צ'רנוביץ' // גדלתי בדירת שלושה חדרים עם ההורים, אחותי וסבא וסבתא שלי בצ׳רנוביץ', אוקראינה. סבתא נפטרה כשהייתי בן שנתיים, והזיכרונות המוחשיים שלי קשורים לסבא שלי, שהיה סופר ידוע ושחקן. הבית שלנו היה ממש סלון תרבותי של עולם היידיש, שבכל ערב הגיעו אליו משוררים, זמרים, שחקנים, ציירים וכותבים. הם היו יושבים, שותים, צוחקים. לפי הסיפורים, איציק מאנגר (מחזאי וסופר יידיש מצליח - ר״א) היה משתכר ונרדם אצלנו על הספה. סבא שלי, שהיה גם מבקר, כתב ביקורת על דינה קניג, אמא של ליא, שהייתה גם היא שחקנית, והיא הפסיקה לדבר איתו.
פרדס כץ // ב-72', כשהייתי בן שבע, הגענו לישראל בעלייה הגדולה מברית-המועצות בתחילת שנות ה-70. זו הייתה תקופה לא פשוטה מבחינתי. נעקרתי מהחיים שלי, וגם לא סיפרו לנו אפילו שאנחנו עולים, כי אסור היה לדבר על זה ברוסיה הסובייטית ולא רצו שאספר לכולם. אמרו לנו שנוסעים למוסקבה, ורק ברכבת גילו לנו שאנחנו בדרך לישראל, אז המעבר הזה היה קשוח.
להגיע לפרדס כץ היה לא פשוט. הייתי אחד האשכנזים היחידים בבית הספר, והייתי חייב להתחזק. בפעם הראשונה שהלכתי לבית הספר לא הגעתי אליו בכלל. בדרך לשם חטפתי סטירה משוקי הפושטק וחזרתי הביתה. בחודשים הבאים כבר ניסיתי להראות לכולם שלא כדאי להתעסק עם הרוסי הקטן, כי גם הוא יודע להרים אבן ולתת בראש. אני חושב שזה עזר לי בסופו של דבר בקריירה, כי אני משחק הרבה "באד גאיז", והחניכה הייתה בפרדס כץ.
למדת משהו על הדרמה של הנבל, על הפצע שלו?
יכול להיות שכן. בעבודה על דמות אתה לא מחפש את הרוע אלא את האנושיות, למצוא את הילד שבו, כדי להבין מאיפה זה מגיע. לנסות להבין את הפגיעה ואת הצלקת.
8200 // תמיד הייתי גרוע במתמטיקה ובפיזיקה, אז האופציה להיות מהנדס תוכנה או משהו כזה לא הייתה על השולחן מבחינתי, זה היה הכיוון של אחותי. היחידה בתקופתי הייתה קצת שונה מהיום, היינו פחות טכנולוגיים. אצלי זה הגיע ממקום של להיות בסרט מתח. פתאום אני עולה על טיסה לסודן להביא את העולים מאתיופיה במבצע שלמה. הרבה שנים אחר כך צילמתי את “אתר הצלילה בים האדום”, סרט על מבצע שלמה, שכתב וביים גידי רף, ואני זוכר את עצמי בסצנה שבה המטוסים נוחתים, מצד ימין שלי עומד בן קינגסלי ומהצד השני גרג קיניר, ואני משחק את ראש המוסד, אבל אני גם מארק בן ה-20 שבאמת היה שם, במבצע הזה. זה חיבור מאוד משונה של 8200 להוליווד.
כמי ששירת במודיעין, חודשים אחרי 7 באוקטובר הסתובבתי עם רגשות אשם, עם מחשבות על איפה פישלתי. כשדיברתי עם חברים מהיחידה, כולל אנשי מוסד לשעבר, כולם סיפרו משהו דומה. יש לך תחושת אחריות וכשמשהו כזה קורה אתה נורא מתבאס, וזה לא משנה שכבר 35 שנים לא הייתי ביחידה או במילואים. בדיעבד מסתבר שכן היו התרעות מ-8200 וכן היו דיבורים, אבל הדרג מעל התעלם.
