מכל הבנות בעולם, דווקא סוכנת המוסד המתוחכמת תמר רביניאן נשארה ללא הגנה במלחמה הראשונה מול איראן. כשבבית תינוק שרק עכשיו נולד, לצד כלב פצוע ברגליו, ובחוץ האזעקות מפלחות את הנשמה, דהרו ניב סולטן ומאור שוויצר עם הסלקל והכלבלב כדי למצוא את הממ"ד הקרוב לבית מגוריהם בתל-אביב המופגזת. כמו בסיפורים היותר-הוליוודיים, הם גילו יד מושטת של אחד מהמחלצים הכי גדולים בתולדות הקולנוע הישראלי. "היינו בדירה בלי ממ"ד, זה סיפור די סיוטי", נזכרת סולטן במצח מכווץ מדאגה חולפת. "גרנו בקומה רביעית, בניין בלי מעלית וגם מקלט לא היה שם. נטע היה אז בן שבועיים וחצי בערך וזו הייתה ההתחלה. לא קיבלנו את ההתרעה לטלפון לפני האזעקה".
חשבתי שלתמר דואגים יותר בקטע המודיעיני.
"התברר שלא. פשוט התעוררנו ב-1 בלילה לאזעקה. יש לך דקה וחצי לרוץ למקלט השכונתי, עם ילד בן שבועיים וחצי, ואני אפילו לא ידעתי מה עוד אני צריכה לקחת על הידיים. מצד אתה רוצה לרוץ נורא מהר, מצד שני אתה מפחד לטלטל את התינוק. זה עדיין גיל שחוששים בו מנזקים, שלא יחטוף מכה בראש חלילה. איתנו הכלב הפצוע, שנולד עם מום ברגליים. פשוט לא ידענו מה לעשות, רצנו לחפש מקלט".
עכשיו את מחייכת קצת, אבל זה נשמע מאוד לא נעים.
"זה היה אירוע טראומטי, אני זוכרת אותי ואת מאור רצים ברחוב, בשמיים זיקוקים מטורפים, ונטע קטן-קטן, אתה מפחד לרוץ מהר, שלא נמעד. היה רגע שהכי הפחיד אותי בלילה ההוא. אתה מכיר את זה שלפעמים הפרטנר שלך משקף לך את המציאות הכי טוב, את הסיטואציה הספציפית? הסתכלתי על מאור וראיתי אותו מפחד, בפעם הראשונה בחיי".
אני אציע שזה גם רגע מרגש, כי הוא פתאום מבין את גודל האחריות כאבא, את שינוי הפאזה.
"יש לו את האוצר שלנו בידיים, בדיוק. אני זוכרת שהסתכלתי על מאור וראיתי את הפנים שלו, יכולתי לבכות מהמבט הזה. בנקודה הזו הבנתי באמת עד כמה הסיטואציה לא טובה. מי שהציל לנו את החיים היה אסי ישראלוף, שגר במורד הרחוב".
כמעט שאלתי מה קשור, אבל אסי מנוסה במצבים כאלה, אחרי שני סרטים של 'לשחרר את שולי'.
צוחקת."הוא באמת חיכה לנו עם דלת פתוחה ובילינו את כל הלילה אצלו בממ"ד. למחרת נסענו להורים כמובן, ובמלחמה השנייה כבר לא היינו פה בכלל, אלא ביוון בצילומים של 'טהרן'".
לפחות נחסכו מנטע עשרות גלי אזעקות.
"שתדע לך שזה גם בכלל לא נעים להיות רחוק כשיש מלחמה בארץ. כשאתה לא נמצא בתוך החרא, המגדלים שאתה בונה לעצמך בראש ובדמיון הם הרבה יותר גרועים. אני זוכרת את החברות שלי אומרות לי, תרגיעי, אנחנו עושות קפה בשכונה בבוקר. זה לא מה שאת מדמיינת. ביוון אני מקבלת את ההתרעות של פיקוד העורף, כי אני רוצה להיות מחוברת. כל התרעה באמצע יום צילום מקפיצה את הלב. חיכיתי כבר לחזור לארץ, העדפתי לראות את המשפחה והאחיינים מקרוב, לא לדמיין תסריטים גרועים באמצע הלילה. כן, גם הייתה לי הקלה שזה לא עובר על נטע".
