את המילים של "עברתי רק כדי לראות" כתבה אסתר שמיר כשהייתה רק בת 21, יוצאת להקת הנח"ל ונשואה טרייה לאפרים שמיר, שהלחין אותו על בסיס מנגינה שחיבר בארץ הולדתו, פולין. במהלך 50 השנים שחלפו מאז שהבייבי המשותף (והיחיד) שלהם כבש את מצעדי הפזמונים בסערה, כפי שהיה נהוג לומר אז, נולדו סביבו אינספור ניחושים ופירושים. רבים סבורים שהוא מתאר את החיים כמסדרון שבו היוצרת מתהלכת כעוברת אורח, עד שתוקפה יפוג.
שמיר מעולם לא חשפה מה עמד מאחורי הקלעים של המילים. גם עכשיו היא מסרבת להרחיב. "כל יופיו של השיר הוא בעובדה שאני לא מפרשת אותו", היא טוענת בקול חרישי, על סף לחישה. "מסדרון? ממש לא. כתבתי את 'עברתי רק כדי לראות' כחוויה של התבוננות על העולם, כשהייתי צעירה וחיפשתי משמעות. מאז ומתמיד ראיתי את הקושי שבחיים. אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשהבנתי לעומק שנולדתי לעולם של סבל".
עולם של סבל?
"כמובן. אתה נולד ויודע שמתישהו תמות. זאת לא הארה פתאומית שצנחה עליי וגם לא תופעת לוואי של הסרטן, אצלי זה בילט-אין. עד שילדתי את הילי, בתי הבכורה, לא הפסקתי לשאול את עצמי מה הטעם בחיים האלה. כאדם בעל רגישות עצומה נטיתי לדיכאון, חוויתי נפילות איומות, ובאותם ימים עוד לא היו ציפרלקס. תמיד אמרתי להילי 'ברגע שנולדת נפסק מבחינתי הדיון אם שווה לי לחיות את החיים, מפני שאני אמא שלך ואני מחויבת לך'. וכשנולדה אוֹרי, בתי השנייה, התחושה התעצמה".
אפשר לשאול מה שלומך היום?
"קשה. לפני חודש עוד יצאתי מהבית מדי פעם, במינונים נמוכים. מאז שמצבי הפיזי הורע אני מרגישה כמו אדם שתלוי על בלימה, בין שמיים לארץ. אני רואה את השמיים והם גדולים ואני לא מפחדת מהם, גם לא כשהם מתקרבים. מנגד, אני רואה את הארץ ולא רוצה לעזוב אתכם. כואב לי להכאיב לאהובי ליבי".
בחודש האחרון החריף הסבל הפיזי. לקראת הראיון היא הצטיידה במנה כפולה של משככי כאבים, תוספת למדבקת המורפיום שצמודה לזרועה. למרות הכל, לפני כמה שבועות הגיעה בכיסא גלגלים לאולפן של יהל דורון, חצי מגיא ויהל, והקליטה איתו את הדואט "בצד השני של הפחד", שבו כתבה: "בצד השני של הפחד/ מחכה מה שטוב לחיות בשבילו/ להחזיק מעמד כל הדרך/ לחכות שהטוב כבר יבוא". עכשיו חשוב לה שכמה שיותר אוזניים ישמעו אותה בשורת הסיום של הפזמון החוזר, "והשמש תבוא!", שנעה בין זעקה להבטחה.
"הרגשתי שהשיר הזה מביע את כל מה שרציתי להגיד עכשיו, במצבי הנוכחי – שאנחנו צריכים לעבור את הפחד ולמצוא לאט-לאט את הדברים ששווה להילחם עליהם. בצד השני של הצער השמש תבוא מתישהו, אני לא יודעת אם עכשיו, אני לא יודעת אם בימיי, אבל אני מוצאת סיפוק בתחושה שהצלחתי לעשות קצת טוב למישהו, ואני מסתפקת בכך".
שיר מצמרר.
"אוף, גם את מתחילה עם ה'מצמרר' הזה? קיבלתי הרבה הודעות של 'צמרמורת'. למה?"
מה הבעיה עם "מצמרר"?
"זה בגלל שהשיר באמת מעורר צמרמורת במאזין – או בגלל שעכשיו אני בקונטקסט של סרטן שד גרורתי?"