"ליאור רז מצליח, עושה עוד ועוד סרטים ובכלל, הוא מדהים, אבל הרבה יותר קשה עכשיו לפתוח דלתות בחו"ל, כי התעשייה במגמת צמצום. שחקנים פונים אליי ואני מנסה לחבר אותם לסוכנים שלי, שאומרים לי 'תקשיב, אנחנו לא לוקחים שחקנים חדשים, להפך, אנחנו משחררים אנשים'"
תיאטרון גשר // היה לי עשור אינטנסיבי ומדהים בגשר. חבשתי כמה כובעים בתיאטרון: הייתי גם שחקן, גם מתרגם מחזות, גם האחראי על לימוד עברית וגם יד ימינו של אריה (יבגני, במאי ומייסד תיאטרון גשר - ר״א). לאריה היה יותר נוח שאשב לידו ואתן לו רעיונות, הוא פחות התחבר אליי כשחקן. בדיעבד אני יכול להבין את זה, כי אני חושב שאני הרבה יותר טוב על המסך, כשהמצלמה קרובה לפנים שלי ואני לא צריך לצעוק ל-400 איש, מאשר על הבמה. הוא די כיוון אותי להיות יורש העצר שלו, ואמר לי את זה פעם או פעמיים.
למה זה לא קרה?
מאיה ואני היינו נשואים משהו כמו חמש שנים, והבנתי שהתיאטרון משתלט לך על החיים. מישהו מהחבר׳ה המבוגרים בגשר אמר לי בזמנו: "תיאטרון זה כמו אישה, אבל אישה קנאית".
אז החלטת להתגרש מהאישה הקנאית.
לא בבת אחת. הצעד הראשון היה לקחת שנת שבתון, שבמהלכה מאיה ואני טסנו ללונדון. רציתי ללמוד שם בימוי, לחזור לגשר ולהתחיל קריירה חדשה כבמאי. ואז מאיה קיבלה הצעת עבודה בלוס-אנג'לס, אז לקחתי עוד שנת שבתון ומצאתי סוכנים באל-איי. המחשבה הייתה לנסות את מזלי קצת בהוליווד, ואם יצליח אז סבבה ואם לא, אחזור משנת השבתון ואתחיל שוב לחרוש בגשר. זה היה בשנת 2000, והנה אני עדיין כאן.
צפית בסדרה "חזרות", שמבוססת על החוויות של נועה קולר וארז דריגס בגשר?
ברור. מאוד אהבתי. מנהלת התיאטרון שיבגניה דודינה משחקת מזכירה לי כל מיני אנשים שהכרתי, ובדמות של הבמאי שמגיע מחו״ל הכניסו כל מיני אלמנטים של אריה. הייתה בזה איזו נגיעה אישית, אבל בלי שום קשר, מדובר בסדרה מעולה. אני מבין שלא תהיה עונה שנייה, אבל אם זה יקרה בכל זאת ‑ אני רוצה להשתתף בה.
הדשא של השכן // התעשייה בחו"ל השתנתה מאוד. השנים האחרונות היו קשות. זה התחיל בקורונה, כשהכל נעצר, זה נמשך עם שביתת התסריטאים - כמעט שנה שהכל היה מת - ועכשיו הבעיה היא בערוצי הסטרימינג שמתקשים לעשות כסף, אז התעשייה מנסה להוריד עלויות. גם בגלל זה, לשחקנים צעירים היום יותר קשה להשתלב. אני לא אומר שזה בלתי אפשרי, אבל סוכנויות לא מתלהבות כל כך לקחת אנשים חדשים, כי יש הרבה פחות עבודה ורף הקבלה הרבה יותר גבוה מאי פעם.
"כש'אמיליה פרז' הגיע לפסטיבל קאן, הסוכנת שלי התקשרה ואמרה 'רק השחקניות הראשיות ‑ סלינה גומז וזואי סלדנה ‑ מוזמנות'. אמרתי אוקיי. ואז ראיתי בעיתון את חמשת השחקנים הראשיים שם, ורק אני לא. היה לי ברור שהם מאוד נזהרו כי זה היה מאוד קרוב ל–7 באוקטובר"
חשבתי שתגיד שהיום יותר קל לשחקנים מישראל להגיע להוליווד, כי ברגע שסדרות כמו "פאודה", "טהרן" או "הבת" נמכרות לחו״ל זה סולל להם דרך.
