עגלתו של מאיר / לא מזמן ראיתי עגלה. זו הייתה עגלת קפה מהנפוצות אצלנו. היא עמדה במקום אחד, אבל העיפה אותי למשפט של מאיר אריאל, "העגלה נוסעת, אין עצור" מתוך השיר "נשל הנחש". אני בכלל הייתי כותב "אין חזור", אבל מי אני ליד מאיר. אחד המשפטים הכי נכונים לחיינו. הזמן זז כעגלה נוסעת, כך בחר מאיר אריאל, הקיבוצניק ממשמרות, לתאר את הזמן החולף. לא רכבת מודרנית או מטוס או יאכטה, גם לא הרכב עם שני המנועים. פשוט עגלה - משהו איטי, חורק, אנושי, בסיסי, אפילו מאובק, כמו מסע ישן בארץ בראשית. והיא נוסעת. כי החיים לא מחכים לאף אחד. ובשתי המילים "אין חזור", כלומר אין רוורסים, אין עריכה מחדש, אין "לו הייתי יודע", "לו היינו יודעים שככה זה יהיה, אולי לא היינו בכלל..." שורות שמבטאות החמצה, מלחמה.
אנחנו כרגע דור של מלחמות, דרכים מאובקות וידיעה קשוחה שממשיכים הלאה גם כשכואב. לא מתפנקים על העבר וגם לא עוצרים בתחנה לבכות יותר מדי, אבל רוצים לדעת מה היה בעגלה, למה נפלו גלגליה? אין חזור, נכון, אבל יש בזה גם נחמה כי אם אין חזור אז אולי צריך להיות נוכח עכשיו, לא לחכות לחיים ש"יתחילו", לא לדחות כלום. העגלה כבר בדרך. בואו ננסה לשנות לה לפחות את הנוף. וזו אולי שורת חיינו בימים אלה, לקראת הבאות.
ואז הגיח חג השבועות / בשבוע הבא יחול חג השָּׁבועות. אם לא מנקדים אותו זה נשמע כמו חג השְּׁבועות (מהמילה נשבע). נזכרתי בעגלות עמוסות השיבולים ובילדים עם הטנא על הראש. נזכרתי בערבי השירה בציבור שהיו ההורים של מ' עושים ביישוב חופית, ואיך כל אנשי העמק היו מגיעים לערבים המסעירים האלה, כולל רפול (רפאל איתן, הרמטכ"ל), שהיה יושב בשורה הקדמית וידיו משוכלות כמו לורד עמקים כזה. והאקורדיוניסט אביטל היה עולה ומציף את השרים בהערות כמו "תשירו, יא בני אלף", ועדיין היה חתיך, כריזמטי, מתולתל, אהוב האנשים. ואני ובן בן היינו שרים את "יוסי ילד שלי מוצלח". וכולם חשבו אז שהם מוצלחים ויחידים ולא תמיד שמו לב למתרחש ליד האף שלהם ואיך תוך כדי המדינה זזה, העגלה נסעה, אין עצור, והכל השתנה. ועכשיו - בדידות של חלומות, מלחמה שנמשכת מאות ימים, מחדלים. ורק חג השבועות נשאר כשהיה - זיכרון רחוק של טנא, ואני מתאהב בילדה עם זר.
והנה חידון: למה קוראים לו חג מתן תורה, ילד? כי בשבועות קיבל עם ישראל את התורה בהר סיני.
למה חג הביכורים, ילד? כי בתקופת בית המקדש היו מביאים את ראשית הפירות לירושלים.
למה הוא נקרא גם חג הקציר? כי זה סיום קציר החיטים בארץ ישראל.
ולמה אוכלים בו גבינות שטראוס ותנובה לצד יין? לא יודע, המורה.
אגב, גם אני לא. מה רע בשווארמה?
מאתר הפוצים / רחפני נפץ שייטו מעל כוחות צה"ל בלבנון. שימו לב שבמילה "רחפן" מצויות חלק מאותיות השורש של המילה "מחרפן". וכך, בתוך העולם הרוחש והמתרחש הזה, לפתע נזכרתי באנקל אייב, דוד אייב. יהודי אמריקאי היה אברהם. לפי תוארו, הבעל של אנה, אחות של סבי העיוור, גבריאל האמריקאי. אייב ואנה באו בשנות ה-60 לביקור בארץ מניו-יורק. הם היו ציונים אמריקאים נלהבים. הייתי בן תשע וישר התאהבתי באיש נמוך הקומה, אולי-אולי מטר 50 גג. יום אחד לקח אותי לגן החיות, הוביל אותנו לג'ירפות ואמר: "הי ווז א-פוץ, הי דיד נוט ברינג מי סאץ' א-הייט". ואם הבנתי, הוא התכוון ל"למחלק הגובה האלוהי" שהיה פוץ כי לא נתן לו גובה כמו לג'ירפה. "יו קנט מיס דם", המשיך אנקל אייב. כלומר, אי-אפשר להחמיץ פוצים. הם מקרקרים את חוכמתם, עלק, ובאותה עת מבסוטים על עצמם, הסביר לי את תורתו.