× × ×
לפני עשר שנים היא מיששה גוש בחזה שאובחן כסרטן השד. "אני מאמינה בלעשות את מה שצריך, וזה מה שעשיתי. קיבלתי טיפול תרופתי, והיו לי שנים מלאות וטובות. אהבתי הרבה, כתבתי, יצרתי, טיפלתי, יש לי נכדים נהדרים, יש המון אנשים שאני אוהבת, המון אנשים שאוהבים אותי. עשיתי הכי טוב שאפשר", היא מסכמת, כשמו של אחד משיריה.
חמש שנים אחר כך הופיעה הגרורה הראשונה, בעצם החזה (הסטרנום), ושמיר חתמה על טופסי ההסכמה לכימותרפיה. "כשהסרטן חזר הסכמתי לקבל כימותרפיה. עד אז סירבתי מפני שהחזקתי מעמד בטיפול תרופתי, אבל גם התרופות של הכימו לא עבדו עליי. הן לא ניצחו, הן לא פגעו בסרטן. עשיתי עוד סיבוב כימו ועוד אחד ועוד אחד, עד שאמרתי 'די'. נכון לעכשיו אין לרפואה הקונבנציונלית, וגם לא לרפואה הלא-קונבנציונלית, מה להציע לי".
כשפרצה המלחמה, הבינה שמיר שגם הקרב הפרטי לא הסתיים. "ב-7 באוקטובר אמרתי לבן זוגי שבחסות המלחמה הסרטן שוב ירים את הראש, ולא טעיתי. עכשיו, למרות הכימו וההקרנות, כבר יש גרורות בכל מקום. הכאבים הקשים ביותר הם בעצמות, אלה כאבים שלא ברא השטן".
איך את מתמודדת עם הכאבים?
"עצמות זה הדבר הכי כואב שיש, זה כאבים שבא למות, ויש גרורות גם בכבד. אני לא יודעת אם כדאי לפרט, זה נראה לי קצת פורנוגרפי. לא שאני מסתירה, אבל רוב האנשים רוצים קצת הכחשה, ממש זקוקים לה. גם אין סיבה שאנשים יכאבו אותי ואיתי, אני לא רוצה שלמישהו יכאב בגללי ולכן אני מעדיפה להימנע מפרטים גרפיים. מצד שני, צריך לזכור שאנחנו כאן להרף עין, כולנו, גם אלה שחגגו יום הולדת 100, הרי העולם כבר קיים כבר מיליוני שנה".
אצבעותיה מלטפות את ראשה כאילו שהן עדיין מחפשות את רעמת התלתלים. "זה שיער טרי", היא מתלהבת. "רק לפני חודשיים סיימתי שנה של כימותרפיה שבמהלכה השיער בכלל לא נשר. אבל הייתה תרופה מסוימת שעליה אמרו לי 'זהו, היא בטוח תעשה לך קרחת', אז לילה לפני שקיבלתי אותה לווריד החלטתי לגלח. שתי הבנות באו, וגם אחד החתנים, והכל גולח. ואז, בעודי מתלבטת בשאלת 'פאה, בעד ונגד', התחיל לצמוח לי שיער חדש, חלק".
את מחכה לתלתל הראשון שיפציע?
"השיער החדש עדיין קצר, כשהוא יצמח עוד קצת יופיעו התלתלים, וכבר התחלתי להתלבט. להאריך או לקצר? אנשים אומרים שיותר יפה לי עם קצר וחלק. ואני מתה על הצבע הטרי, דווקא מפני שהוא כל כך שונה מהצבע המקורי שלי, הערמוני".
עכשיו היא יושבת-שוכבת בכיסא נדנדה כשעיניה נעוצות בפלח הים שנלכד בחלון הפנורמי של דירתה, ומתרגלת קבלה רדיקלית. "זה אומר שבכל רגע ורגע אני מקבלת את מה שקורה לי ולא נלחמת, ויש משהו בקבלה הזאת שנותן לי כוח".
כשאת לא נלחמת, זה אומר שאת משחררת?
