המרוץ של שלומי יפרח התחיל שבועיים לפני שעמד על קו הזינוק של הפקת 'המרוץ למיליון'. הבן הבכור שלו ושל אשתו, טליה, נולד אחרי מסע ארוך ומפרך. כמה ימים אחר כך, יפרח נקלע לתאונה קלה וקיבל רכב חלופי, ואיתו הגיע אחד הרגעים הכי מלחיצים להורה: "כשהבן שלנו, לביא, היה בן עשרה ימים, הוא ננעל ברכב החלופי", משחזר יפרח. "זה קרה מתחת לבית ופחדתי לצעוק לעזרה כי לא רציתי שטליה תשמע, כולה בהורמונים של אחרי לידה, אז צעקתי בשקט.
''התקשרתי לעמותת 'ידידים' ותוך כדי זה התחילו שכנים לרדת למטה, ואני אומר להם 'תעזרו לי אבל בלי לצעוק'. התחלנו לעקם את הדלת של החלופי והכל בשקט. היה חום מוות והתינוק בן עשרה ימים, זה מסוכן לאללה''. עברו שבע-שמונה דקות ארוכות ומלחיצות עד שהדלת נפתחה, לביא הקטן הוצא החוצה, ויפרח לקח נשימה עמוקה ועלה לספר לאשתו מה קרה. ארבעה ימים לאחר מכן, יצא יפרח יחד עם הפרטנר שלו, אסף זגה, לצילומי התוכנית. הוא חזר הביתה כמה שבועות מאוחר יותר, אחרי שהם סיימו במקום הרביעי, מינוס כמה קילוגרמים ופלוס צלע אחת סדוקה, רק כדי לגלות שהמרוץ לא באמת נגמר.
''ברגע שחזרתי, טליה אמרה 'אוקיי, אתה כאן, אני משוחררת', ונכנסה לסוג של דיכאון אחרי לידה'', הוא מספר בגילוי לב.
מה סימן לך שהיא בדיכאון?
''היא לא הפסיקה לבכות. בכלל. היא הייתה מאוד עצובה וחסרת חשק. ישר הבנתי מה קורה. היא מאפרת ומניקוריסטית, אז אמרתי לה שקודם כל היא חוזרת לקבל לקוחות, אפילו שניים ביום. גם לי היה חוסר, רציתי לטפל בו, להחליף חיתול, להכין בקבוקים, חיכיתי לזה. כשהייתי במרוץ היא סיגלה אורח חיים לה וללביא, הם היו הולכים לישון ב-12 וחצי, אחת, שתיים בלילה. כשחזרתי אמרתי 'איזה שתיים בלילה? מה פתאום'. ואז התחלנו להתיישר על סדר היום והשינה. תוך כדי, הילד גם קיבל ריפלוקס ונחנק כל הזמן, אז היה צריך לתפקד עם זה''.
לא פשוט, ועוד עם ילד ראשון.
"אני גידלתי את אחי הקטן. מגיל 11 אני יודע מה זה להחליף חיתולים ולקלח. כל חבר, בן דוד או דודה שמגיעים עם תינוק – ישר אני תופס אותו, אני מאוד אוהב את זה. אז פשוט אמרתי לה 'תשחררי, אני כאן, הכל טוב'.
ואיך הייתה הפגישה עם לביא?
"מדהימה. לא ידעתי איך לגשת אליו, פתאום הוא התארך לי, והוא מסתכל עליי כאילו 'מי אתה?' הוא לא היה רגיל לשמוע קול גברי. בהתחלה הוא לא הבין. אבל זה היה אחד הרגעים הכי כיפיים. נשמתי אותו ולא עזבתי אותו ארבעה חודשים".
היו לך רגשות אשם על שיצאת והשארת את טליה עם תינוק?
