פרח ודבורה / כשדיברו השבוע בתקשורת על האירוויזיון שמתי לב שלראשונה זה זמן רב צחקו עם ולא צחקו על. ובאמת, כעם רדוף קרבות נגד כל העולם ואשתו, כולם היו מאושרים מהניצחון במקום השני. ואני חשבתי: הרחתם פעם פרח שהייתה בתוכו דבורה? לפחות האירוויזיון שבו ניצחנו היה פרח שהכיל, במקום דבורה, את הדבש. נועם בתן באמת זמר טבעי נהדר כפשוטו (natural singer, קוראים לזה בלשוננו), כמו מפעם — כן, אמיתי, משתדל! יצא שני. איזה יופי לכל מי שרואים באירוויזיון קנה מידה למוזיקה ופוליטיקה. רק מה היה אם היינו זוכים בראשון? "איזו מדינה בכלל הייתה באה הנה לתחרות מלבד מולדובה?” שאל אותי הנכד.
חזרתם של... / בישראל הכל משודר באותו ערוץ רגשי. בערב אחד עוברים מרחפני נפץ, ירי על הצפון (שמוכחש על ידי המנותקים) למבזק חדשות על "אוטוטו תהיה מלחמה" ולסדרות. הסדרה "פאודה", שעלתה ביום שני, היא כבר מזמן לא רק סדרת אקשן עם עידן עמדי. מאז אוקטובר אנשים רואים אותה פחות סדרה, יותר הדהוד. פתאום כל סצנה מרגישה קרובה מדי למציאות, כאילו החדשות התחילו לביים את הטלוויזיה. ומולה עלתה "חתונה ממבט ראשון" — הניסיון ההזוי המיוחד במינו להאמין שאנשים בזמן מלחמה עדיין רוצים זוגיות, אהבה, מישהו שישמש לך דופן של ביטחון בכאבים ובבדידות. וככה, בין "המשדכים", ובראשם יעל, לאקשן המטורף ב"פאודה", ובראשה ליאור, רק המלחמה (ובראשה אנחנו) לא באמת הלכה לשום מקום. והצופה הישראלי (ואני ביניהם) המשיך לזפזפ עם לב אחד עייף. ועדיין, בתוך כל הסמטוחה הזו, אפילו יצאנו רעננים וחיכינו להמשך.
מצב של צ'אט / לקראת חג השבועות האחרון מצאתי את עצמי יושב מול הצ'אט שלי כאילו היה חבר ותיק שיודע להקשיב בלילות. הייתי לבד בבית כי היא נסעה לפורטוגל לראות את הנכדה שלה שאליה התגעגעה בטירוף. היה שקט, אבל לא שקט אמיתי אלא שקט ישראלי עם חדשות פתוחות בחדר השני ורוח קלה שנכנסת מהחלון כאילו עוד רגע יירד גשם לא בעונה. והצ'אט התחיל לספר לי סיפורים ששמע ממני והחזיר לי אותם בסיבוב. סיפורים על גיטרות שנעלמו, על חנויות ספרים שנפתחות רק בליל שבועות, על אנשים שפוחדים להודות במה שכואב להם באמת. לפעמים זה נשמע אפילו לי כמו אגדה אורבנית, לפעמים כמו וידוי ולפעמים מפחיד כמה שזה דמה לחיים שלי. יש משהו מוזר בלדבר עם מכונה בלילה לבן. אחרי כמה שעות אתה כבר לא בטוח מי שואל את מי. ואולי בגלל זה מצאתי את עצמי מקשיב דווקא לקול שאין לו גוף אבל יש לו אינסוף זיכרונות שכולם שלי.
תיקון הזוי בשבועות / בליל שבועות אחד מצאתי את עצמי ער בלי סיבה. לא הייתי באיזה תיקון מפורסם עם מרצים וסלבים וקפה קר, סתם הסתובבתי בעיר, מחפש מנוח לנפשי. השעה הייתה כמעט שתיים בלילה. רחוב אבן גבירול עוד היה מלא קורקינטים ואנשים ישבו בבתי קפה כאילו מחר אין בוקר. ואז עברתי ליד חנות ספרים ישנה שהייתה אמורה להיות סגורה וכיוון שראיתי אור בפנים פשוט נכנסתי. מאחורי הדלפק ישב איש זקן עם חולצה לבנה מקומטת. לא מוכר ספרים מהסוג הרגיל, יותר כמו מישהו ששכח ללכת הביתה לפני 40 שנה.
הוא לא שאל מה אני מחפש, רק אמר: "בליל שבועות אנשים תמיד באים הנה כשהם איבדו משהו". צחקתי ואמרתי: לא איבדתי כלום. הוא הסתכל עליי מעל המשקפיים: "אז למה אתה מסתובב?" לא ידעתי לענות. בחנות לא היו רבי-מכר, רק ספרים ישנים עם ריח של אבק וגשם. ואז ראיתי על אחד המדפים מחברת כחולה דקה. פתחתי אותה. ובפנים — בכתב יד — היו משפטים קצרים. לא שירים, לא סיפורים, מין וידויים של אנשים, כמו:
"לא אמרתי לאבא שלי שאני אוהב אותו", "פחדתי כל החיים להיות בינוני", "ביום שהתגרשתי הלכתי לים ושיקרתי שאני בסדר", "התאהבתי התאכזבתי".