"אני לא עושה כלום, אני מתבוננת בים ובעולם, ומשתדלת לא להוסיף לעצמי חרדות ודאגות ולהפחית מאלה שאני סוחבת. אני מתבוננת ושותקת ומרגישה שאני ממש מתקלפת. ממה? מהכל. מהכוחות שלי, מהאגו שלי, מהתלתלים שלי, מהשירה שלי, אני כבר לא יכולה לטפל באנשים אחרים, אני בקושי יכולה לטפל בעצמי. התקלפתי מכל המתנות שניתנו לי, אז מה נשאר לי לעשות לפני ה'יאללה ביי'? להתבונן. ולנשום".
ההתבוננות מולידה גם תקווה?
"יש את התקווה האישית ויש את התקווה למדינה. בעיניי זה כמו מטוטלת, אחרי שהיא עפה במסלול הרע כל כך רחוק, היא חייבת לעשות את כל המסלול בכיוון ההפוך, לעבר האור הגדול. האור חייב לחזור, והוא יחזור. מתי? אני לא יודעת. אנחנו חושבים שהטוב זה להתענג, וזה לא בהכרח כך, מפני שהכאבים הגדולים הם אלה שמעירים אותנו. אתה לא נהיה ער אם לא עברת משהו".
היא מטה את ראשה לאחור, מחפשת אוויר. "חבל לי שאנשים לא מבינים את גודל המתנה".
איזו מתנה?
"קיבלת את האפשרות לחיות חיים ארוכים והצלחת לממש אותה. פעם האפשרות לחיים ארוכים בכלל לא הייתה קיימת, וגם היום לא כולם מצליחים לעשות את זה, אבל את ניצחת! תשמחי! למה את מתלוננת על הזקנה? איזה כיף לך שהגעת לגיל מבוגר. זה לא מובן מאליו. תחייכי, תגידי תודה".
זו גם תובנה של התקופה האחרונה?
"האמת שלפני יותר מעשור קפצתי לבקר את מרים, בת זוגו של אבי, אשר הירשברג, שחלתה באלצהיימר. כשאמרו לה: 'זאת אסתר, הבת של אשר', היא שאלה 'איפה אשר?' כשענו לה 'אשר נפטר' היא חייכה וקראה בקול צוהל 'ניצחתי!' זה הצחיק אותי בזמנו, מה הניצחון בזה שהיא ממשיכה לחיות אחריו? אבל מאז הבנתי שזאת זכות להזדקן, לא כל אישה זוכה להגיע לגיל הקמטים".
דווקא התרשמתי מעור הפנים החלק שלך.
"אין סיבה להתרשם. אני עדיין נדהמת מההיגיון של הבריאה. את מתחילה להתקמט בגיל שבו חברותייך, בנות גילך, כבר זקוקות למשקפיים כדי לראות איך את נראית באמת".
בסוף שנות ה–70 היו בארץ כמה זמרים–יוצרים, אבל עוד לא הייתה זמרת–יוצרת. בכל ראיון שאלו אותי 'למה את צריכה לכתוב את השירים שלך בעצמך?' לא הבנתי את השאלה. מי עוד יכתוב על ‘גבר ללילה אחד’ ועל מלחמת לבנון? היה לי אומץ להגיד דברים אחרים, מסוג חדש"
× × ×
בשלט הכניסה לדירתה הקסומה, קומה חמישית בהרצליה, לצד מגדל המים העתיק, רקועים שלושה שמות משפחה, לא בסדר כרונולוגי: שיר, שמיר, וינטראוב. ככה זה בפרק גימ"ל. שיר מנישואיה השניים לרוני שיר, עיתונאי, אבי שתי בנותיה. שמיר זה מאפרים. "לא הכרנו בלהקת הנח"ל", היא מתקנת את הטעות הנפוצה. "אפרים השתחרר לפניי, אני יותר צעירה. התחברנו באוטובוס כשנסענו עם להקת כוורת להופעות במלחמת יום כיפור, בסיני ובגולן. גם אז הייתה לנו תקופה איומה, כמו עכשיו".
מה בער לך להתחתן בגיל 20?
"אחרי מלחמת יום כיפור הייתה תחושה שהמדינה לא תתקיים וצריך למהר. בגיל 22 כבר הייתי גרושה. הזוגיות שלנו הייתה יותר טובה במוזיקה מאשר בחיים".
