דווקא יש לי מצב רוח ממש טוב כשאני מחליטה לעצור בפיצוצייה בשולי השוק. אולי זה מה שהכי כואב לי, שהאיש ההוא מוריד אותי בדיוק כשהרשיתי לעצמי קצת לעוף על עצמי. אבל את כל זה אני לא יודעת כשאני נכנסת לפיצוצייה בבגדי הספורט שלי. זה עתה סיימתי הליכה מהירה של שישה קילומטרים, ואני מרגישה שהרווחתי ביושר את המנוחה הזו. בדרך כלל אני מעדיפה לעצור בבית קפה אמיתי אחרי ההליכה, אבל היום החלטתי ללכת לשוק כדי לקנות לרן עלי רשאד וסלקים, ואת כל שאר הירקות הלא-בהכרח טעימים שהתחלנו לאכול מאז שהחלטנו לנסות לחיות בריא יותר.
לשוק התקווה, בניגוד לאחיו הגנדרן והאינסטגרמי, הכרמל, אין שום וייב. רוב הזמן הוא מלא באנשים רגילים לגמרי שגוררים אחריהם עגלות שוק לא מעוצבות עם הדפסים מכוערים רצח. בפעם הראשונה שבאתי לפה, הסתכלתי על העגלות האלו ונזכרתי באישה שהייתי פעם. זו שנכנסה לחנות כלי בית יקרה ברמת אביב ג' וקנתה לעצמה עגלת שוק מעוצבת ב-270 שקלים. המוכרת כמובן ביצעה מסביבי טקס שלם, הסבירה לי שהידית מתכווננת ועשויה מטיטניום, אבל גם בלי נאום המכירה שלה שתינו ידענו שאני אקנה את העגלה הזו, פשוט כי היא הייתה בצבע סגול לילך מהמם ונראתה כמו הטרולי של מלאניה טראמפ.
כן, פעם הייתי אישה של שופוני. היו לי נעליים שעלו אלף שקל, ובכל מעדנייה של רותי ברודו שנכנסתי אליה תמיד היה לי חשוב לקנות גם עציץ בכלי קרמיקה. לקח לי המון זמן, וגם התרסקות כלכלית, כדי להבין שאני אפילו לא מנסה לקנות לעצמי סטייל. בשלב הזה כבר ידעתי שאין לי טעם טוב, לא בלבוש ולא בעיצוב פנים. מה שניסיתי למלא היה חור ענק בנשמה שלי. וזה מה שהבגד החדש או הטרולי הסגול במחיר הפסיכוטי ניסו למלא.
וגם עכשיו אני עדיין הציידת שהייתי אז, עדיין רודפת אחרי רגע אחד שימלא את הריק. רק שעכשיו אני עושה את זה עם דברים פשוטים. צדה ירקות בשוק במקום בגדים. רן אומר שבגלל זה התחלתי לצאת להליכות שלי. "את לא הולכת כדי להיות יותר בריאה", הוא אמר, "אלא בשביל הרגע המושלם הזה שבו את עוצרת, כולך מפוצצת מהאושר של הספורט, ואז נחה עם הקפה שלך". וזה מה שאני מרגישה כשאני נכנסת לפיצוצייה ומזמינה קפה, סוקרת מהצד את המכונה המקרטעת ולא אכפת לי, כי הנה, הצלחתי לייצר לעצמי את הרגע הטוב שבו הכל נושר ממני. ההליכה הייתה חזקה והדופק שלי ממש עלה, מה שנתן לי לא רק אנדורפינים אלא גם העלה לי סומק על הפנים. אני יודעת את זה כי לפני שני קילומטרים תפסתי את הבבואה שלי במראה הגדולה של הסופר-פארם שחלפתי על פניו, ופתאום נראיתי לעצמי יפה, רעננה אפילו, כאילו שזה עתה חזרתי מחופשה ארוכה באיים.
וזה כבר לא קורה לי הרבה בגילי, שאני מרגישה שאני ממש אוהבת את איך שאני נראית, כי לרוב המחשבות הטורדניות מתנפלות עליי כמו זבובי פירות ומזמזמות באוזניים שלי שאני מקומטת כל כך, ובכל פעם שאני נכנסת לאיזה מקום, למשל לבית קפה נחשב, הן ממשיכות להתנפל עליי ולחקור אותי מה הבחורה בת ה-30 הזו חושבת כשהיא מסתכלת עליי ככה, האם היא אומרת לעצמה "למה הסבתא הזו עדיין מתלבשת ככה, עם חולצה שחושפת את הבטן?"