אם אתה משחק בתפקיד ראשי אז כן. ליאור רז מצליח, עושה עוד ועוד סרטים ובכלל, הוא מדהים, אבל הרבה יותר קשה עכשיו לפתוח דלתות. התעשייה במגמת צמצום וזה מקשה. כל מיני שחקנים פונים אליי ואני מנסה לחבר אותם לסוכנים שלי, שאומרים לי "תקשיב, אנחנו לא לוקחים שחקנים חדשים, להפך, אנחנו משחררים אנשים".
ואתה ישראלי בהוליווד. אחרי 7 באוקטובר, זה הוסיף מורכבות.
אני לא דוגמה טובה, כי לא בניתי את הקריירה שלי על הנישה של להיות ישראלי. תמיד היה לי את הקטע הרוסי, עם זה נכנסתי לסרטים ולטלוויזיה לפני 25 שנה וזה מה שמתחזק אותי לאורך השנים. 90 אחוז מהתפקידים שאני עושה הם של רוסים או משהו מהשכונה הזאת. אני לא מוכר את עצמי כמעט כישראלי. שיחקתי אמנם כראש מוסד ושר חוץ וכל מיני כאלה, אבל זה לא מרכז העבודה שלי.
5 צפייה בגלריה
מארק איווניר עם כוכבי "אמיליה פרז" בפסטיבל ניו־יורק
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
ובכל זאת אני בטוחה שזה פוגש אותך.
כן. כשהסרט ״אמיליה פרז״ (דרמת פשע מוזיקלית - ר״א) הגיע לפסטיבל קאן, הסוכנת שלי התקשרה ואמרה "רק השחקניות הראשיות ‑ סלינה גומז וזואי סלדנה ‑ מוזמנות". אמרתי לה אוקיי, אני אטיס את עצמי, והיא אמרה לי, לא, לא. ואז ראיתי בעיתון את חמשת השחקנים הראשיים שם, ורק אני לא. היה לי ברור שהם מאוד נזהרו כי זה היה מאוד קרוב ל-7 באוקטובר. כשפגשתי את במאי הסרט ז'אק אודיאר הוא סיפר לי שבאיזשהו שלב ביקשו ממנו לבטל את הסצנות בתל-אביב, כי אני משחק שם רופא באיכילוב. הוא לא היה מוכן, ממש נלחם על זה שזה יישאר. בנוסף, לפני חודש יצאה סדרה של נטפליקס שהשתתפתי בה בשם "טעויות מרות". רוב הסצנות שלי היו עם היוצר והכוכב של הסדרה דן לוי, ואיזה פעם-פעמיים הגענו לעמדה הפוליטית שלו, והוא אמר לי "אני מאוד קיצוני, עדיף שלא נדבר על פוליטיקה כי אולי אגיד דברים שלא ינעמו לך". אני מנסה לעשות הסברה, אבל ברגע שהוא אמר מה שהוא אמר, החלטתי שאוקיי, אני לא אתחיל עכשיו לטרגר אותו או להיות מטורגר בעצמי.
הצלחה // היו כמה נקודות שהרגשתי ש"עשיתי את זה". אני זוכר את עצמי ב-1999, כשגרנו בלונדון, מתקשר מטלפון ציבורי לסוכנים הבריטים שלי, והסוכנת אומרת לי "התקבלת לתפקיד קטן בסרט עם ג׳וני דפ". סגרתי את הטלפון ואמרתי וואו, יכול להיות ש"רשימת שינדלר" לא היה אירוע חד-פעמי. התפקיד לא היה מול ג'וני, אבל באופן אירוני זו הייתה סצנה של ארבע שורות על איך להצליח בהוליווד.
היה גם את הסרט "שומר המדינה" שביים רוברט דה נירו, עם מאט דיימון ואנג'לינה ג'ולי והרבה אחרים, שהקפיץ אותי מדרגה. אני זוכר שכשדה נירו התראיין עם דיימון וג׳ולי, המנחה צ'ארלי רוז אמר לו "הסצנה הזאת של העינויים, מי זה השחקן? זו סצנת העינויים הכי טובה שראיתי בחיים שלי". ואז התחילו חמש דקות של דיבורים עליי, וזו הייתה לגמרי תחושה של "כן, זה קורה".