שם המשפחה השלישי מייצג את עופר וינטראוב (67), בן זוגה כבר 30 שנה כמעט. "בעצם רק 29", היא מצחקקת. "עופר הוא פיזיקאי, איש מחשבים ובינה מלאכותית. ואנחנו מחזיקים מעמד ביחד רק בגלל שלא התחתנו".
הם הכירו כשהייתה בת 42, גרושה פעמיים פלוס שתיים. הוא היה אז גרוש פלוס אחת. "ביקשתי משושי, חברה שלי, שתכיר לי 'מישהו מההייטק'. למה? מפני שבהייטק עורכים לעובדים מבחני אישיות, ורציתי מישהו שעבר את המבחן. למחרת שושי צילצלה ואמרה 'אל תשאלי מה קרה. עמדתי בפינת העישון במשרד ופתאום הגיע בחור ושאל אותי: אולי יש לך מישהי להכיר לי?' ככה נפגשתי עם עופר, והחיבור בינינו היה די מיידי, למרות שעל פניו אנחנו הכי לא מתאימים. מה סוד הכימיה בינינו? לצד ההשראה והיצירה יש בי משהו מאוד שכלתני, ולעופר יש גם צד יצירתי".
עכשיו היא מרגישה שהגיעה לאיזון בין הצדדים השונים בחייה. "אני לא יודעת מתי החיים נגמרים, אבל אני יודעת שכל עוד אני כאן אני רוצה להיות הכי נוכחת שאני יכולה. באחת הבדיקות הארוכות ישבתי מתחת למכונה ושאלתי את עצמי מהם שלושת הדברים הכי חשובים ששווה לי לחיות למענם. כמובן שהדמויות הראשונות שקפצו מול עיניי היו של המשפחה, עופר, הבנות והנכדים".
הבנות הן הילי שיר (36), אחות מיילדת, נשואה לרועי, אמא של ליה (10), "ועכשיו יש לה תינוק בבטן", שמיר קורנת. "בכל פעם שאני זורקת משהו על הסוף, הילי צועקת עליי 'אמא, בראש השנה יש לנו ברית, תפסיקי עם השטויות". השנייה, אוֹרי שיר (33), עושה תואר שני בקרימינולוגיה ועוסקת באבטחת מידע. נשואה ליוני ואמא של רעי (6) ומילי (3).
"אחר כך נזכרתי במצבים שונים לאורך ההתמודדות עם הסרטן שבהם לא היה לי אוויר, ואמרתי 'לא, מקום ראשון אוויר צח. בלי אוויר אתה לא קיים'”, היא ממשיכה. “אחר כך חשבתי על החיים שלי ואמרתי 'לא, הכי חשובה לי ההשראה', מפני שהיא המפתח לשירים, לציור, לשיטת טיפול, לכתיבת ספר".
קירות דירתה נושאים את ציוריה. ציורי נוף מרהיבים, בטורקיז וירוק. "החלטתי שאני לא מציירת דברים רעים. אמרתי: 'בשירים כבר נתתי הכל, בציור יהיה רק אור’".
אני מאמינה בלעשות מה שצריך, וזה מה שעשיתי כשאובחנתי. קיבלתי טיפול תרופתי, היו לי שנים טובות. אהבתי הרבה, כתבתי, יצרתי, יש לי נכדים נהדרים, יש המון אנשים שאני אוהבת, המון אנשים שאוהבים אותי. עשיתי הכי טוב שאפשר"
כלומר?
"הבנתי שאם נהיה עמוק בתוך השחור מתישהו האור יזהר, מפני שהטוב והרע לא יכולים להתקיים אחד ללא השני. התובנה הזאת נותנת לי תחושה שדברים טובים באמת יכולים לקרות. הרי נולדנו בתקופה די טובה מבחינת האנושות, אחרי מלחמת העולם השנייה, אנחנו לא במחנות. היו לנו שנים טובות, פה במדינה, ועכשיו אני לא יודעת לאן העולם הזה הולך, אבל זה יחסי".
את מודאגת?