יותר מדי התרעות הידהדו במכשירי הסלולר מאז פרצה ניב סולטן (33) את התקרה הראשונה בקריירה שלה, עם תפקיד ראשי ב-'יש לה את זה' של קשת ב-2018. הליהוק לעונה הראשונה של 'טהרן' של תאגיד השידור כאן, שנתיים אחרי, כבר הקפיץ אותה למערך כוכבים הרבה יותר אקסקלוסיבי בשמי המשחק הישראליים. ואז הגיעה הענקית אפל, רכשה את 'טהרן', והקריירה של סולטן זרחה ברקיע הבינלאומי. פרס האמי הבינלאומי שבו זכתה 'טהרן' ב-2021, קיעקע את אבן הספיר על הקריירה שלה, ומהנקודה הזו סולטן בעיקר הייתה צריכה לחשוב אילו הצעות להדוף. היא הספיקה לשחק בתפקיד מרכזי ב-That Dirty Black Bag, סדרת מערבון ספגטי אמריקאית של +AMC, בסרט 'בחורים טובים 2' לצד מאור שוויצר, שאיתו היא גם עושה קמפיין זוגי לחברת הנדל"ן 'תדהר'. היא גרפה עוד תפקיד ראשי ב'רצח בים המלח' וכעת מככבת במותחן פסיכולוגי חדש, 'המתמחה' שמשודרת ב-HOT, ב-HOT VOD וב-NEXT TV ומתרחשת בבית חולים. "הדמות שלי היא דסי, כירורגית מבריקה, אחראית, המצטיינת של המחלקה", היא מסבירה. "היית רוצה שדסי היא זו שתנתח אותך, סומכים עליה. אחות גדולה לילדה עם תסמונת, היא בעצם גם האמא ואבא שלה".
את שוב בדמות שמקבלת החלטות לחיים או למוות.
"היא עולה על איזשהו אי-צדק במחלקה, עושים שם אפליות בהשתלות, מה שגורם לה לעבור על החוק ולהציל חיים. זה מכניס אותה לסחרור של עולם אפל. צילמנו לפני שהייתי בהיריון, אחרי שפרצה המלחמה, ואני מרגישה שעברתי גלגולי חיים מאז. יצא שהיינו הרבה באיכילוב בימים שהיה בהם קצת ברייק מהמלחמה. אירוני משהו".
נועה קולר, אגם רודברג, נעמי לבוב, רותם סלע. יותר שחקניות נושאות סדרה שלמה על כתפיהן בשנים האחרונות.
"מגמה הכי כיפית וגם מתבקשת, בטח כשזה מגובה בהמון כישרון כמו לכל השמות שמנית פה, בכולן יש הרבה שכבות".
זו סדרה שלישית ברצף עם תפקיד ראשי שלך. גם כמעט לא קורה בארץ.
"לא יהיה לי אף פעם מובן מאליו. להיכנס לפרמיירה ולראות את הפנים שלי בענק, עם השם של הסדרה והשם שלי, יהיה תמיד רגע מאוד מרגש עבורי. זה לא רק וואו, הנה אני על התמונה הגדולה. יש הרבה מאחורי התמונה הזו: אמון שנותנים בי, הרבה אנשים שסומכים עליי. בכל פעם מחדש, גם כשאני נכנסת לפרמיירות של 'טהרן', שזו עונה אחרי עונה, אני עדיין מסתכלת על הפוסטר ואומרת, אוקיי, וואו".
התרגלת לשלטי ענק באיילון?
"זה מאוד מאוד מאוד מוזר לי. אפשר להוסיף עוד מאוד? זה אובר-וולמינג בטירוף. בעמוקים של הדבר, אלה בדיוק הרגעים שאת אומרת לעצמך: בואנה, תעצרי רגע. בוטחים בך שתובילי יצירה שאנשים עבדו עליה כל כך הרבה זמן".
איפה הרגשת שההמראה התחילה?
"הגלגול הראשוני היה 'יש לה את זה', אבל אני לא הבנתי בהתחלה שזו יכולה להיות הזדמנות ממש טובה. כשהסוכנות שלי שלחה אותי לאודישן, חשבתי שזה הולך להפריע לי בלימודים בבית ספר למשחק, פחדתי לבקש לצאת לצילומים פתאום. ביקשו בכל זאת שאלך להיבחן, עברתי ובכלל לא הבנתי את המשמעויות. יום אחרי הפרק הראשון, פתאום היה גל אדיר של פידבקים, הבנתי שקורה פה משהו. כשהגיעה 'טהרן', כבר ידעתי שזה משהו גדול, אבל אף אחד לא ידע איך זה יתגלגל".