אבל באותו היום, טוב לי. עוד שנייה אני איכנס לשוק ואחפש בשביל רן את הסלקים הכי טריים, ואז אני אחזור הביתה עם כל המציאות שצדתי בתוך העגלה, ותהיה שעת ערביים מקסימה כזו כמו שיש רק בתחילת הקיץ. אני כבר מדמיינת איך אחרי שנראה ביחד את השקיעה, רן יבשל לנו ארוחת בריאות טעימה מכל הירקות שצדתי, שנינו נשב ואני אחייך אליו מהכיסא של המטבח, והוא יראה בי את אותה האישה היפה שלכדתי בנס במראה של הסופר-פארם. והנה, גם המוכר של הפיצוצייה מתחבר לאווירה השמחה שלי, צוחק איתי ליד הקופה ומציע לי טוויסט בחינם, "כדי שיהיה לך מתוק ליד הקפה, נשמה יפה. רגע, את לא זו שהייתה פעם בטלוויזיה? תזכירי לי".
ואז, בדיוק ברגע המושלם, כשאני מתיישבת עם הקפה הקר, שהוא דווקא טעים, על ספסל העץ שמחוץ לפיצוצייה, אני שומעת אותו. בהתחלה אני לא רואה, רק שומעת את הקול החזק שלו חוקר את בעל הפיצוצייה: "מי זו? היא מפורסמת או משהו?" בעל הבית מסביר לו שכן, הייתי פעם בטלוויזיה, ושלא, אני לא מפורסמת היום. וזה בסדר, אני רגילה להיות זו שהייתה פעם קצת סלבית. מצחיק, כשהייתי צעירה כל כך פחדתי מהרגע הזה שבו לא יזהו אותי יותר, אבל אחרי שהדבר שפחדתי ממנו קרה לי אני גיליתי שזה דווקא ממש נעים לי, לא לקחת חלק אבל גם לא להיפגע, לא לשמוע יותר לעולם את הביקורת הארסית שמטפטפת עליי בכל פעם שאני מופיעה. שזה בדיוק מה שהאיש עם הקול החזק מסרב לתת לי עכשיו, כי הנה, הוא ניגש לספסל שלי, ועכשיו אני רואה אותו, הוא מחזיק בידו את הסלולרי שלו שפתוח על משהו, דוחף לי אותו לפנים. "זאת את?" הוא אומר ומראה לי תמונה שלי מהשקה ישנה של "מחוברים". אני בת 35 שם, לבושה בשמלה לבנה-שחורה. מאופרת על ידי המאפרת המקצועית שההפקה מימנה לי, השיער שלי עשוי בפן, בגלי דבש ארוכים.
"כן, זאת אני", אני אומרת לו וכל האוויר יוצא ממני. קלאסי, לרגע אחד הרשיתי לעצמי לשכוח שאני עתיקה יותר משיר המקרנה ואפילו להרגיש יפה, אז ברור שייגש אליי גבר ויגיש לי צילום שלי צעירה ב-20 שנה, ממש ידחוף לי את הבחורה שהייתי פעם לתוך הפרצוף כמו חשבון של ארוחה יקרה שבכלל לא רציתי להזמין. "מה זה?" הוא אומר ובוחן את פניי בעיון, "את בכלל לא נראית אותו דבר". זה הרגע שבו אני מבינה שהוא אדם עם מגבלה. הוא נדבק אליי בעקשנות תמימה כזו של ילד בן חמש שלא מודע לכאב שהוא גורם, והמילים שלו כבדות בתוך הפה שלו. "את בכלל לא נראית ככה יותר", הוא אומר ומראה לי עוד תמונה שלי שהוא שלף מהאינטרנט בסביבות אותו הגיל, לבושה בחולצה שקופה לגמרי. "מה זה, למה את כבר לא ככה? את הזדקנת מאוד", הגבר אומר עכשיו, יותר נכון צורח בווליום כזה שכל הרחוב מסביב שומע.
זה כל כך סוריאליסטי, הזובור הפומבי שהוא עושה לי. הוא כמו הילד הקטן באגדה על בגדי המלך החדשים, היחיד שלא מכיר קודים חברתיים ומעז לצרוח בקול רם את מה שכולם חושבים. המלך הוא עירום, הגיברת עם האייס קפה התבגרה זוועה ולא מזכירה את מי שהיא הייתה בתקופת הזוהר.