אוסקר 2025 // "אמיליה פרז" היה מועמד לאוסקר ב-13 קטגוריות (וזכה בשני פסלונים - ר״א). מצאתי את עצמי בשורה הרביעית של הטקס, מחליף טלפונים עם ג'סי אייזנברג ומסתחבק עם רייף פיינס. אבל היה משהו יותר מרגש מבחינתי: לאבא שלי היה שעון שהוא הוריד מחייל נאצי במלחמת העולם השנייה כשהוא היה חייל. זה השעון שאני זוכר על היד של אבא שלי מאז ומעולם. כשהוא נפטר לקחתי את השעון אליי, ומאז אני לא מוריד אותו. כשקונאן אובריאן, המנחה, דיבר על "אמיליה פרז" והפרצוף שלי מהטקס הופיע על המסך, הנחתי את יד ימין על השעון ואמרתי "אבא, תראה איפה אנחנו".
זו לא הפעם הראשונה שסרט בהשתתפותך זוכה באוסקר.
נכון. היה גם את "רשימת שינדלר", ואני זוכר שב-1994 אני בארץ ושומע שהוא זוכה ויש טקס, ואני רוצה להיות שם אבל מבין שזה לא יקרה. 30 שנה מאוחר יותר אני יושב שם, והפרצוף שלי על המסך, וזו הייתה הרגשה של "הנה, הגעתי".
האישה שאיתי // מאיה ואני נשואים 32 שנים. בלעדיה, הקריירה שלי לא הייתה ממריאה. כל התזוזות והתנודות שלנו - רבות מהן היו בהשראתה, והיא תמיד סיפקה תמיכה מטורפת לעבודה שלי ולשאיפות שלי. הכרנו כשהיא באה לראות הצגה שלי בגשר. כלומר, היא באה לראות את דרור קרן, ששיחק לצידי והיה נשוי למאיה חנוך, שהיא חברה טובה של מאיה. אחרי ההצגה קישקשנו, ואחרי כמה שבועות נפגשנו שוב במסיבה וזה קרה מהר מאוד. שבוע אחר כך עברנו לגור ביחד, ושלושה חודשים לאחר מכן התחתנו.
הייתי בן 30, בשלב הזה של החיים שאמרתי מספיק עם השטויות. רציתי למצוא את האישה הנכונה, וברגע שמאיה הגיעה היה לי ברור שזה זה. 32 שנה אחרי זה אני יכול להגיד לך שצדקנו.
ניצחתם שלל סוגים של סטטיסטיקות.
כן, אני מניח. תשמעי, זה אף פעם לא פשוט, זה הרבה עבודה, אבל זה שווה את זה.
אבהות // הדבר שמחזיק אותי מול החרדות הקיומיות שלי זו המשפחה. סשה סיימה עכשיו שנה שלישית בקולג׳, ודניאלה עוד מעט בת 25. נעדרתי לא מעט מהבית במסגרת הצילומים, וזה לא היה פשוט. זו יכולה הייתה להיות היעדרות של שלושה ימים ויכולה להיות היעדרות של חודש. היה געגוע, אבל תמיד היה לי חשוב להיות נוכח. בכל מקום שבו צילמתי הייתי קונה גלויות וכותב לבנות. לפעמים, כשהייתי רואה שיש לי כמה ימים בין הצילומים, הייתי עולה על מטוס ומגיע הביתה למשפחה. היה לי חשוב שהן יידעו שגם כשאני רחוק, אני יכול פשוט לעלות על מטוס ולבוא, כי הבנות שלי צריכות אותי. אני חושב שגם הן הרגישו שאבא תמיד שם בשבילן.