הסביבה גרמה לך להבין עד כמה הסדרה נצפית?
"בסוף כן, יש הרבה רגעים שבהם אתה מתעמת עם המציאות, תגובות ברשת, אנשים בפגישות, אבל לא ממש התרגלתי לזה שאני יכולה ללכת במדינה כלשהי ואנשים מזהים ברחוב. זה קרה בכל מקום שאליו נסעתי, למשל באחרונה בתאילנד או ביוון, שם צילמנו. אני רואה את המבטים התוהים".
כלומר הם לא ממש בטוחים אם זו תמר.
"זה קצת מוזר להם, לא יודעים בוודאות, זו אני או לא, כי תמר נראית קצת אחרת לעומתי במציאות. לפעמים זה מלווה במשפט, 'חשבנו שאת יותר גבוהה', ותמיד בהערכה, רצון להצטלם".
היו גם פרובוקציות?
"כשצילמנו ביוון היו הפגנות בכיכר העיר ועל בניין סמוך למקום שבו היינו נתלה השלט הפלסטיני הכי גדול שראיתי בחיים, אבל אני לא בטוחה שזה היה מכוון אלינו או שהוא היה שם כבר הרבה זמן".
מאז המלחמה יש בחו"ל את ההמתנה הקטנה הזו אחרי שאתה אומר 'ישראל'. אנחנו בעצם מחכים לאישור של הצד השני שזה בסדר.
"אתה לוקח כזו נשימה, חושב, אוקיי, מה תהיה התגובה? ברחוב ביוון מאוד אוהבים את ישראל. מצד שני, ללכת שם ולראות את הכתובות נגד ישראל היה לי לא נעים בלב, הבטן שלך מתכווצת".
קיבלת איומים? אולי חששות מאז המלחמה בחו"ל? עדן גולן למשל מסתובבת עם מאבטחים בכל הופעה בעולם.
"רק באינסטגרם, והרבה קללות, אבל זה אף פעם לא מגיע ברחוב. זה לגמרי לא במודעות שלי ואני לא תופסת את זה ככה, גם כי בחו"ל אני שוכחת שיודעים מי אני. אולי אני נאיבית, אבל לא מרגישה פחד".
מצבה התדמיתי של ישראל לא מסייע לשחקנים בזירה הבינלאומית.
"אני יכולה להניח שיש מפיקים או חברות שידור שתיכננו לשים הרבה כסף על סדרות שקשורות ליוצרים ישראלים או לשחקנים ישראלים, קיבלו רגליים קרות כדי לא לקחת את הסיכון של גלי תגובות שליליים. מאוד יכול להיות שבמאי כלשהו יחשוב פעמיים, שלוש או ארבע אם בא לו ללהק שחקנית ישראלית ולקבל כותרת שתערער את הסדרה שלו מלכתחילה. לא נתקלתי בזה אישית, אני כן מכירה את הלך הרוח. בנושא הזה התעשייה הישראלית הלכה קצת אחורה".
"בהיריון לא עבדתי. יכולתי לשכב על הספה, לבהות בבטן שלי, לחכות שהוא יבעט. היה באמת חלומי. אהבתי את זה. פתאום אני מבינה מה הגוף יודע לעשות. התובנה הזו הייתה משנת חיים. שום תפקיד בקריירה לא משתווה לזה, הכל קשקוש, יום הלידה היה פיק רגשי ופיזי שלא חוויתי כל חיי"
ב-30 במאי 2025 הפכו סולטן ושוויצר הורים לבן בכור, נטע, וכמובן שעולמם, כפי שהכירו אותו, עוצב מחדש. "לפני הכל, ההיריון. לא עבדתי בעצם לכל אורכו, אחרי שסיימתי רצף של 'טהרן', 'רצח בים המלח' ו'המתמחה'. יכולתי לשכב על הספה, לבהות בבטן שלי, לחכות שהוא יבעט ולצלם. היה באמת חלומי. אהבתי את זה, על כל התחושות ועל כל הרגעים. פתאום את מבינה מה הגוף יודע לעשות, הבנתי את מהותו, לדעת לתת חיים, לגדל בתוכו. התובנה הזו הייתה בשבילי משנת חיים. שום תפקיד בקריירה לא משתווה לזה, הכל קשקוש, יום הלידה היה פיק רגשי ופיזי שלא חוויתי כל חיי. היה כיף, הייתה חגיגה".
