אש ותימרות עשן
שבועות הוא הרבה דברים. הוא חג האסיף, חג הביכורים, חגן של רות ונעמי, של מועצת החלב, וגם חג החולצה הלבנה שהפכה לוורודה בכביסה. אבל בראש ובראשונה שבועות הוא חג מתן תורה, כנראה האירוע הלאומי הספקטקולרי הגדול ביותר שבוים אי פעם, גדול יותר מטקסי הלאום של מירי רגב.
באחד משיריה היפים כתבה המשוררת זלדה "אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני", כשניסתה להסביר מדוע קיומה תלוי באותו מעמד מכונן. גם אני, החילונית, קשורה לאירוע ההוא. אירוע שאני כלל לא מאמינה שהתקיים במציאות, אבל בטוחה שקיים במציאות. אירוע שעיצב את הזהות הקולקטיבית והתרבותית של עם ישראל וגילגל את ההיסטוריה המפותלת שלה עד אליי.
אש האלוהים
מה לא היה שם, בסצנה המפוארת ההיא: הר בוער, רועד מתשוקה, עשן כבד, קולות רעמים וברקים וכרגיל אצל אלוהים: אש. המון אש. למה? "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא". מתברר שיותר מכמה שנתניהו אוהב להיגלות אלינו דרך רשתות זרות ובאנגלית, אלוהים אוהב להיגלות אלינו דרך אש. זוכרות את הסנה הבוער? את עמוד האש ההולך לפני המחנה? את סיפור אליהו בהר הכרמל? את נבואות יחזקאל ודניאל? בכל מקום יש אש. אש ותימרות עשן. הרי התורה כולה משולה לאש. האמונה היא אש. הנשמה היא אש. הכל אש.
אש, אפילו יותר ממים, שכבודם במקומם, עובדת קשה מאוד בשירות המטפורה היהודית. מלא עבודה. פעם היא פחד, פעם עוצמה, פעם חרון, לפעמים היא משיכה ולפעמים רתיעה. הכי יפה היא אש האהבה ("מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה"), הכי מכוערת היא אש הקנאה ("רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ") והכי קשה היא אש הגיהינום.
אש הגיהינום
לא משנה איפה נולדתי ובאיזו שנה, קרוב לוודאי שבעקבות חטאיי המרובים ואופיי הנכלולי, אסבול מסוגים שונים של כוויות לאחר מותי. זה גם לא משנה אם נולדתי יהודייה או גויה, כדאי שאקח איתי אלוורה.
כמצרייה במצרים הקדומה ליבי ייצלה על גחלים בוערות; ביוון או ברומא העתיקה אפרפר בנהר של אש בשם פיריפלגתון; כנוצרייה קתולית אעבור דרך חומת להבות; כמוסלמית וכיהודייה אישרף בג'האנם. תכלס? רק כחילונית חוטאת אני יכולה להינצל מעונשה של האש ולהסתפק ברימות קטנות וחמודות. בהנחה שלא יישרף מעליי איזה יער, כמובן.
אש בשדה קוצים
העולם נשרף בעקבות משבר האקלים. החדשות על השריפות המשתוללות כעת ברחבי העולם לא מגיעות אלינו, כי יש לנו שריפות יותר דחופות לכבות. אבל רק כדי להלהיט חרדה, אדווח שבארבעת החודשים הראשונים של שנת 26' עלו באש על פני הכדור פי שניים שטחי אדמה מהממוצע העונתי של השנים האחרונות. מה שמעניין, כלומר מעניין לרעה, הוא שהשריפות של היום הן לא רק תכופות יותר, אלא גם עוצמתיות יותר והרסניות יותר.
ישראל ממוקמת רע מאוד על מפת האקלים העולמית. אנחנו מה שנקרא "הוט ספוט" - אזור שעומד לסבול מעליית הטמפרטורות באופן ייחודי במיוחד. אבל השריפה הגדולה באפריל שנה שעברה לא הייתה רק מכת טבע בלתי נמנעת, אלא גם מחדל מערכתי ותוצאה של הזנחה מתמשכת.
בן גביר מופקד על מערך הכבאות. שרים אחרים מופקדים על הפליטות, על תכנון היערות, על תקציבים, על שתילת עצים, על התחזיות ובעיקר על ההתגוננות. אבל כיוון שחלקם מאמינים בלב שלם שהר בוער במדבר לפני אלפי שנים הוא עובדה היסטורית, אך מכחישים עובדה מדעית שלא מקוששת עבורם מנדטים, אנחנו, הטבע, בעלי החיים, צפויים לגיהינום זוטא.
אש אש מדורה
אם יצא לכם לשבת מול מדורה בטרם ל"ג בעומר בוטל (בצדק), ועדיין לא היה בחזקתכן פעוט שצועד לעברה או ילד שמתעקש לצלות עצמו יחד עם המרשמלו, ודאי תזכורנה את האפקט המהפנט של האש ואת עונג הבהייה בלהבות. מוזר להיווכח שהעונג הזה משותף לכל בני האדם ושצפייה באש, במיוחד כזו הכוללת את קולות הפצפוץ הטבעיים של ביקוע העץ, משפיעה על הפיזיולוגיה שלנו וגורמת לירידה משמעותית בלחץ הדם.
השליטה באש שהתרחשה, פחות או יותר, לפני כ-800 אלף שנה, שינתה את האדם כליל והקפיצה אותו כמה שלבים בסולם האבולוציוני. בזכות האש, אנחנו מה שאנחנו. הישיבה סביב המדורה לא רק שסיפקה לאבותינו הקדמונים הגנה מפני טורפים, חום זמין, תאורה ודרך יעילה יותר לצרוך מזון, אלא גם שימשה מקום של התכנסות חברתית. הצורך בתיאום, בתחזוקה, בהגנה ובשמירה על האש, בתכנון עתידי ובשיתוף פעולה קבוצתי, הפך אותנו חכמים יותר וסייע לחיזוק ההתנהגות הסוציאלית.
אש על הפנים
לאן נעלמה אם כן התשוקה למדורת השבט? אז זהו, שהיא לא. תיאוריה אנתרופולוגית שהתמקדה בהשפעת המדורה על הביולוגיה האנושית גורסת שמאות אלפי שנות מדורה נטמעו בתוכנו. אנחנו נמשכים לאש, אוהבים אש, מאוהבים באש. כולנו פירומנים בקצות זרדי האצבעות.
המשיכה למסכים למשל, האור המהבהב, הקולות, האור הבוקע, הסיבה שאנחנו יכולים לבהות במסך שבכף ידנו במשך שעות ארוכות, קשורה לאותה תיאוריה: תחליפי מדורות. נחמד, לא? יותר נעים לי לחשוב שאני נענית לקריאה ביולוגית עתיקה ולא שאני סתם אדם שטחי שבוהה במתכונים לבראוניז או בשריפות במיאנמר.
הפסקת אש
דומה שיש כעת סוג של הבנות חלקיות בכל חזית, או חלקי הבנה עם חרא של תחזית; כל רגע משהו עומד להתלקח ולצאת משליטה; כל המדורות מוכנות עם חומרי הדליקה; כל אחד מחזיק איתו אש בכיס. "אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני", כתבה זלדה, רק שלפעמים נדמה שהאש לא תכבה פה לעולם אלא רק תעבור ממקום למקום. אש התמיד.
