בפעם העשירית שבה השכן היווני המטורלל שלנו מזמין לנו משטרה, כבר לא נשאר לנו הרבה מה לעשות חוץ מלצחוק על זה. "מה עשית הפעם?" אומרת לי סוטיריה השכנה ומגלגלת עיניים, "דיברת חזק מדי? העזת לשיר שיר בעברית?" שתינו יושבות ומסתכלות על מכונית המשטרה שנעצרת באיטיות מאיימת מול הכניסה של הבית. הצ'קלקה שלה צובעת את בוקר השמש המרהיב בצבע אדום לא נעים. "אין לי מושג", אני אומרת, ולמרות שאני יודעת שאחרי כל מה שעברנו פה אני כבר אמורה להיות אדישה לזה, הלב שלי בכל זאת צונח כמה קומות למטה. זה רק מה שחסר לי, שייקחו את רן ואותי לתחנת המשטרה כמו בפעמים הקודמות.
כל כך חבל לי, כי הבוקר הזה היה באמת מקסים, הוא נראה ממש כמו הפנטזיה שלי על איך שהחיים ביוון הולכים להיות. השכנות שלנו, וולה וסוטיריה, קפצו ספונטני לבקר. הן הביאו איתן את האחיין בן החמש של סוטיריה, סטפנוס. התיישבנו לדבר, חצי באנגלית שבורה, חצי ביוונית מאוד בסיסית שגם אחרי כל השנים שבהן אני טסה לכאן אני פשוט לא מצליחה ללמוד. רן הגאון המעצבן הזה כבר מדבר יוונית שוטף. לקח מורה פרטית בזום מאיזה כפר קטן בכרתים, עבר את כל השלבים המעצבנים בדואולינגו שבהם אתה צריך לחזור על כל שמות הירקות והפירות בסופר כאילו שזה מה שמעניין אותך, לדבר עם האפליקציה על איך אומרים אפרסמון. כתוצאה מזה, היוונים עפים על הדרך שבה רן מסוגל לנהל איתם שיחה אינטליגנטית ואפילו להצחיק אותם ביוונית, ואני יושבת שם כמו איזה תינוק גדול ואיטי שמגמגם בתקווה "קלימרה?" בכל פעם ששואלים אותי מה קורה עם המלחמה ואם עדיין יורים עלינו טילים. ועדיין היום בילינו נפלא ביחד, צחקנו בלי שאני אבין למה, הצלחנו אפילו לנהל שיחת נשים בפנטוטימה שעסקה, איך לא, בגברים. כן, הרגשתי הכי בבית בדירה שרן קנה ביוון, סוף-סוף כבר יש לי חברות משלי פה, סוף-סוף אני מארחת בחצר הקטנה שלנו. רק שעכשיו הכל הרוס, הניידת מזדחלת לחניה מול הבית, סטפנוס מפסיק לשחק ונראה מפוחד. ולמרות שאני יודעת שלא עשיתי כלום, אי-אפשר שלא להרגיש את הפרנויה הזו. אני אישה זרה בארץ לא שלי, כמה קל יהיה לטפול עליי איזה פשע ולזרוק אותי לכלא להירקב. לא, לא על זה פינטזנו כשרן ואח שלו החליטו לקנות את הבית הפינתי הישן הזה באחת משכונות הפועלים של קלמטה.
"ניקוס", הוא אמר לרן ביום שבו הם נפגשו לראשונה והגיש לו ללחיצה כף יד שרירית. לקח לרן כמה שבועות להבין שהוא טיפה מקנא בו ובאחיו על הרכישה המוצלחת שלהם. כי כשהבית עמד למכירה, רן ואחיו קנו את הקומה התחתונה וגם קיבלו את הגג מלמעלה, וניקוס רכש רק את הקומה האמצעית. "הוא המילוי של הסנדוויץ’", רן אמר, "ואין לי ספק שהוא לא אוהב את זה, להיות הטונה באמצע הכריך של הישראלים, כי אנחנו גם הולכים מעליו כשאנחנו עולים אל הגג וגם חולשים עליו מלמטה". "אתה מגזים", אמרתי לו, כי אני נאיבית שתמיד מחפשת לראות רק עולם שמלא באנשים טובים. "הוא אמר לי את זה בפנים", רן אמר, "אתמול הוא פשוט ניגש אליי באמצע הקפה כשישבתי על המרפסת, ואמר 'אם רק הייתי משלם עוד עשרת אלפים יורו, הקומה התחתונה לא הייתה שלך אלא שלי'".