"30 שנה לימדתי את 'קול הרוח', שיטת ריפוי שפיתחתי ושמביאה אנשים למצב תודעתי אחר, שאחריו יש שקט. השקט הוא המקום של האמת. יום אחד נפלה עליי התובנה שהמילה 'רע' היא בעצם ההיפך מ'ער', ופתאום הבנתי מה עומד מאחורי המלחמה. היום, כשצפות בי המחשבות והחרדות, הרבה פעמים אני פשוט אומר להן 'ששש... שקט' כי רק השקט הוא האמת. כל היתר הוא כמו קצף על פני הים".
איך שומרים על השקט הזה? במדיטציה?
"שואלים אותי אם אני עושה הרבה מדיטציה, ואני עונה שכבר עשיתי מספיק מדיטציה בחיי, היום אני במקום מדיטטיבי שכולו שלווה. זו לא פסגת האושר, מפני שאני לא רוצה לרחף, אני רוצה להיות עם הרגליים על הקרקע, ולכן אני צריכה להסכים להיות בחיים הלא-אידיאליים האלה".
× × ×
שבוע לפני 7 באוקטובר הוזמנה להופיע במפגש של 50 שנה למלחמת יום כיפור שנערך בקאמרי. "עוד הייתי בסדר", היא מציינת. "סיפרתי לקהל שרק 35 שנה אחרי מלחמת יום כיפור הייתי מסוגלת לכתוב עליה וגם אז, מבלי לנקוב בשמה. גם ב-82', כשכתבתי את 'אמצע ספטמבר', שהוקלט על ידי גלי עטרי, לא נקבתי בשמה של מלחמת לבנון הראשונה. לא הרגשתי שיש צורך. כל מי ששמע הבין במה מדובר".
הפעם הבינה שהמציאות שונה. "אמרתי לעצמי 'עכשיו את לא מחכה ולא עושה חשבון לאף אחד'. בשבוע הראשון של חרבות ברזל הקלטתי מחדש, עם דני בסן, את 'שלא תדעו עוד צער', שיר בן 20 שנה. ב-28 באוקטובר, כשמצאתי את עצמי משרבטת משהו על חתיכת נייר שהרמתי מהשידה, לא חשבתי שזה יהיה הסיפתח למעיין של יצירה".
בפתק הראשון היא כתבה: "בלילה, בלילה/ ראש הממשלה צייץ לי/ 'לא בי האשם/ זה הוא והוא וההוא'/ ונח ליבי מכאבו/ ושמחתי שהתפנה לצייץ/ כי בטח זה אומר/ שכל הילדים חזרו".
היא חתמה בשמה הפרטי בלבד ("עם קמץ מתחת ל-ת’, לבנות שלי כבר נתתי שמות קלים") והעלתה לרשת את צילום הפתק, בכתב ידה. "מאותו הרגע, השירים תקפו אותי. הרגשתי שזה התפקיד שלי. ללא קשר למה שעברתי במישור האישי, כמעט כל יום נכתב שיר-פתק".
את יום הולדתה ה-70 לא חגגה מפאת המצב, אבל ציינה את המספר העגול בשתי מתנות – הספר "פתקי מלחמה" ושיר חדש, "עוד נשימה אחת". יעקב גלעד העביר אליה את הפנייה ממשפחות החטופים, רועי ושמוליק נויפלד הלחינו והצטרפו אליה להקלטה של “עוד נשימה אחת, ילד שלי/ עוד נשימה אחת עד אלינו/ תחזיקי מעמד, ילדה שלי/ אל תיפלי, אל תישברי, את ליבנו”.
פוליטיקה מעולם לא הייתה עבורה מילה גסה. גם בתחילת הדרך לא ניסתה להתנחמד ולמצוא חן. "ולא בגלל שלא רציתי שיאהבו אותי. היה לי יותר חשוב להיות נאמנה לאמנות שלי".
אפרים שמיר, בעלך הראשון, הפך לשופר חזק נגד ראש הממשלה.
"ובצדק, אבל אני לא רוצה לדבר על מעשיו. אנחנו לא ביחד כבר 50 שנה".
אתם בקשר?