אני ממשיכה לשתות את האייס קפה שלי, למרות שהכי בא לי לברוח, ואז אני רואה שהאיש מתיישב עם הסלולרי שלו ליד אישה עם שיער קצר בצבע צמר פלדה. היא הייתה פה כשנכנסתי, וברור לי שהיא שועלה ממולחת ומצחיקה. ועכשיו היא יושבת ליד רוני ומדברת איתו עליי, בקול רם יותר משלו. "תראה אותה", היא אומרת ומצביעה לרוני על עוד תמונה, "היא לבושה פה כמו זונה, לא מבינה למה נשים עושות מעצמן בדיחה כזו".
אני מתביישת בזה מאוד, אבל עולות לי דמעות בעינייים. זו לא רק התמונה שלי מלפני 20 שנה, זה בעיקר בגלל שאני מאוכזבת מעצמי שבכלל אכפת לי. הפייסבוק והאינסטגרם שלי מלאים במורות רוחניות שחוגגות את גיל המעבר, רק אתמול ראיתי פוסט של אחת מהן, "אמנם כבר אין לי אסטרוגן, אבל יש לי יותר עמוד שדרה". היא כתבה על הפלא הזה שקורה לנשים בגילי - מבינות שאנחנו כבר לא חלק מהמרוץ של לנסות להיות מושכות עבור גברים. במקום זה "נהיה לנו המון זמן פנוי רק לעצמנו, לשתול גינת ירקות חדשה במרפסת, לא לחשוב יותר על גברים דפוקים". ואני קראתי אותו, והרגשתי כזו אשמה שלא רק שלא ניצלתי את תועפות הזמן שהתפנו לי מלהיות אישה שקופה כדי להנדס לעצמי גינת ירק הידרופונית, עדיין אכפת לי בצורה מביכה מאיך שאני נראית. כולן סיימו את בית הספר לנשים חזקות וקיבלו בגרות, ורק אני נשארתי כיתה.
הוא כמו הילד הקטן באגדה על בגדי המלך החדשים, היחיד שלא מכיר קודים חברתיים ומעז לצרוח בקול רם את מה שכולם חושבים. המלך הוא עירום, הגיברת עם האייס קפה התבגרה זוועה
אני קמה מהמקום, ולרגע נדמה לי שזהו, נוצחתי. כבר אין טעם ללכת לשוק עכשיו, הכל ממילא יהיה צבוע בזה. אז אני מתחילה לגרור את עגלת השוק הריקה הביתה, ואז קורה משהו מוזר. "לא", אני שומעת קול מדבר אליי מבפנים, "פשוט לא. את לא הולכת לשום מקום". אני לא מזהה את הקול. הוא חדש לי והוא תקיף וגם מגיע ממקום שלא הכרתי בתוכי. "רצית שוק, נכון?" אומר הקול, "רצית בין ערביים ורן מבשל בלי חולצה וריזוטו תרד. רצית להרגיש שהחיים יכולים להיות יפים וגם את יכולה להרגיש עדיין יפה, שמותר לך. אז בדיוק זה מה שתעשי".
זה נשמע כאילו אני ממציאה, אבל לא, משהו באותו הרגע פשוט פוקע בי. אני לא עשיתי שום דבר רע. רק תיכננתי לי את הרגע המושלם והלכתי בשבילו שישה קילומטרים בעלייה. אני לא נראית כמו אז, בהשקה, אבל בהמון מובנים אני מרגישה שממש השתבחתי. אני עפה על ההרגשה החדשה הזאת שלי, שבה להיות עם המשפחה שלי - גם הגרעינית הקטנה, של רן והבנות, וגם המורחבת - זה משהו שמסוגל לייצר אצלי את אותה רמת היי שהייתי מרגישה פעם מסמים.
ואני כבר יודעת להיות בשקט, פשוט לשכב על ספה נוחה ולקרוא בלי לחשוב איפה בעיר קורה עכשיו משהו לוהט יותר. וגם להיות לבד, ללכת שעות בחברתי ולא להשתעמם לשנייה. את כל אלו יש לי, ואולי זה לא אופי אמיתי, אבל זו כן התחלה של משהו. איזה עמוד שדרה קטנטן. אני גוררת את העגלה, נבלעת בשוק הזה, מופתעת לגלות שאני שוב במצב רוח טוב. אנשים אחרים תמיד יבואו ויעשו את השיט הזה שלהם, אבל אני, אולי לראשונה בחיי, מבינה שתמיד יש לי אותי.
"איזה חיוך יפה שלך", אישה שעוברת מולי פתאום עוצרת אותי, "איזו אנרגיה מדהימה". וככה, עם מילה אחת טובה שמזכירה לי שיופי גם מגיע מבפנים, שיש בכולנו איזה אור שאי-אפשר לכבות, כמו ששרו הסמית’ס, אני הולכת לבחור לרן את הסלקים.