דוגמה?
"לפני הכל היינו בחדר כל החמולה שלי, אמא שלי, שתי האחיות שלי, המיילדת יהודית וכמובן מאור. הייתה מוזיקה, היו שירים של הפועל ירושלים כי מאור היה הדי'-ג'יי. הוא רצה שהילד כבר ייצא אוהד הפועל. יש לי תמונות מפתיחה עשר עם צעיף אדום על העיניים שהוא הניח לי. מאור היה מדהים, ליטרלי חצי יילד אותי. יש לו מאז משפט שהוא אומר לחברים: יש גברים שמפחדים להסתכל, ויש כאלה שלא. לחברים שלקראת לידה הוא אומר, מי שימות בלי לראות את הדבר הזה בעיניים שלו, ימות טיפש. הוא היה באקסטזה יותר ממני".
מגיעים הביתה, פתאום זה אתם והוא לבד. איך הסתדרת?
"שום בעיות, אבל באופק יש כבר דדליין של צילומי 'טהרן', ובחדר הלידה אני יודעת שבעוד ארבעה חודשים אני נוסעת לסט ביוון, לעבודה של שבעה חודשים. לוקח המון זמן להתאושש מהאירוע שנקרא לידה, וזה לא היה מספיק זמן. כמובן שאמרתי מראש שאני לא זזה בלעדי נטע ומגיעה לסט איתו. החודשים הראשונים בבית היו מדהימים, לא זזתי ממנו ברמה שאפילו לא הייתי מעוניינת לצאת להתאמן, נניח, גם כי ידעתי שיש לי את הדד-ליין, שתכף אני חוזרת לעבוד, וזה מאוד הקשה עליי, לא רציתי להרגיש שאני מפסידה מההתחלה, אפילו לא פיפס שלו. ואז העתקנו את החיים שלנו לשבעה חודשים באריזה משפחתית ליוון".
"כששמעתי שדנה עדן איננה? קיבלתי טלפון בלילה עם הבשורה הרעה, ובשנייה הראשונה הרגשתי פיזית שאני עומדת להתעלף. הייתי בהלם מוחלט, כשחזרנו לצלם היה קושי באווירה, עננה, אבל ברגע שאמרו אקשן, הכל עבד. פתאום נהייתה איזושהי נחמה מהחזרה לעשייה, זה הרגיש טבעי"
זה היה רגע מובהק של הבנה משותפת. "ארזנו עשר מזוודות ליוון, זוג הורים צעירים עם תינוק ראשון, אתה רוצה לקחת הכל, מפחד שיהיה חסר. מדובר פה בזוג שעושה חודשים במזרח עם טרולי אחד. פתאום הסתכלנו על עצמנו, ואני חושבת שזה היה הרגע הראשון שבו הבנו שהחיים השתנו. אנחנו כל כך טובים בלטייל מינימליסטי, קונים על הדרך אם צריך, פתאום עשר מזוודות, הרוב כמובן של נטע, ואז הסתכלנו ואמרנו, אוקיי, אנחנו הורים. אנחנו מבוגרים".
בורגנים אפילו.
"בול, איזו בושה, עשר מזוודות! והתחלנו את ההרפתקה. בצילומים של פרויקט כמו 'טהרן' אני יכולה להיעדר 16 שעות רצוף. הרבה פעמים הם הגיעו לסט".
אולי אני דרמטי, אבל פתאום את עוזבת את נטע לשעות אחרי שלא זזת ממנו בארבעת החודשים הראשונים.
"אתה דרמטי? היית צריך לראות אותי. זה אולי היה הרגע הכי קשה בכל החודשים האלה. בכלל, השבועות הראשונים היו לי קשים ברמה הרגשית באופן שלא הכרתי. אני באירוע שנקרא 'טהרן' כבר שש שנים ברציפות. הצוות נשאר דומה, אנחנו כבר משפחה, אני כבר מתוכנתת לדבר הזה. כלומר אני יודעת ש'טהרן' זו טירונות 08 של שבעה חודשים".
שאת במרכזה.