כל זה קרה בחג השבועות. ובמחווה של אז לקחתי את אנקל אייב לבית הספר לראות את טקס הביכורים. וכשזה נגמר הוא אמר באנגלית: "א-לוט אוף פוצס" - המון פוצים. "באט אט ליסט דיי אול ג'וס" - אבל לפחות כולם יהודים.
47/ לפי איזה מחקר שפורסם נקבע שגיל 47 הוא הגיל הכי מאושר בחייו של האדם המודרני. למה 47 ולא 46, לא יודע. אני יודע שבגיל הזה התגרשתי ושסבלתי מאוד מכאב הפרידה, אז מאושר לא ממש הייתי. ועדיין, מה יש שם, ב-47? הרי זה גיל של לחץ, יש כבר תחושות החמצה מול חלומות שלא התממשו, עייפות מהמרוץ, חלק כבר לא עושים סקס עם בנות זוגם. והזמן מתחיל להיות מוזל. ואולי מצד שני מבינים שאי-אפשר להיות הכל וגם שלא כל אהבה תישאר לנצח, לא כל חלום יהפוך למציאות ושאם בגיל 20 היה לך פול אדרנלין - ב-47 יש לך יותר שקט.
הסברתי יפה? כי לאונרד כהן מסביר עוד יותר טוב: "לפעמים דווקא אחרי הסדקים של אמצע החיים נכנס אור יותר אמיתי". אולי זה 47. אני כתבתי על זה: "חצי חיים עברו ואיפה הם". ב-47 כשכולם סיימו לאכול הייתי מתכופף, משחק אותה “דייסון” ועם היד, כמו פעם, בג'ולות, אוסף פירורים.
סופו של מרוץ / את הבסיס הסודי בעיראק, אם יש כזה, אנשי "המירוץ למיליון" היו מוצאים על בטוח. כל כך טובים היו בעונה הזאת. הם פתרו חידות לא הגיוניות, רצו מרחקים מטורפים, טסו לארצות, אכלו ג'טלגים. טלוויזיה זה לא פעם לילדים. אז טוב היה לשלוח את הילדים "המתבריינים" והמבוגרים שמקללים זה את זה בפוליטיקה וברחובות לראות את "המירוץ למיליון" כנקודת אור בחיינו הטלוויזיוניים. הם היו כמוכם וכמוך. שפויים, כנים ומתוקים. לפחות פה הם גרמו לנו לא לפקפק בעגלה שנסעה. להפך, לעמוד מולה ולחשוב שיש סיכוי לשינוי. "ניצחנו", לחשו טום ואלמוג, שכונו "הכדורגלנים", ליהודה החייכן שקיבל אותם לא פעם רועד מקור באמצע הלילה, כששבו מהניצחונות. דווקא פה, בלי ששמנו לב, היה ניצחון מוחלט - ניצחון רוח האדם.
יוסי בנאי / 20 שנה מלאו למות השחקן-זמר-כותב יוסי בנאי המופלא, מי שלא היה רק מבצע טקסט, אלא כאילו חי בתוכו. יוסי עירבב עברית רחוב עם פילוסופיה באותו משפט. היו בו תל-אביב, ירושלים וקצת פריז. וכששר "ורק אני מרוב אהבה שותק", בתרגום או במקור, היה העולם נמרח כמו חומוס בתחנת רכבת. לפני המון שנים, בהיותי בן 30, בא לחזרה שלי בקיבוץ נצר סירני, וכשביצעתי את "גבר הולך לאיבוד" העיר לי: "אל תלך קדימה כשאתה שר אותו. לך אחורנית, תשיר ותתבונן". אני חושב שכמוני גם הוא התכוון שהעגלה נוסעת אין חזור, אבל בדרך אחרת. אי שם במבט מאחור צריך תמיד לשמור עליה כדי שלא תלך לאיבוד באמצע הנסיעה.
יום האחות / השבוע חל האירוויזיון. השבוע "מישל, מישל". והשבוע גם חל יום האחות הבינלאומי. מדובר במלאכיות בתי החולים והקופות. על זה אמר בוב דילן: יש טיפוסים שמקרינים גדולה, כאלה הן האחיות הישראליות מכל שדרות העם. ועוד משהו פרוזאי: ניימאר חזר לסגל המורחב של ברזיל למונדיאל הקרוב. ועל זה נאמר בעגלה: ונאמר ניימאר.