"כן, סוג של מיודדים. את דגנית, אשתו המדהימה, אני אוהבת אהבת נפש. היא הייתה איתי כמעט בכל הפגנה בכיכר החטופים. גם לי יש אמירות לא פשוטות ב'פתקי מלחמה' והן הלכו והתחדדו ככל שהמלחמה התארכה, אבל אין לי עניין להיכנס לרובד האישי של אנשים. יש לי עניין לחדד את מה שקורה פה, לנסוך תקווה ולקרוא לפעולה".
את מצטערת שחתמת על עצומת האמנים במהלך המלחמה בעזה?
"אני לא מצטערת ולא מתחרטת על אף רגע בחיי. בעניין העצומה, רוב הציבור בכלל לא קרא אותה ואין לו מושג במה מדובר".
כולי אוזן.
"מתנהלת כאן מלחמה איומה, ובמלחמה קורים גם דברים איומים ולא מוסריים. צה"ל הוא לא טלית שכולה תכלת. צריך להפסיק את המלחמות האלה, לעשות שלום, ליצור הסכמים, לעשות הכל שיהיה טוב לאנשים. אני מקווה שהמגמה הזאת תחלחל. נכון, חמאס באו לרצוח אותנו וטבחו בנו, אבל לפני כן היה מישהו שמילא אותם בכסף".
מה היית אומרת היום, לו יכולת, לנתניהו?
"שהחיים נורא קצרים ושאפילו הוא לא יחיה לנצח, אז נורא כדאי לו לנצל את שנותיו האחרונות לחיים ערים של אהבה ולעשיית טוב לאחרים. הייתי אומרת לו שכל המיליונים וכל הארמונות שהוא צובר וכל התארים הופכים לחסרי משמעות כשהאדם מורד לקבר. לכן, כל אדם, ובמיוחד ראש הממשלה, צריך לעשות חשבון נפש, כמה צער הוא מביא לאנשים וכמה שמחה".
יש עדיין סיכוי לשמאל במדינה?
"החלוקה בין שמאל לימין נגמרה מזמן. היום יש אנשים שרוצים לחיות במדינה שוויונית, ליברלית ונאורה – ויש אנשים שרוצים לחיות במדינה טוטליטרית, פשיסטית ומשיחית. מדינת ישראל או מדינת יהודה".
גם ענייני הפנים מסתננים לתיק החרדות שאותו היא כל כך מתאמצת לפרוק מעליה – ולא תמיד מצליחה. "בזכות אמא שלי, תחיה בת אורן, שהייתה הפמיניסטית הישראלית הראשונה, גדלתי עם מודעות לאפליה בין נשים לגברים. כבר לפני 20 שנה ראיתי את המגמה של לא לתת לנשים לעלות לבמה. לפתע פתאום התחילו לארגן הופעות רוק בלי אף אישה. עכשיו אנחנו צועדים, לאט אך בבטחה, לעבר מדינה חשוכה. דוחקים את הנשים לסוף האוטובוס. אללה איסתור".
במבט לאחור, הפעילות הפוליטית שלך פגעה בקריירה שלך?
"ואם כן", היא מושכת בכתפיה, "אז מה? יכולתי אחרת?"
למי תצביעי?
"אני מאוד אוהבת את האנשים שהיו איתנו ברחובות, שזה כל חברי הדמוקרטים. גם אצל לפיד יש אנשים טובים. בכלל, יש אנשים מופלאים בארצנו, לא ברור לי איך איפשרו לאנשים מוזרים להפוך לחברי כנסת. בלי שמות".
מה? בגיל 71 וחצי נפל עלייך הפחד?
"נראה לך? אני לא יכולה להתייחס לדמויות ספציפיות מפני שגזרתי על עצמי דיאטת חדשות, למה שאשמע את כל הקללות וניבולי הפה? בהתחלה ראיתי הרבה סרטי מתח כדי להישאר ערה וערנית. עכשיו אני מחפשת דברים קלילים שילטפו לי את הלב ולא יכניסו את המערכת העצבית שלי לסטרס. ביוטיוב יש סרטים מרתקים על פילוסופים וציירים. לא תמיד יש לי תיאבון, אבל אני משתדלת לאכול דברים טובים, מיץ גזר ומיץ סלרי, עופר מכין לי סלט עם טחינה. רק שיכאב קצת פחות".