"ואני אוהבת את זה ואני מכורה לזה. את האינטנסיביות הזאת אני חיה ונושמת, כלומר צילומים בלילה, צילומים במקומות רחוקים, מזג אוויר פסיכוטי, תנאים הכי קשים שאפשר ורמה מאוד גבוהה של פיזיות. אני יודעת לעשות את זה, מכונה שעובדת. אבל אם יש משהו יותר תובעני מ'טהרן', זה תינוק. גם ברמה הפיזית, אבל בעיקר ברמה הרגשית. אני זוכרת שבשבועות הראשונים לא הבנתי איך אני הולכת לעשות את 'טהרן'. זה פעם ראשונה שהסתכלתי על הלו"ז ואמרתי, איך?"
וביום הראשון לצילומים?
"הסתובבתי עם גולה כזו של מועקה בגרון ממש כל היום, שעוד שנייה הכל יעלה לי. הם לא מכירים אותי ככה. כל הצוות של 'טהרן' הכי חיבק אותי בעולם, נתנו לי להרגיש שהם הבית והמשפחה שלי שם. אבל אני הייתי הורמונלית נורא, וזה לא טבעי לעזוב את הילד בשעות הקטנות במיטה, רק בן ארבעה חודשים, כשהוא מחובר לי לציצי, גם ככה לא ישן, ואני ערה איתו".
הרבה בכי ביום הראשון?
"ממש. כמעט בכל דקה שלא צילמתי, עלו לי דמעות. המון נקיפות מצפון, המון אשמה והמון געגועים".
למרות שלא השארתם אותו בישראל.
"זה לא כל כך רציונלי. כשמניקים, הגוף כבר מאוד מסונכרן איתו, אני מרגישה בגוף שלי פיזית מתי הוא צריך לאכול. וכמות הפעמים שטיפטפתי והיינו צריכים ללכת לייבש את הבגדים? הרגשתי בגדול שסט שלם של אפל טי-וי מתעסק באספקת החלב שלי, ואני אומרת את זה בקטע טוב. היה לי נורא חשוב להמשיך להניק, נלחמתי על זה. אני מניקה גם היום".
אז היו יותר עצירות הפעם בצילומים.
"נקרא לזה התאמות. הם רגילים לקבל אותי נינג'ה, והם קיבלו אותי עדיין נינג'ה, אבל עם עוד איזשהו צורך. היו הפסקות יזומות בלו"ז שהיה כתוב עליהן: 'בשביל ניב'. ולפעמים אתה עושה את זה בתנאים לא פשוטים".
זה הוסיף לך עוד שכבה של סטרס על הסט.
"אבל כשאתה במצב רגיש, במצב שברירי וחשוף יותר, גם המשחק אולי מקבל עוד ממד. קיבלתי איזשהו פידבק מחבר'ה על הסט, מהמאפרת, מהבמאי דני סירקין, שאני כן נראית אחרת. דני גם לא הפסיק להגיד לי במהלך הצילומים: אני לא יודע מה את, אבל השתדרגת. אז אולי זו הקלישאה הנכונה יותר במקרה שלי".
מאור נשאר עד סוף הצילומים?
"היו לו קפיצות במהלך התקופה, למשל הוא טס לניו-יורק, לצילומים של 'בחורים טובים'. גם אני משתתפת בסרט, אבל בתפקיד קטנצ'יק, זה בעיקר תפקיד ראשי של מאור. כשהוא נסע הסבתות עשו על הקו משמרות והצילו לנו את התחת. עכשיו נתכנן את הלו"ז לפי מה שמאור יצטרך. זה מוביל אותי למחשבה הבאה".
בבקשה.
"לפני שהיה לי ילד, היו שואלים אותי בראיונות על המקצוע הזה ועל ההקרבה שיש בו, ואני מעולם לא הרגשתי הקרבה. היום אני מבינה ויכולה להגיד לך שבתחילת הצילומים באמת היה לי איזשהו משבר מול עצמי, מול המקום הזה. אמרתי, אני כבר לא יודעת, אלה החיים? ככה דמיינתי את האימהות שלי? אני לא מבינה איך עושים את הגם וגם. היום אני מבינה. הוא היה בן ארבעה חודשים בתחילת הצילומים, היום הוא תכף בן שנה. יצור אחר לגמרי. טסתי עם עובר, חזרתי עם ממזר קטן".
