילינבלום. שנינו שתינו קצת, רבנו על התור. בעיקר, ניסינו להתחיל אחד עם השני דרך אגרסיות. בתעודת הזהות שלה היה רשום שם נוסף 'לולה'. זו הייתה תקופה שחיפשתי לכתוב וכל דבר קטן הדליק את זה. אי-אפשר היה לשמוע את השם הזה ולא ישר לכתוב שיר. בגיל 21 עזבתי את הבית של ההורים וגרתי בשכונת התקווה, לידם, שבע שנים. שבועיים או חודש לתוך ההיכרות שלנו, עברנו לגור ביחד בדירה שלה.
"אני סתם בחור שכונה שמאוהב במלכה". פער כזה בדימוי זו לא נקודת התחלה טובה לקשר.
"אמא שלי תמיד הייתה מספרת סיפור על משרת או נושא כלים שהנסיכה מתאהבת בו והם חיים ביחד עד עצם היום הזה. זה השיר. בחוויה שלי, אני בחור שכונה, אבל היום, לא הייתי משאיר את ה'סתם', זה קצת צורם לי כשאני שומע את זה, אבל ככה הרגשתי באותו הרגע. הנמכתי את עצמי. הרגשתי שמקבלים אותי לאיזו אצולה. הרגשתי פער, גיאוגרפי, שוני בתרבויות. מהר מאוד זה התפוגג. הבנתי כמה אני מגניב בעולם שלה, דווקא כי אני שכונה. ב-2 ביוני אני מופיע, לראשונה באצטדיון התקווה בשכונה.
אז איך אתה מרגיש עם לשיר את זה היום?
"שיר שנכתב זה כמו צילום. צילמתי את הרגע וכמובן שלא אשנה שום מילה בשום שיר שלי".
השיר זכה לעוד חיים כשהקלטת גרסה עם עומר אדם.
"בפסטיבל התמר הופענו על אותה במה ושאלתי את עומר איזה שיר בא לו שנעשה. הוא אמר שהוא מאוד אוהב את 'לולה'. השיר צולם בחזרה, עלה לסטרימינג ותפס מאוד. וכשזמר כמו עומר אדם שר אותו, זה מביא קהלים חדשים".
זנב זאב, 2016
מילים: גלעד כהנא ודודו טסה, לחן: דודו טסה
"אלה הזמנים עכשיו יפים מאוד / את לא מבינה מה את עשית לי עוד / איזה מלחמות היו לי ברחוב
/ כמה? / אלף הצלות היו לך לפחות / את שאז תפסת בכל הנפילות / מצמידה אותי קרוב לפעימות"
"זה שיר שכתבתי עם גילי (גלעד כהנא) על נועה. היא הצילה אותי מעצמי, מהלופ שהייתי בו. זה היה עולם קר ומנוכר של רווקות, ברים ומסיבות. ברק קרם, אח של נועה, התחיל לתופף איתנו ואז ראיתי אותה. זה יישמע קלישאה, אבל באותו רגע הבנתי שמשהו אחר קורה".
אהבה ממבט ראשון, אתה אומר?
"היה בה משהו מאוד תמים וטהור. כל השטיקים שלי לא עבדו בהתחלה. ההתמסרות שלה הייתה מאוד איטית וחשדנית, וכנראה שבצדק. היה צריך לקלף".
היא צעירה ממך קצת.
"בעשר שנים, זה הרבה, אבל לא המון. היא אמנית, פסלת וקרמיקאית מדהימה".
הגולה, 2016
מילים: גלעד כהנא ודודו טסה, לחן: דודו טסה
"מי היה מאמין שדווקא אני זה / ככה סתם אפול / הפיתוי הקטן שהפך לענק / הוריד אותי לשאול"
"זו הייתה תקופה שגיליתי את הרעיון להלחין ולכתוב לאמנים אחרים. ישבתי באולפן ושרתי את הלחן מאוד גבוה כי היה לי בראש שיהודית רביץ תשיר את השיר. שלחתי לגילי שישלים עם המילים את השיר. הוא כתב על מישהו שעשה טעות ואין לו מאיפה לחזור ממנה. כשהשיר חזר אליי, ניר מימון שעובד איתי, אמר לי, 'אתה לא נותן את השיר לאף אחד. זה שיר שלך'".
מקווה שלא הודעת לה וחזרת בך.
"במקרה הזה, עוד לא שאלתי אותה אם היא תרצה. אבל, היו שירים ששלחתי ואז התחרטתי. אני מאוד אימפולסיבי בבחירות שלי וזה עושה בלגן לא נעים. את השיר 'יום ביומו' נתתי לזמרת מפורסמת ואז הבנתי שאני רוצה לתת אותו לאבנר גדסי, שזה תפור עליו. היא כבר קיבלה ממני שירים, והיא גם הבינה את מה שהתכוונתי אליו".
אז מה עושים שלא יהיה סלט?
"אני משמיע לנועה. היא המצפן שלי. אם היא אומרת 'וואו, זה היסטרי'. אני משאיר את השיר אצלי".
מאז 'הכוויתים', ההלחנה, העיבודים ואפילו ההגשה שלך, קיבלו טוויסט. התקרבת למקורות הערביים שלך.
"עם השנים, זה נהיה קיצוני העניין הערבי. אני מרגיש יותר רגוע מבחינת הזהות שלי. יותר רחב ויותר שלם".
אני רץ, 2003
מילים: דודו טסה וטלי כץ, לחן: דודו טסה
"זה שיר קצבי שאנשים שרים ורוקדים אותו, אבל זה שיר מאוד עצוב, מבחינתי. הוא מדבר על חרדות, על חוסר יכולת להיות בשקט, ברוגע, בנינוחות. יש צורך כל הזמן לעשות יותר, להשיג יותר. בהישגיות ובתחרותיות מול עצמך, אתה משלם מחיר מאוד כבד. אתה מפספס קשרים כי אתה לא באמת נוכח בהרבה סיטואציות. זה מול האישה, הילדים, ההורים".
וכלום לא השתנה?
"החרדה לא הלכה, היא זזה. זה כבר לא יושב על נושאים פנימיים, רגשיים, אנוכיים. זה על דברים ממשיים, סכנות אמיתיות, על הילדים, המשפחה, שלא ייפול עליך טיל, העבודה. זה נראה אותו דבר, אבל מדבר אחרת".
כלומר?
"אותה חרדה מוכללת, לפעמים התקפי חרדה, אבל כבר אין את ההתעסקות 'רק שלא אשתגע, אוי ואבוי לי, אולי עשיתי ככה או אמרתי ככה'. אני כבר לא כזה".
ב-2 ביוני טסה יחנוך את אצטדיון התקווה המחודש במופע מיוחד, בו יארח בין השאר את יהודה פוליקר, טונה ומארק אליהו.
ב-23 במאי ישודר ב'כאן 11' הסרט 'לתפוס דג' שמתעד את העבודה על האלבום 'האי' בקורפו, לפניו ישודר הדוקו 'מלכת השכונה' אותו הפיק טסה מוזיקלית.