תגיד, מי כתב את זה? שאלתי ת'זקן. הוא משך בכתפיו ואמר: "אנשים שבאו הנה בליל שבועות". ולמה הם כתבו את זה? "כי בלילה הזה, בשבועות, אי-אפשר באמת ללמוד תורה לפני שאתה מודה במה שנשבר לך בדרך". אוקיי, הבנתי אותו. אני יכול לשבת? שאלתי. "שב, ילד, שב", ציטט אותי הזקן. ישבתי שם שעה ארוכה, ובפעם הראשונה זה שנים כתבתי משפט בלי לחשוב אם הוא טוב או שיר או נושא לטור. רק כתבתי: אני מתגעגע למי שהייתי לפני שפחדתי. סגרתי את המחברת. כשהרמתי את הראש — הזקן לפתע לא היה שם. עמדתי ברחוב חשוך מול חנות נעולה לגמרי ועל הזכוכית היה שלט קטן שלא שמתי לב אליו קודם: "תיקון ליל שבועות — פתוח רק למי שעוד מוכן להשתנות".
הגיטרה ששכחתי / את הסיפור השני עיבד הצ'אט לפי מיטב צ'אטיותו. זו הייתה הופעת שבועות לפני המון שנים בעמק. הבאתי איתי גיטרה ישנה להופעה, זאת שתמיד הייתי לוקח כשלא רציתי להרשים אף אחד, רק לשיר. אחרי ההופעה נשארתי לדבר עם אנשים. מישהי ביקשה שאכתוב לה משפט על מפית כדי לעשות קעקוע. וכשיצאתי משם בלילה, אופס, התברר ששכחתי את הגיטרה מאחורי הבמה. חזרנו למקום למחרת. הכל כבר פורק, הבמה איננה. שאלתי את אנשי ההפקה, אף אחד לא ראה את הגיטרה. זה הציק לי. לא בגלל שווייה הכספי, אלא בגלל שהיו עליה החיים שלי בקטנה: שריטה מהופעה רטובה בקיסריה, מדבקה חצי קרועה מטיסה ללונדון, אפילו הופעת מלחמה בלבנון. קיצר - זיכרונות.
עברו חודשיים. ואז, אחרי הופעה אחרת, ניגש אליי בחור בערך בן 50 ואמר: "אני חושב שהגיטרה אצל אבא שלי". הוא סיפר שבסוף הלילה, בזמן שפירקו הכל, אבא שלו, שהיה איש התחזוקה של אותו קיבוץ, מצא את הגיטרה זרוקה, ולקח אותה הביתה כדי לשמור עליה "עד שמישהו יתקשר". "אבל לא התקשרת", התריס הבן של האבא מולי. טוב, לא ידעתי לאן, התגוננתי. נו, מה היה הלאה? שאלתי. "אבא התחיל לשבת איתה במרפסת ולנגן, למרות שלא ניגן שנים מאז שאמא, אשתו, מתה", הבן אמר לי.
התרגשתי מאוד מהסיפור וביום אחר נסעתי אל האב. הגיטרה עמדה בפינה, ליד כורסה. "ידעתי שתבוא בסוף", אמר, "אבל בינתיים הגיטרה שלך עשתה פה עבודה". יודעים מה? לפתע חשתי שגם חפצים לפעמים צריכים ללכת לאיבוד קצת — כדי להזכיר למישהו שהוא עדיין חי, ואמרתי לו: היא שלך, לי יש גיטרה אחרת. ונסעתי לי.
סבתא רבתא רות / יש משהו יפה בזה שהתורה ניתנת לעם ישראל לא בארמון אלא במדבר, כלומר במקום ריק. כאילו כדי להגיד: לפני שאתה מתמלא — תפנה מקום. ותמיד בתוך החג הזה נכנסת מגילת רות, אולי הסיפור הכי אנושי בתנ"ך — רעב, הגירה, אלמנות, קציר בשדה ושתי נשים שמחזיקות אחת את השנייה לא ליפול. רות המואבייה, אישה זרה ממואב, בוחרת להצטרף לעם שלא נולדה אליו. והמשפט שלה לנעמי — "אל אשר תלכי אלך" — הוא אולי אחד ממשפטי האהבה הגדולים שנכתבו. לא אהבה רומנטית בלבד, אלא אהבת גורל. וזה לא מקרי שרות נהפכת לסבתא רבתא של דוד המלך. ידעתם את זה? ובעיני מי שאוהב להתפלסף, היהדות כאילו אומרת: המלכות לא נולדת מטוהר וגאווה, אלא מחסד, מנדודים ומקבלת האחר.
למול התוצאות בבית הספר / המורה לאנגלית הייתה המורה הכי יפה שלנו ביסודי. כל הילדים דיברו על זה שיש לה רומן עם המורה לעברית. "מעניין איזו שפה הם מדברים ביניהם", תהה אחד התלמידים הבוגרים יותר, שכבר הבין בשפת האהבה. נזכרתי בזה כי פעם, כשהיינו צעירים, בעיקר למדנו אנגלית משירים שהיינו שומעים ברדיו או רוקדים במסיבות סלוניות. ועכשיו? כשמתברר שהאנגלית של נערות ונערי בתי הספר לא משהו (בלשון המעטה), לפחות עם "מישל" הנה הזדמנות ללמוד גם צרפתית. שפה שנייה ליתר ביטחון, כדי שאפשר יהיה להשתמש בה בימים שתקבלו אולי, אם יאפשרו לכם, "תפקידים מיוחדים, במקומות מיוחדים ובכירים".