"אני מניחה שיש מפיקים שתיכננו לשים הרבה כסף על סדרות שקשורות ליוצרים או לשחקנים ישראלים וקיבלו רגליים קרות כדי לא לקחת את הסיכון של גלי תגובות שליליים. יכול להיות שבמאי יחשוב פעמיים אם בא לו ללהק ישראלית ולקבל כותרת שתערער את הסדרה. התעשייה הישראלית הלכה קצת אחורה"
הצילומים ביוון לעונה החדשה של 'טהרן' נכנסו לפרק טרגי, כשהמפיקה והאמא של הסדרה, דנה עדן ז"ל, נמצאה ללא רוח חיים בחדרה באתונה. "קיבלתי טלפון בלילה עם הבשורה הרעה, ובשנייה הראשונה הרגשתי פיזית שאני עומדת להתעלף. מאור לא היה בבית, בדיוק יצא אז לניו-יורק. נטע ישן בדירה שלנו באתונה, ההורים של מאור היו איתנו. הרגשתי שהסוכר שלי צונח פתאום ושאני ממש חלשה. הייתי בהלם מוחלט, לא ידעתי איך לאכול את זה. עליתי על מונית מיד וכולנו, הצוות של 'טהרן', נפגשנו באחת הדירות של ההפקה. ישבנו בהלם, המומים, מנסים להבין. השותפה שלה, שולה שפיגל, סיפרה שהקודקודים הגבוהים ביותר באפל טי-וי הגדירו אותה כפורס אוף נייצ'ר, וזה נכון. היא באמת הייתה כזו".
היא קלטה אותך די בהתחלת הדרך.
"היא הראשונה שנלחמה עליי, בהפקה של הסדרה 'יש לה את זה'. היו שם בכירים מאחורי הקלעים שלא ממש רצו אותי בתפקיד, ואמרו לה, מה את רוצה מאיתנו עם היניב הזאת? תניחי לנו עם היניב הזאת. הם אפילו לא קראו לי בשמי. אבל דנה נלחמה בשיניים, גם מול אריאל בנבג'י הבמאי, שהיום הוא אהוב ליבי, אבל גם אותו היא הייתה צריכה לשכנע".
גם ב'טהרן' היית צריכה לעבור מכשולים עד לתפקיד הראשי.
"זה סיפור שדנה אהבה כל כך לספר. כשהבמאי דני סירקין נכנס לפרויקט של 'טהרן', דנה אמרו לו, אין לך מה לעשות אודישן. אני יודעת מי תמר".
משפט מתנשא קצת.
"וגם מעורר אנטגוניזם, ברור. הוא הבמאי. לפי הסיפור, דני אמר לה, אוקיי חמודה, אני מכבד אבל תני לי לעשות את הבדיקות שלי. והיא אמרה לו, חבל, אתה מבזבז לעצמך את הזמן. סירקין אמר לה, ככה אני עובד. ודנה ענתה, אבל דני, זו רק היא! הוא התחיל לעשות את האודישנים על רקע השיחה הזו, ואני חושבת שאין שחקנית בארץ שהייתה יכולה להתאים לתפקיד של תמר ולא נבחנה. דנה ממש עיצבנה אותו בקביעה שלה".
לקח את הזמן.
"מה זה לקח, אחרי שלושה חודשים של דיונים, הוא החליט ללהק אותי לתפקיד. דנה סיפרה אז שהיא נכנסה אליו לחדר ודני ישר אמר לה, בסדר, צדקת, אוקיי? ניצחת, הנה, התפקיד של ניב. בסדר?"
איך היה לצלם ביוון לראשונה בלעדיה?
"היא נפטרה לקראת סוף הצילומים. ביום שזה קרה, לא היה ספק שאנחנו לא ממשיכים את הצילומים כרגיל, ואין דבר כזה שלא נלווה אותה. הרי כולנו שם בזכותה, 'טהרן' היה מפעל החיים שלה. לקחנו הפסקה מהצילומים, טסתי בבוקר וחזרתי בערב ליוון כי לא רציתי לעשות את כל הדרך עם נטע הלוך-חזור. הגעתי מנתב"ג לבית העלמין, לוויה, ואז חזרה לשדה וטיסה ליוון. זה היה יום די מטורף".
לא היה זמן לומר שלום למשפחה?
"אפילו לא דקה. חודשים אני לא בבית שלי, והנה אני פתאום בארץ, בנסיבות רעות מאוד, אפילו לא עוברת בדירה בת"א, לא רואה את המשפחה שלי, רק ללוויה וחזרה. אלה היו ימי מלחמה ולא רצינו לקחת סיכון עם ביטולי טיסות, שלא ניתקע ונחמיץ את הצילומים. לו דנה הייתה יודעת, היא כנראה הייתה מבסוטה עליי שעשיתי את זה".