× × ×
הקשר בינה ליהל דורון נוצר בישיבות של אקו"ם, שניהם חברי דירקטוריון. "יום אחד גילינו שנולדנו באותו התאריך ואמרתי לו 'יאללה, בוא נעשה משהו ביחד'. אחרי כמה זמן הוא שלח לי מנגינה. כשהקשבתי לה הרגשתי שאני רוצה להשאיר אחריי איזשהו שיר אופטימי, אבל לא כזה שסתם מעורר תקווה".
מה זה "סתם מעורר תקווה"?
"להגיד 'יהיה טוב' זה רמאות. 'יהיה בסדר' זה שורש הטרגדיה הישראלית. מה, אנשים בתאי הגזים אמרו 'יהיה טוב'? לא, כשרע אז רע. החיים הם לא הפי-הפי, הטוב והרע שלובים זה בזה, ועם זה אנחנו צריכים להתמודד".
יהל, לדבריה, היה זה שלחץ על דואט. "אמרתי לו 'אתה שר נורא יפה, תוציא את זה ככה' והוא אמר 'לא, אני רוצה שזה יהיה איתך'".
באולפן, עבר לך בראש שאולי זה השיר האחרון שאת מקליטה?
"ברור, איך לא, אבל אני לא רוצה להגיד את זה כי זה יעורר צעקות. למה? בגלל שאנשים לא רוצים לשמוע דברים כואבים – ובצדק. בעצם, גם עכשיו אני לא אומרת שזה השיר האחרון שלי מפני שאמשיך לכתוב. בואי נגיד שאני לא רואה את עצמי מקליטה, ודאי שלא מופיעה, אלא אם פתאום יתרחש פה נס גדול".
ואת מאמינה בניסים?
"רוב הדברים שקורים בחיינו הם הכי לא צפויים ולכן אני רואה בהם סוג של נס, לטוב ולרע, אבל בקטע הזה אני לא יודעת מה יהיה. אחד הדברים שאני הכי יודעת היום, באופן חד-משמעי, הוא שאני לא יודעת כלום. הצטרפתי לסוקרטס. במשך עשרות שנים למדתי ולימדתי, הייתי נטורופתית ומורה רוחנית וידעתי וידעתי, היום אני יודעת שאנחנו לא יודעים דבר".
מאחוריה עשרה אלבומים, כולל "שירי חלב" המכיל שירי ילדים תמימים ומתוקים. בשנת 1982 הוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה – "במקום הכי נמוך בתל אביב", ששרה בקול עמוק ומחוספס ונחשב פורץ דרך בכל הנוגע ליצירת הרוק הנשי בארץ.
לפני שלוש שנים זכתה בפרס אקו"ם על תרומתה למוזיקה ולתרבות הישראלית. היא גאה ברשימה הארוכה של אמנים שהקליטו את שיריה: גלי עטרי ("חזקה מהרוח", "ביום שאחרי") ריטה ("תחנה של זמן") יהודה פוליקר ("היום את צוחקת", "נוצץ בחשיכה") הראל סקעת (“הרוח תשנה את כיוונה”) ועוד ועוד. לשלמה ארצי כתבה והלחינה את "ברית לא מותרת", שגם שרה לצידו.
את מרגישה שקיבלת את ההכרה שאת ראויה לה?
"כיוצרת? כן, בטח. תמיד היה לי ברור שהחלק הכי חזק שלי זה המילים. יש לי כמה מנגינות טובות, אבל מבחינה מוזיקלית לא פרצתי את תקרת הזכוכית שלי. בתחילת הדרך נחשבתי לפורצת דרך, כיוון שבסוף שנות ה-70 כבר היו בארץ כמה זמרים-יוצרים, אבל עוד לא הייתה זמרת-יוצרת. בכל ראיון שאלו אותי 'למה את צריכה לכתוב את השירים שלך בעצמך?' לא הבנתי את השאלה. מי עוד יכתוב על 'גבר ללילה אחד' ועל מלחמת לבנון? היה לי אומץ להגיד דברים אחרים, מסוג חדש".
וכזמרת?