ובכל זאת, הוא היה בהתחלה שכן סביר לגמרי. הלווה לרן את הסולם שלו בזמן שהוא שיפץ, ואפילו התעקש לתלות לו בעצמו שרשרת נורות. לעולם לא נדע מה גרם לו להתפלפ עלינו ככה, מה גרם לו להזמין לנו את הניידת בפעם הראשונה ההיא. אני בחיים לא אשכח את היום הזה. רן ואני ישבנו בחצר שלנו ושתינו יין לבן מהמכולת, ופתאום זינקו עלינו מהמקום שבעה שוטרים במדים, והתחילו לחטט לנו במאפרה וגם בתוך העציצים. רן עוד לא ידע יוונית טוב אז, ולא היה לנו מושג מה עשינו. רק שהשוטרים היו מגעילים ואפילו דחפו אותנו באלימות כזו, שלרגע אחד תהיתי אם רן לא חי חיים כפולים כברון סמים, והוא הסתיר לי במזוודה 20 קילו הרואין. רק כשהגענו לתחנת המשטרה, פגשנו שוטר צעיר ונחמד שהסביר לנו באנגלית למה דחפו אותנו לניידת. "השכן שלכם, מר ניקוס, התלונן עליכם שאתם עושים רעש", אמר, "אתה משמיע מוזיקה, ואת הולכת על הגג שלכם עם כפכפים". ככה הבנו שהסתבכנו עם איש שאין לו בעיה להזמין לנו ניידת בעוון שימוש לא נאות בקבקבי עץ שוודיים. וכבר חשבנו שהשוטרים יצחקו גם וישחררו אותנו מהר, אבל הם דווקא החזיקו אותנו במשך שעות והתייחסו אלינו בחומרה גדולה. אנחנו היינו רק שני זרים בבגדי תיירים צבעוניים מוזרים, והוא היה יווני אמיתי שזכאי שיקשיבו לו. ככה זה כשאתה נלקח לתחנת משטרה בארץ שלא נולדת בה, הם פשוט מריחים עליך שאין לך כוח, כי חולשה זו שפה בינלאומית. כששיחררו אותנו מהתחנה היה כבר לילה, ואנחנו הלכנו ברגל הביתה. מהרגע הזה ניקוס התחיל להזמין לנו משטרה על כל שטות. שומעים מוזיקה בשעה חוקית לגמרי שהיא ממש לא שעת המנוחה, ניידת. אני מעיזה לעבור בחלק שלו של החצר ולגעת בטעות באופניים של הילד הקדוש שלו, הוא מתקשר מיד למשטרה להתלונן שביצעתי ונדליזם ברכוש הפרטי שלו. פעם אחת רן רק נחת מהטיסה שלו, הוא אפילו לא הספיק להניח את המזוודה ליד הדלת ולחפש בכיס המעיל את המפתח לבית, וכבר האור האדום של הצ'קלקה שוטט לו על הלחי, ושלושה שוטרים הגיחו משום מקום ולקחו אותו לתחנה. כשהוא התקשר אליי משם הוא נשמע כל כך מותש. "אני חושב שאנחנו צריכים למכור את הבית", הוא אמר. "אני בא ליוון כדי להירגע, מה אני צריך, להסתובב בבית שלי וכל הזמן לפחד שעוד שנייה אני שומע סירנה?" "בחיים לא נמכור", אמרתי לו, כי במצבים כאלו תמיד יוצאת ממני לוחמת נחושה שחייבת לנצח. "הוא אנטישמי", אמרה לנו חברה מישראל, "בגלל זה הוא מתעלל בכם". אבל אנחנו סירבנו להאמין. הדבר הראשון שהוא אמר לי כשנפגשנו זה כמה הוא מעריץ את ישראל ואת צה"ל. והוא גם סיפר לנו שהוא מצביע למפלגת ימין שבכלל מתנגדת למהגרים המוסלמים ומפחדת מהפלישה שלהם. "הם הבעיה", הוא אמר, "הישראלים הם נכס ליוונים".