ללא ספק.
"דנה ושולה כל כך האמינו בפרויקט של 'טהרן', עד ששולה מישכנה את הבית שלה כדי לממן את החלום שלהן. בסוף הן האמינו בי כדי להוביל, וזה ליטרלי היה גם הימור פיננסי בסוף. כנראה שגם האמינו שאיפשהו ככה נשמור לשולה על הבית. הצלחנו ממש ביחד".
מתי הייתה השיחה המשמעותית האחרונה שלכן?
"חמישה ימים לפני שהיא נפטרה, היא ישבה אצלנו בדירה באתונה, באה לראות את נטע וכבר הראתה לי את חצי הפרק הראשון של העונה הרביעית, תוך כדי שאנחנו מצלמים. השתגענו מזה ואמרתי לה, דנה, כולם שואלים אותי אם תהיה עוד עונה, אני תמיד אומרת שאני לא יודעת אבל עונה לכולם את אותה תשובה: אם דנה תחליט, כך יהיה. כי לאישה הזאת יש אמביציה, היא לא עוצרת באדום. זה טרגי וזה פספוס עצום לכולנו".
ואז בכל זאת המצלמות נדלקות והחיים צריכים להימשך.
"בשעה הראשונה אחרי שחזרנו לצלם היה קושי באווירה, עננה, אבל ברגע שאמרו אקשן, הכל עבד. פתאום נהייתה איזושהי נחמה מהחזרה לעשייה, זה הרגיש טבעי, אנחנו שוב עובדים, גם בשביל דנה".
הייתה שם גם פאזה רגשית ועמוקה נוספת. העונה האחרונה של 'טהרן' הצטלמה כשהמציאות מציגה את המערכה השנייה של ישראל וארה"ב מול איראן והגבולות בין הדמיון לחדשות הולכים ומיטשטשים. "זו לא פעם ראשונה שהתסריט והחדשות מתנגשים פה ושם, אבל הפעם זה ממש היה סימולטני ולכן הרבה יותר מוזר".
על הסט לצידך לא מעט איראנים גולים, בתפקידים שונים.
"למעשה הם רוב הפרטנרים שלי בסדרה. אף אחד מהם כמובן לא חי באיראן, הם מתגעגעים הביתה והלב שלהם שם. ביום שבו פרצה המלחמה, החבר'ה האיראנים על הסט הגיעו לצילומים בחגיגות. היית צריך לראות את השמחה שלהם, איך הם רקדו על הסט, וואו. הם חיכו לזה שנים. מבחינתם, ברגע שאנחנו והנשיא דונלד טראמפ יצאנו למתקפה שהם כל כך חיכו לה, זו מלחמת העצמאות שלהם. הם תלו תקווה מאוד גדולה שהנה, אמריקה וישראל משחררות את האהובים שלהם".
רגע של אופוריה, שלא ארך יותר מדי.
"היה על הסט מין בליל כזה של תחושות. הם הרגישו רע בשבילנו, כי אנחנו סופגים גם בשביל האנשים שלהם. אני לא יכולתי שלא לשמוח עבורם אחרי כל הדיכוי שהקרובים שלהם עוברים באיראן, עשרות אלפים נרצחו שם. אמרתי להם, אני מקווה בשבילכם שזה יוביל לשינוי אמיתי, ובלב הייתה גם מועקה גדולה על מה שהמשפחות שלנו עוברות בארץ".
מה קורה באמצע צילומי סצנה, כשפתאום רועמות ההתרעות של פיקוד העורף?
"ביוון מקבלים את הסאונד הזה בטלפונים כשיש מזג אוויר קיצוני. כלומר מספיק לפעמים טפטוף או גלי חום מחשש לשריפות. עכשיו דמיין: אני בצילומי לילה, מאור בבית עם נטע, הוא מקבל בטלפון התרעה בסאונד של פיקוד העורף, רק שביוונית כתוב: 'זהירות משיטפונות'. אבל ברור שהוא יחשוב ברגע הראשון שמשהו קורה בארץ".
איך מתמודדים עם החיסול של חמינאי בסדרה כזו?