"כשהופעתי קיבלתי הערכה מאוד גדולה, אבל יש לי פחות דרייב להופיע. זה לא פחד במה, אלא מגבלות אישיותיות ביכולת שלי לעורר אהבה בקהל. לפני הצבא הופעתי במועדון התיאטרון בתל-אביב, והיה איזה במאי שעבר ואמר 'את צריכה לחייך לכאן ולחייך לשם'. עד אז בכלל לא העליתי בדעתי שאפשר גם לשיר וגם לחייך לקהל. עם השנים הבנתי שאני חייבת ליצור קומוניקציה עם הקהל מפני שאני לא שרה לעצמי בלבד".
את "חזקה מהרוח" הלחינה קורין אלאל. חושבת עליה לאחרונה?
"אני משתדלת להמעיט במחשבות על פגישות עם אלה שכבר לא פה. אני יותר חושבת על פגישה עם האור, עם האחד, עם הנוכחות של האהבה ושל האינסוף. ואז הפרידה שלנו לא כל כך קשה. כי אני נשארת בלב שלו ושלה – והם נשארים בלב שלי".
זה מה שאת אומרת עכשיו לנכדים?
"לא, הם קטנים מדי. הבנות שלי יודעות שאני מרגישה שלא ניפרד לעולם. הידיעה שתמיד נהיה ביחד ברמה האנרגטית לא מונעת את הצער והכאב, אבל נותנת לי משמעות ודוחפת אותי, בכוחותיי הנחלשים, ליצור חיים שיש בהם יותר שמחה ואושר ואהבה וקבלה".
מה את יודעת היום על אהבה שלא ידעת בגיל צעיר?
"שכשמופיעה אהבה בחיים שלך זאת זכות גדולה. לא כל אחד יכול לאהוב".
ומה את יודעת היום על יצירה שלא ידעת בגיל צעיר?
"שגם לשירים יש גורל. אחד הולך לבית קברות והשני נהיה מלך העולם. בכל אלבום שלי היו שירים נהדרים שלא התגלו ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, יש מצב שאף אחד לא הקשיב להם? בשלושת האלבומים האחרונים שלי יש אוצרות שעוד יתגלו. אחרי ש...".
באיזה שיר שלך את הכי גאה?
"מדי פעם אני מצטטת שורה כזאת או אחרת ואומרת 'יא-אללה, את כתבת אותה'. לפעמים עופר מצטט איזה שיר וכשאני אומרת 'וואו, יפה' הוא מחייך, 'כן, זה את כתבת'. פעם מישהו אמר לי שהתשובה לשאלה הזאת היא השיר שהכי הצליח, ואם זה נכון, אז מדובר ב'עברתי רק כדי לראות'. זה היה גם שמה של תערוכת הציורים שהצגתי. אני שמחה לגלות שעד היום המילים האלה מעוררות כל כך הרבה ניחושים ותהיות. בגיל 21 התבוננתי בעולם כעל מקום שמכיל המון-המון כאב, היום השיר ההוא מהדהד באוזניי כשיר ניצחון. אני כבר בת 71 וחצי, וכל יום שמתווסף לחיי הוא מתנה. אני מאושרת וגאה בכל רגע ובכל דקה".
השארת דף הוראות? מה היית רוצה שישירו בלוויה שלך או יכתבו על המצבה?
"מה, גם בפרטים האלה אני חייבת להפגין שליטה מלאה? נכון, היו אמנים שהפיקו לעצמם מסיבות פרידה, אבל אני מעדיפה שגם לאחרים תהיה קצת עבודה. עכשיו המשימה העיקרית שלי היא להיות שמחה. על מה? בדרך כלל השמחה שלי נוצרת כשאני אוהבת וכשאני בנתינה".
מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת למי שקורא עכשיו את הכתבה?
"תמצאו את השמחה. תמציאו את השמחה. תכניסו את השמחה לחייכם. הסבל מגיע בכמויות ולבד. השמחה היא משימת חיים. המוח שלנו, מעצם בריאתו, מתוכנת לחשוב שלילי, מגיל אפס מכניסים בנו דאגות וחרדות כדי שנלך בתלם, ולא צריך להגיע לגילי ולמצבי כדי להתאמן באיך לשמוח. יש אנשים שהשמחה באה להם באופן טבעי. אני צריכה לעבוד בייצור ובהחדרה שלה לחיים".
ואת עובדת?
"אני לא יודעת אם שמחת חיים עדיין קיימת אצלי בתפריט"
