הירושה שאמא שלי השאירה לי זה לסמוך על עצמי / לפני שלוש שנים התייתמתי מאמא שלי. זה געגוע חורך. איבדתי אותה בשיבה טובה, אבל כשאין אמא זה מדגיש את הבדידות בעולם. זה פוגש אותי כל הזמן. אחד הדברים שהבנתי אחרי שהיא הלכה זה שהירושה האמיתית שהיא השאירה לי זה שיש לי אותי. בסוף זה מה שילד צריך, אישור למי שהוא, כי כשאת מתמודדת עם החיים, כל מה שאת צריכה זה רק לסמוך על עצמך. לדעת שאת יכולה.
פיתחתי עצמאות כלכלית בגיל מאוחר יחסית / בתור בת זקונים, שבהגדרה זה אומר מפונקת, ההורים שלי עזרו לי מאוד כלכלית בתקופה שהייתי סטודנטית וגם הרבה אחרי. המחיר של זה היה שלא פיתחתי עצמאות כלכלית ותפיסה עצמאית פיננסית. פגשתי את עצמי בגיל מבוגר יחסית, 28 בערך, קשורה עדיין בחבל הטבור. זה הוסיף מתח ליחסים. היום כאמא אני מבינה שחשוב לחנך מגיל צעיר לדעת להתנהל עם כסף ולא לפחד ממנו.
היום אני יודעת מה אני שווה וכמה אני יכולה לדרוש וכמה לא, ומתי אני בוחרת להתעקש ומתי לוותר. היו לא מעט פעמים שסירבתי לפרויקט כי לא שילמו כמו שציפיתי, והיו פעמים שהכסף היה פחות חשוב לי, כשידעתי שמדובר בפרויקט דל תקציב. עכשיו אני נהנית גם מהצד העסקי, זה גורם לי להיות מגויסת יותר ברמה הרגשית.
"כבר תקופה ארוכה קורים פה דברים לא טובים, וברור שזה מחלחל לנוער. מצד אחד, אני רוצה לשדר לבנות שלי שהן יכולות להסתובב בביטחון ואני לא רוצה להזריק להן את החרדות שלי לווריד. מצד שני, אני חייבת שהן יהיו ערניות ויתרחקו מאיפה שצריך להתרחק"
האימהות אילצה אותי לחווט את המוח מחדש / לא נולדתי אמא. הפכתי לאמא בגיל מאוחר יחסית, והפיצ׳ר מתפתח עם הזמן. אני עושה מלא טעויות שגם חוזרות על עצמן, והן מלאות בתסכול ואשמה, אבל לא בקורבנוּת. זכיתי בשלוש בנות (16, 13.5 ו-11) שהן שלוש מראות חזקות מאוד, והכי יפות ונכונות שיכלתי לבקש. המזל הגדול שלי ושלהן זה אבא שלהן, שיש לו יכולות הכלה וסבלנות מפוארות.
איך מגדלים טינאייג'ריות בתקופה שבה האלימות בין בני הנוער משתוללת?
כבר תקופה ארוכה קורים פה דברים לא טובים, וברור שזה מחלחל וזה מגיע לנוער. אני בת של אלוף בצה"ל, גדלתי על ׳כפתור פתוח - נצרה פתוחה׳, אם תזלזל בדבר הקטן, זה יגיע לדבר הגדול. אז פה קצת עוברים על החוק, פה קצת לא אוכפים את החוק - ואז זה לא מפתיע שזה קורה, אבל זה גם עובר תהליך מואץ מפחיד מאוד. מצד אחד, אני רוצה לשדר לבנות שלי שהן יכולות להסתובב בביטחון ואני לא רוצה להזריק להן את החרדות שלי לווריד. מצד שני, אני חייבת שהן יהיו ערניות ויתרחקו מאיפה שצריך להתרחק. זה קשוח מאוד. אני מחנכת אותן לצדק, מחנכת אותן לשמור חוק, אבל כשהבחור החמוד בנימין ימנו זלקה ז״ל ביקש מנערים את הדבר הכי בסיסי - לא לרסס ספריי בתוך הפיצרייה - הוא נרצח. איך את יכולה לחיות במדינה שבה לשמור על החוק ולהיות אדם טוב ולעזור למי שצריך יכול לחשוף אותך לסכנה?
הסדרה ׳לא לריב׳ (כאן 11) יכולה ללמד אותנו על עצמנו / היא מספרת את הסיפור של שלושה אחים שאבא שלהם נפטר והם רבים על הירושה. אני לא יכולה שלא להתייחס לעובדה שאנחנו כחברה גם בתקופה של ריב, וממש כמו ירושה, צריך וכדאי לחלק את הכל שווה בשווה בין האחים כדי להיטיב עם כולם. בשוויון יש ערך שמיטיב, שמרפא ונותן תחושת שייכות. כהורה - או כמנהיג לשם ההשוואה - לא משנה כמה כסף יש למי, מי מקורב יותר ומי פחות, חובה עליך לתת תחושת שייכות לכולם, וכך תראה שהחזק יעזור לחלש והחלש גם ירצה לתרום את חלקו.