"אתה רוצה לסבך אותי עם ספוילרים לאפל? לא יפה. בלי לחשוף יותר מדי, העלילה די מתכתבת עם מה שקורה באזור".
יש איראנים שכותבים לך באופן אישי?
"הרבה. בעיקר משפטים כמו: 'העם האיראני איתכם'. האיראנים על הסט ראו שהמון ישראלים היו לטובת העם באיראן במהלך המלחמה, וזה מאוד ריגש אותם שיש תחושה כזו של הבנה בין העמים, מעבר להנהגה שם. הרבה איראנים כותבים לי שהם צופים ב'טהרן' עם המון תגובות אוהבות ובעיקר שאלה: מתי עולה העונה הבאה?"
תגובות מאיימות?
"רק קללות, אבל באמת שאין מה להשוות במינונים מול כמויות הפרגון, אגב לא רק מאיראן כמובן, מהרבה מאוד מדינות".
בשנים האחרונות נרשם זינוק במשפחת סולטן גם מכיוון האח בן, 23, שהשתתף, בין השאר, ב'עלומים', 'משמר הגבול' ו'חוליגנים'.
עוד רגע את האחות של בן סולטן. שגדל מאוד בזכות התפקיד ב'חוליגנים', בדמות של מני אזולאי, סדרה שמתכתבת עם הרצח המזעזע של בנימין ימנו זלקה ז"ל ביום העצמאות.
"סדרה לא פשוטה, אמיצה מאוד לדעתי, והדמות ששיחק בן הייתה גם היא מאוד מורכבת. אני זוכרת שעבדנו עליה ביחד, עברנו על הרקע של הדמות והבנו שלבן יהיה מאוד קשה להיכנס לנעליים כאלה אלימות ועדיין להצליח לעורר איזושהי אמפתיה. אני חושבת שהוא ממש ניצח את התפקיד. הרצח של ימנו זלקה ז"ל היה מחריד. יש גם סיפור טרגי אחר שלא יוצא לי מהראש, הרצח של האבא גדי ויכמן ז"ל, שהלך להעיר לנערים שעשו רעש מתחת לחלון כי התינוקת שלו ישנה - ופשוט שילם בחייו".
האלימות ברחוב גואה, זו לא רק תחושה.
"אי-אפשר לומר את זה אחרת: אנחנו בתקופה מחרידה בהיבט הזה. לפעמים מאור ואני הולכים ברחוב, נוצרת סיטואציה לא ברורה, ואני אומרת למאור: פליז, אל תענה, אל תהיה צודק, תהיה חכם. אני מפחדת מההשלכות. כשאתה בחור אבוד, ללא קרקע, ללא גב, ללא חיבוק וללא תמיכה, היד שלך עוד יותר קלה על הסכין".
בראיון הקודם סיפרת שבכל פעם שיש בלגן עם איראן, אמא שלך מודאגת.
"לא עבר לה, כל עוד זה בכותרות, כמו החיסול של חמינאי, היא תמיד מתכווצת ומבקשת: ניב, רק שלא יקשרו את זה שוב אלייך".
ההורים כבר מבינים את המעמד שלך בתעשייה?
"זה מוזר להם כמו שזה מוזר לי. אני שטנץ של ההורים שלי, שהם נורא ביישנים. אני צריכה לשכנע אותם להגיע לפרמיירות שלי. הם אומרים, תגידי, זה ממש חשוב? אי-אפשר לראות את זה מהבית? זה הדי-אן-איי של המשפחה שלנו, להיות בבית".
חשבת גם לכתוב סדרה בעצמך?
"כן, זה יקרה יום אחד. אני מתה על קומדיות רומנטיות, אני מאוד אוהבת לשחק בזה, אני חושבת שבמהלך השנים גם אכתוב סדרה כזו. עכשיו הפרויקט החשוב של חיי הוא נטע".
אגב, איזו מוזיקה סופג נטע בבית?
"לפני הכל של ליבי ואליאנה תדהר עם האלבום המדהים שלהם, שמככב אצלנו, וגם הכבש ה-16. אבל קבל את זה: יש לנו גילוי מפתיע שמה שמרגיע את נטע בנסיעות הם סטטיק ובן-אל, ולכן אנחנו מחזירים עטרה ליושנה ואולי נטע עוד יביא לאיחוד של הצמד. אני לא יודעת מה הקטע, זה פשוט הופך אותו לילד שלו ורגוע במכונית, הוא אוהב את 'גומיגם'".