''כשקיבלתי את המכתב מהמשפחות בגיאורגיה, היא כתבה בדיוק את מה שרציתי לשמוע, שהיא מסתדרת. אבל כשהיא באה למפגש בפרו, זה היה די טראומטי בשבילי, כי ראיתי שהיא מאוד רזה וחולה. היא אמרה שהכל בסדר והביאה תמונות, אבל אני מכיר את אשתי וידעתי שקשה לה. שם רגשות האשם התחילו לאכול אותי. אמרתי לעצמי, 'מה אני עושה פה, רץ ומטייל? בשביל מה? בוא נחזור הביתה'. למחרת הייתה החלפת זוגות. זה היה יום מסריח, אכלתי מלא מכות וסדקתי צלע. במשימה האחרונה אני זוכר את עצמי עומד שם ופשוט מתחנן לקדוש ברוך הוא שמאי ועדי ימצאו את הרמז כדי שנודח ונחזור הביתה. הגוף כאב לי, הראש והנפש כבר היו בבית. אבל לא ויתרתי''.
ודווקא אז לא היית עם אסף.
''בדיוק. לא ויתרתי, כי אמרתי שאם אנחנו מפסידים זה יהיה כי נלחמנו ולא כי הרמתי ידיים, וגם לא מגיע לאסף לסבול בגלל המצב אצלי בבית. הוא נתן את הנשמה ועשה המון כדי להקל עליי. אם הולכים הביתה, שזה יהיה בתיאום איתו ולא ככה. בסוף נשארנו ונלחמנו".
ומה זה עשה לזוגיות שלך ושל טליה?
''עברנו שם סוג של טראומה אישית ומשפחתית. כששידרו את הפרק עם מפגש המשפחות הכל צף מחדש בינינו. פתאום דיברנו על זה אחרי שנה שלא נגענו בזה בכלל. אני, כמו אידיוט, לא ידעתי איך להסביר את עצמי ואמרתי לה שעשה לי לא טוב שהיא באה. ניסיתי להסביר שאם היו שואלים אותי, הייתי מעדיף לא להיפגש עם אף אחד כדי להישאר ב'זון' ובבועה של המרוץ, ולא לספוג את הכאב של הפרידה מחדש.
''היא לא אשמה בכלום, היא טסה שעות חודש אחרי לידה כדי לראות אותי, ויוצא שאני הסתום שאומר דבר כזה. למזלנו יש לנו תקשורת מדהימה. אנחנו שומרי שבת, וכשהילד מאפשר אנחנו יושבים בשולחן שבת לשיחות של שלוש-ארבע שעות. יושבים עם הסלטים ומדברים. זה מאוד חיזק אותנו. מי יכול עלינו אחרי דבר כזה?"
אז אתה לא מתחרט שיצאת?
''לא הייתי יוצא לזה שוב, סבלתי די. אבל אם את מחזירה אותי אחורה, אני לא מוותר על זה ולא מתחרט. בדיעבד אני שמח שלביא היה בן שבועיים כשיצאתי ולא בן שנה. אם הוא היה בן שנה וחצי הייתי מתעלף מגעגועים".
המפגש עם טליה בפרו היה טראומטי בשבילי, כי ראיתי שהיא מאוד רזה וחולה. היא אמרה שהכל בסדר, אבל אני מכיר את אשתי וידעתי שקשה לה. שם רגשות האשם התחילו לאכול אותי. אמרתי לעצמי, 'מה אני עושה פה, רץ ומטייל? בשביל מה?'"
העובדה שיפרח וזגה שיחקו בעברם פושעים בסדרות טלוויזיה – יפרח היה מאור עזרא ב'השוטרים' וזגה גילם עבריין ב'פאודה' – הניחה אותם מיד בעמדת האנדרדוגים תחת ערימת סטריאוטיפים. עם הזמן הלכו הסטריאוטיפים האלה והתפוררו נוכח העובדה שזגה התברר כמבליגן-על, ויפרח לא פיספס הזדמנות לדמוע. מפה לשם הם עברו להיות הפייבוריטים, וההדחה שלהם רגע לפני הגמר שברה לא מעט לבבות. בפודקאסט המפתיע שלהם, 'גברים בשחור', הם מדסקסים לא פעם במודעות מלאה את הדימוי הציבורי שלהם.