אני משחקת בסדרה את טליה, גרושה, אם יחידנית שמגדלת לבד את הילדים. קשה לה, היא נאבקת, היא מרגישה שדופקים אותה, שמגיע לה. הקושי שלה הוא אמיתי. לעומת זאת, בצילומים עם מי שמגלמים את האחים של טליה, שי אביבי ועפר שכטר, לא הפסקנו לצחוק. היה כל כך כיף לקום בבוקר ולבוא להצטלם. גור וארז (קורן ודריגס, יוצרי הסדרה, ר"א) יצרו דמויות שלכל אחת מהן יש עולם. אני מאחלת לעצמי לשחק דמויות כאלה. נשים עגולות ושלמות שמתמודדות עם המורכבות של החיים ושל יחסים.
היו מחשבות האם לשחק בסדרה של ארז דריגס אחרי שב-2021, עם הצלחת הסדרה שלו, 'חזרות', נשים שיתפו צילומי מסך של התבטאויות מיניות פוגעות שלו?
לא. יש פה אדם שלקח אחריות, ביקש סליחה, טיפל בעצמו והשתמש גם באמנות שלו כדי להוציא החוצה את הדבר הזה (ההתמכרות למין דוברה גם בסדרה). כמובן שליבי עם כל אישה או איש שנפגעו מהתנהגות משפילה ומכוערת. זה ממש לא עובר מעליי.
גם העגלה של החילונים מלאה / 'היהודים באים' לימדה אותי לאהוב את התנ"ך ואת היהדות. הסדרה הפכה את התנ"ך לספר נגיש ומרתק, עם עוד שלל פרשנויות חדשות. אולי אברהם לא מדבר אל אלוהים? אולי אלו קולות בראש שלו, כמו שלכולנו יש לפעמים? אולי הוא אכל איזה צמח ופתאום שמע קולות? אולי הוא היה סכיזופרן? זה נתן זווית חילונית וזה בסדר, כי גם אנחנו יכולים להסתכל על התנ"ך מתוך הזווית של החיים החילוניים. העגלה שלנו מלאה בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, במדעים, בספרות, העגלה שלנו מפוצצת. התנ"ך הוא נכס של כל יהודי באשר הוא, וזה נורא חזק להתחבר לזהות שלנו מתוך כלל הכלים שיש לנו. אני מאוד גאה בזהות היהודית שלי.
תמיד זה היה ככה?
אני חושבת שעד העבודה על 'היהודים באים' נתתי לפוליטיקה של הדת לצבוע לי את הזהות היהודית בצבעים לא יפים. היא גרמה לי להתרחק ממנה, ואני לא רוצה להתרחק ממנה, אני רוצה לחבק אותה. אני מרגישה, וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, שהתקרבתי לזהות היהודית שלי - לא ממקום של לשמור שבת, אלא ממקום של הערכים, ממקום של דרך ארץ קדמה לתורה, ממקום של שוויון, של לראות את החלש, לראות את הגר, את האלמנה, את היתום, פדיון שבויים. מלא ערכים שדווקא ההנהגה הדתית הרחיקה אותנו מהם. הולכים הפוך. על איזה אור לגויים אתם מדברים?
אל תאמינו למי שאומר לכם שלא יכול להיות פה טוב / אם מוציאים את ההנהגה שלנו מהמשוואה, אנחנו רואים שאנחנו מוקפים באנשים טובים. יש פה הרבה אנשים שרוצים שיהיה פה טוב, שמאמינים בדו-קיום, שמאמינים שכל המגזרים פה יכולים לחיות ביחד. בעיניי יש כמה מערכות בארץ שמראות את זה באופן ברור: בתי החולים, בתי המשפט ותאגיד השידור הציבורי.
שלוש מערכות בהתפרקות. את מערכת המשפט הממשלה רוצה להעביר רפורמה, את התאגיד היא רוצה לסגור, ומערכת הבריאות בקריסה מפאת חוסר תקציבים וכוח אדם.
מדהים, אה? שלושה מקומות שהלכה למעשה מקיימים את הדבר הכי טוב שיכול להיות פה, קורסים. ברור שיש מקום לשפר ולתקן, כמו בכל מערכת, אבל אנחנו רואים שכלל האוכלוסיות שמרכיבות את החברה הישראלית יודעות לעבוד שם טוב ביחד, מתוך כבוד ושוויון. למה שנקנה את הסיפור הזה שזה לא עובד? בואו נאמין לעצמנו. בואו נאמין למה שהעיניים שלנו רואות ולא לסיפורים שמוכרים לנו. ואסור לנו לוותר. צריך לזכור את החזון הזה ולדמיין אותו כל הזמן - שאפשר שיהיה פה טוב. צריך לראות אותו לנגד עינינו ופשוט ללכת אליו. לא לתת לאף רעש רקע להפריע לנו, לקיים את הדבר הטוב שאתה יודע ומאמין שיכול להיות פה.