אבל זה הגיע בפעם השישית שבה ניקוס שלח אותנו למעצר. בדיוק ישבנו מול השוטרים שכבר לא פחדנו מהם כי ידענו שיש לרובם נשמה עדינה של שוטר יווני רגיש שאוהב את אמא ורק רוצה כבר לחזור הביתה ולצייר פורטרטים של שקיעה על המרפסת. הקשבנו לניקוס נואם בשצף-קצף נגדנו ומפריח שקרים לאוויר. בשלב הזה רן כבר שלט ביוונית, ולכן הוא הבין שהפעם ניקוס רוצה שיאסרו אותנו כי צינור הביוב שלנו ממוקם לא נכון והמים מהמקלחת שלנו יוצאים קרוב לכניסה שלו, ומלכלכים את המדרכה שלו. כבר רציתי לצחוק, ואז ראיתי את הפנים של רן מאבדות צבע. "את לא מאמינה מה הוא אמר", הוא לחש לי, "הוא אמר שהמים המסריחים שלנו מהגוף המלוכלך שלנו נשפכים על המדרכה שלו וזה עושה לו להקיא". הוא אמר שאני לא מבינה יוונית, אבל מי שמכיר מבין בדיוק מה אומר הביטוי שבו השכן השתמש, מלוכלך, מסריח, ושזו קללה גזענית שאומרים בדרך כלל על זרים. צוענים. יהודים. חשבתי שהוא מגזים, אבל עורכת הדין שלו אמרה שהוא צודק. שמה שהוא אמר לשוטרים על מי המקלחת המלוכלכים של הגוף היהודי שלנו גרוע ממש כמו להגיד “הייל היטלר”.
אנשים שמנסים לשכנע אותך שלא להגר או לקנות בית בארץ זרה תמיד אומרים "עזוב אותך, יש בעולם גל מטורף של אנטשימיות, רק פה זה הבית שלנו, רק פה אפשר להיות יהודי". אישית, אף פעם לא הסכמתי עם זה, כי האמת שיצא לנו לטייל בחו"ל אחרי 7.10 וחוץ מכמה זבניות צעירות עם ספטום שדפקו לנו פרצוף חמצמץ ומגנה כשהן שמעו מאיפה אנחנו, כולם היו מאוד נחמדים אלינו. והנה, רק השבוע נועם בתן המוכשר שלנו הגיע למקום שני באירוויזיון וזכה להמון אהבה מהקהל למרות שריקות הבוז המחרישות. כל זה גורם לך להאמין שזה רק מיעוט קטן ששונא אותנו. וזה נכון, אבל יש עוד סוג של אנטישמיות שתמיד יכול להכיש אותך כשאתה לגמרי לא מוכן, וזו האנטישמיות של הבדיעבד.
תראו את ניקוס. אין לי ספק שהוא אפילו לא ידע שהוא שונא אותנו ככה, זה פשוט ישן בתוכו כמו שזרע ישן בתוך אדמה בחורף. הוא היה רק צריך לפגוש ולא לחבב את רן ואותי בגלל כל מיני סיבות, ואז ורק אז הזרע האנטישמי הרדום שבתוכו פתאום נבט במכה אחת.
"קיבלנו תלונה על החצר", השוטר אומר לי עכשיו וסוטיריה מתרגמת, "שתלתם יותר מדי עציצים חדשים בלי לשאול את השכן אם הוא מסכים". השוטר נראה משועשע. הפרחים שרן שתל כל כך יפים. ברגע הזה, אני רק רוצה לחזור לדירת שלנו במזרח תל-אביב האפרורית ונטולת היסמינים הריחניים, איפה שאנשים שלא סובלים אותך רבים איתך כמו שצריך, מרכלים או כותבים עליך בפאסיב-אגרסיב בקבוצת הווסטאפ של הבניין, אבל אף פעם לא אומרים לך פתאום "בטח שאת לא מסכימה לתקן את המעלית, אתם ידועים בזה שאתם מסרבים להיפרד מהכסף שלכם".