יפרח יודע שהוא חומר גלם מושלם לסטריאוטיפ. בהרצאות שהוא נותן, 'להעז לחלום', הוא מתאר את הילדות המאתגרת שחווה - מגורים בשכונת מצוקה באשדוד, בבית זעיר של שני חדרים. כשהיה בן ארבע וחצי החל אביו לרצות מאסר ממושך ומגיל צעיר נאלץ יפרח לשאת על כתפיו אחריות שאין לה שום דבר עם ילדות נורמלית. הוא גידל את אחיו הקטן, הלך לאסיפות הורים כשאימו ניקתה בניינים, ולמרות שהפשע נכח בכל מקום וחלק מחבריו מצאו את עצמם בעולם העברייני, יפרח פחד להידמות לאביו ושמר מרחק.
כשהיה בן 13 הצטרף לחוג לתיאטרון באשדוד ושנה מאוחר יותר לקח קורסים למשחק בתל-אביב. עד 'המרוץ' אנשים ברחוב קראו לו מאור, אבל ברזומה שלו אפשר למצוא תפקידים גם בסדרות 'זיגי', 'האחיות המוצלחות שלי' ובהצגה 'הפרח בגני'. בימים אלו הוא משתתף בעיבוד הבימתי של toMix לסרט הקאלט 'צ'רלי וחצי'.
כש'המרוץ' עלתה לאוויר, יפרח היה עסוק בהצגות והרצאות. "את רוב הפרקים הראשונים בכלל לא ראיתי כי עבדתי", הוא מסביר. "כל החבר'ה עשו הקרנות ולא יכולתי להגיע כי הייתי בעבודה. בימים אחרים מצאתי את עצמי בבית עם הילד. אז הייתי רואה את הפרק בשקט, בזמן שהילד מצמיח שיניים ובוכה".
לפחות לא סבלת מהמאניה-דיפרסיה של תקופת הפוסט-ריאליטי.
"נכון, הרבה מתמודדים באים אליי ושואלים 'שלומי, מה עושים עכשיו?' הם חיים בתוך הבועה של המרוץ ורוצים ליהנות ממנה, אני לא שופט. אבל לי יש בית, ילד, ואת העבודות שלי".
ידעת למה אתה נכנס? מניפולציות של הפקה, עריכה. נערכת לזה?
"הצטערתי שנכנסתי לקרוא טוקבקים, נסחפתי לזה בטעות וראיתי טוקבקים שאומרים שאני מאוד כעוס, ממורמר, עצבני ועייף, ושבלי אסף לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. בפרק סיכום 'המרוץ' אני סוגר מעגל – אני מסתכל למצלמה ואומר לאנשים בבית, זה נכון. אסף עשה המון, לעיתים יותר ממני, ובלי אסף לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. אבל אתם לא שם ולא חוויתם את הקושי שאני חוויתי. והיו קשיים מטורפים. נשברתי כל פעם מחדש אבל קמתי והמשכתי.
"בבוקר של חצי הגמר הרופא נתן לי שתי זריקות וולטרן. הלוואי שלא היו לי כאבים והייתי יכול לרוץ יותר. אנשים חושבים שמכרתי את חצי הגמר או שהתעייפתי ולא בא לי, אפילו אמא שלי החוצפנית אמרה לי, 'ראו שהתעייפת ולא רצית'. אמרתי לה, אמא, שלא ישמעו אותך ברחוב. נלחמתי את החיים שלי על הגמר הזה. אבל נכון, ביום שהודחנו, הייתה לי את אחת ההקלות הכי גדולות בחיים, כי ידעתי שלמחרת אני לא רץ.
בסוף, מה שיצא ב'מרוץ למיליון' זה אני. הנה, אנשים גם התפוצצו מצחוק ממני ומאסף ואני לא רק מצחיק, אני גם מרגש, אוהב לבכות ואוהב להתעצבן. אני בן אדם, לא מכונה ולא מופע סטנד-אפ. אנשים כתבו לי באינסטגרם שבפרקים האחרונים אני פחות מצחיק אותם. מה אני אמור לעשות, לתקן את הפאנצ'ים?"