"הגעתי לגיל שבו אני יכולה להגיד ׳פאק אוף׳. הדברים פתאום הרבה יותר ברורים ויש לי הרבה יותר חמלה כלפי עצמי. פעם יכולתי לאכול יותר חרא ולא הבנתי שאני משלמת על זה מחיר. היום אני לא מוכנה לזה, אני מתייחסת לעצמי ביותר כבוד"
זו תקופה שאת חייבת להביע את האמת שלך / נורא חשוב לי ללכת לפי המצפון שלי, כי אם לא אלך אחריו, הכל יאבד מערכו. יהיו דברים שאבחר בזמן מסוים ובמקום מסוים לא לצעוק אותם כי זה רגיש ומורכב, אבל יש ערכים בסיסיים שבהם אני מאמינה, והם ערכים של בין אדם לאדם, בין אדם לחברו, שוויון, כבוד, שלום, פיוס.
זה לא יכול לפגוע בעבודה? בקמפיינים?
היום אני עושה קמפיין ל'מכבי' והם מדהימים. הם לא אומרים לי ׳אל תדברי׳ או ׳אל תגידי את הדעות שלך׳, כמו שקרה לקולגות שלי בקמפיינים אחרים, אבל יכול להיות שיהיו דברים מסוימים שאבחר לא להגיד בנקודת הזמן הזו, כי זו הפרנסה שלי, וזה באמת פונה לקהל מאוד רחב ואנחנו אוכלוסייה רבת-רבדים עם הרבה רגישויות.
היו חששות שיגידו שהתמסחרת?
אני רק אזכיר שאנחנו חיים במדינת ישראל. להתפרנס ממשחק בלבד זה קשוח ושחקן תמיד שמח לקמפיין גדול. קשה לשמור על רציפות ויציבות, יש יותר ביקוש מהיצע, לא חסרים אתגרים. והדובדבן שבקמפיין הזה הוא לעבוד יחד עם החברים הכי טובים והכי מוכשרים, שירה נאור ויניב ביטון.
הגעתי לגיל ה׳פאק אוף׳ / באוגוסט האחרון חגגתי 50. הדבר הזה פוגש אותי במראה כל בוקר. זה גיל שאת מתחילה לעוף גבוה, אבל הגוף מתחיל לקרוס. את שואפת למעלה, אבל הגוף שואף למטה, עם כל כוח הכבידה, ואת צריכה למצוא את האמצע של הדבר הזה. השינויים הפיזיולוגיים שמגיעים עם הגיל הם לא פשוטים לעיכול, תרתי משמע. הגוף מגיב, או יותר נכון לא מגיב, כמו פעם והספורט הוא הכרחי, פיזית ונפשית, במיוחד במדינה הדו-קוטבית ומלאת החרדות והטראומות שאנחנו חיים בה. בראש שלי אני עושה מלא ספורט ושומרת על תזונה. אני מתה למות על זה, אבל אני לא.
אבל אני חייבת להגיד שיש משהו מדהים בגיל 50: הגעתי לגיל שאני יכולה להגיד ׳פאק אוף׳. הדברים פתאום הרבה יותר ברורים ויש לי הרבה יותר חמלה כלפי עצמי. יש לי יכולת להכיל הרבה דברים וגם לא להכיל את מה שלא צריך. פעם יכולתי לאכול יותר חרא ולא הבנתי שאני משלמת על זה מחיר. היום אני לא מוכנה לזה, אני מתייחסת לעצמי ביותר כבוד.
התנאי הראשון לזוגיות ארוכה הוא פשוט לרצות / להגיד אוקיי, זו הבחירה שלי, וכל כמה זמן לבדוק אם את עדיין בוחרת באדם הזה. נדב ואני יחד 18 שנה וזו ההחלטה הכי חשובה שלקחתי: עם מי לעבור את המסע הזה של החיים, כי זה חתיכת מסע, עם מדרונות תלולים, מדבריות, משברי אקלים, זריחות ושקיעות יפהפיות. והבחירה הזו עם השנים גם דורשת לקבל ולהפנים שברגע שבחרתי, ויתרתי על משהו, ולהעריך את מה שאת מרוויחה בתוך הבחירה הזו. יש חופש בנישואים, אבל זה נראה אחרת. החופש כאן הוא בעיקר להתפתח ביחד ובמקביל. יש משפט שקראתי איפשהו, שאהבה היא לאו דווקא שני אנשים שמסתכלים אחד לשני בעיניים מזוגגות, אלא שני אנשים שמסתכלים יחד לאותו כיוון. אני חושבת שזה משפט נכון. לפני כמה שנים הבת שלנו צילמה אותנו קופצים יחד ראש לים, שנינו קופצים בסנכרון, כל אחד מביט קדימה. יש בזה משהו סימבולי, כי זה להסכים לקפוץ למים ולצלול יחד אל הלא נודע.