להחליף תסריטאי!
"אני לא יצאתי ל'מרוץ למיליון' בשביל המיליון שקל או בשביל החוויה. אם אלו מגיעים - זה בונוס. אני יצאתי במטרה ברורה: באתי להביא למסך את שלומי כדי שיפסיקו לקרוא לי 'מאור עזרא' ברחוב. שמלהקים יראו שאני יודע גם לבכות ויפסיקו לתת לי רק אודישנים של עבריינים. היום אין מצב שיסתכלו עליי ויגידו 'זה פושע' כמו שהיה לפני 'המרוץ'. שיניתי את הטייפקאסט מעבריין לבכיין", הוא מחייך, "טוב מאוד".
"אינסטגרם של גברים זה בדרך כלל רק צחוקים וכדורגל. אצלי תראו בכי, קושי ודיבורים על בדיקות זרע. הבוקר עשיתי סטורי על זריקת ההרזיה שאני לוקח ודיברתי על תופעות הלוואי ועל זה שאני לא מפסיק להפליץ. אלו החיים, אני לא מסתיר כלום"
עכשיו כשיש גם עשרות אלפי עוקבים ברשתות, מגיעה אחריות - ויפרח מודע אליה. הוא ואשתו לא מקמצים במידע, גם אינטימי כשצריך, על חייהם. "אני בן אדם מאוד חשוף ופתוח, לפעמים יותר מדי. צריך לדבר על דברים גם אם הם כואבים. אנשים רואים חשבונות אינסטגרם שבהם הכל יפה וחמוד, אצלי לפעמים רואים אותי אומר 'לא רוצה לדבר, אין סטורי עד הערב, זה מה יש'. חשבונות של גברים זה בדרך כלל רק צחוקים וכדורגל. אצלי תראו בכי, קושי ודיבורים על בדיקות זרע. הבוקר עשיתי סטורי על זריקת ההרזיה שאני לוקח ודיברתי על תופעות הלוואי ועל זה שאני לא מפסיק להפליץ. אלו החיים, אני לא מסתיר כלום".
ב'מרוץ' מרזים, לא?
"מ'המרוץ' חזרתי במשקל מאוד נמוך והיה לי כיף להסתכל על עצמי במראה, אבל החזרה הביתה הייתה מאוד קשוחה בשבילי. היו לי כל כך הרבה חוסרים נפשיים שבתוך פחות משלושה שבועות העליתי את כל מה שהורדתי. עכשיו אני על זריקות שלושה שבועות ואני עוד לא יודע אם זה עוזר".
זה מעסיק אותך?
"אני כל הזמן מדבר על עניין של דימוי גוף. אין הרבה גברים שמדברים על זה; גבר שיש לו בעיה עם דימוי גוף הולך לחדר כושר, עושה דיאטה, זריקות, הוא נלחם בזה, לא מדבר על זה. אני מדבר על זה כי קודם כל קשה לי. אני מקבל אין-ספור פניות באינסטגרם ממאמנים שמציעים לבנות לי תוכנית, בכמויות, אבל לפעמים זה בא מתוך הנפש, ואני מרגיש שאין לי עדיין כוח נפשי לעשות את השינוי הזה".
ואפרופו גבריות, בתור אבא, אתה מנסה להביא אבהות שונה מזו שחווית?
"נתחיל מזה שאני פה", הוא צוחק, "אני נמצא עם לביא. חשוב לי ללכת לרופאים, אני הולך איתו לחיסונים, דברים שאבות בדרך כלל לא עושים. גם אם טליה אומרת לי לא לקום בלילה כשיש לו כאבי שיניים, אני קם ועושה מה שאפשר.
"כשאני רואה את הקשר של אסף עם ההורים שלו, זה קשר שהייתי רוצה שיהיה לי עם הילד שלי. לביא עוד קטן עכשיו, בן שנה וחצי, אבל עוד מעט הייתי רוצה להיות חבר שלו. הלוואי שאצליח".