זהות // לקח לי הרבה שנים להבין מה הזהות שלי, כי כשאתה מהגר אתה מוותר על מי שהיית וכבר לא ברור מה אתה עכשיו. באותו חדר בצ׳רנוביץ’ היינו סבא שלי, שגדל באוסטרו-הונגריה, אמא שלי, שגדלה ברומניה, ואני, שגדלתי בברית-המועצות ‑ כי זה היה חבל ארץ שהחליף ידיים כל הזמן. גם גדלתי עם הרבה שפות בבת אחת, יידיש, גרמנית, רוסית, רומנית, אוקראינית. בגשר הייתי הישראלי הרוסי בתיאטרון רוסי שמלמד רוסים עברית. אני קוקטייל. ועדיין הזהות המרכזית שלי היא ישראלית.
עכשיו אנחנו גרים בניו-יורק, אבל אני לא רואה תקשורת אמריקאית בכלל. לא צופה ב-CNN, כל-כולי בחדשות הישראליות. פותח את היום עם הפאנלים בערוץ 13 או 12 ואז עובר ל-ynet. רוצה להיות מחובר לטירוף, למשפחה ולחברים. זה משהו שלא היה לפני 7 באוקטובר. זו תקופה לא פשוטה, ומה שקורה בישראל הוא קשה, אבל מה שמפחיד באמת זה הכיוון שאליו העולם צועד.
אני מוצא את עצמי יותר ויותר מתגעגע לימים הטובים שהיה מרכז, ואז לימינו היה קצת ימין ולשמאלו קצת שמאל, ובאופן כללי אנשים היו נפגשים ומדברים אחד עם השני ומגיעים להבנות. עכשיו התקשורת היא הפוכה - "אני לא רוצה לדבר איתך, אני רוצה להיכנס בך". זה מדאיג אותי, זה הופך את העולם למקום מפחיד. הטכנולוגיה לקחה אותנו עשרת אלפים שנה אחורה, לתקופה של שבטים. פעם בין שבט לשבט היו מפרידים נהר או אגם או חורשה, עכשיו מפרידים בינינו נחלים של אלגוריתמים. האלגוריתם מביא לכל שבט את מה שהוא רוצה לשמוע, ואין דיבור משותף.
תגיע לארץ להצביע בבחירות?
לא מוציא את זה מכלל אפשרות.
״המתמחה״ // כשקראתי את התסריט של "המתמחה" (זמינה לצפייה ב-HOT, ב-HOT VOD וב-NEXT TV) ממש נדלקתי. היה בזה משהו מאוד מבטיח מבחינת הנושא, כל העניין הזה של השתלת איברים בלתי חוקית, סחר באנשים. מצד אחד זה מחוץ לחוק, מצד שני זו הצלת חיים. אזור אפור, אבל מרתק. מאוד אהבתי את הדמות של אלכס. הייתה לי פאזה בחיים שכמעט הלכתי ללמוד רפואה, ובשנים האחרונות אני גם מקבל יותר דמויות של רופאים. ואני גם מאוד אוהב חיות, עושה חיקויים של חיות, ופתאום נותנים לי להיות סוג של וטרינר. היה לי נורא כיף לעשות את הפרויקט הזה, מאוד נהניתי לעבוד עם האנשים.
איך הייתה העבודה עם ניב סולטן?
כשאני בארץ אני מגיע לזמן מאוד מוגבל, אז לא היה זמן לשבת ולקשקש, אבל דיברנו קצת על העבודה בחו״ל - היא על "טהרן" ואני על הפרויקטים שלי. בפרויקט אחר פגשתי את בן זוגה מאור (שוויצר - ר״א), אז היינו בסוג של קרוסלה משפחתית. בסדרה ניב ואני לא חברים, הדמות שלי היא לא מישהו שאתה רוצה להיות חבר שלו יותר מדי כי זה מסוכן. אני חושב ששנינו שמרנו קצת על דיסטנס כחלק משיטת העבודה.
אתה שחקן טוטאלי מהסוג שגם בהפסקות בין טייקים נמצא עדיין בדמות?
לא עד כדי כך. כבר הכרתי שחקנים שמגיעים לסט ולא מדברים עם אף אחד. אני לא כזה, אבל יש אלמנטים שאתה כן רוצה לשמר. אני זוכר שכששיחקתי עם פיליפ סימור הופמן ז"ל ב״כלים שלובים״, היינו יוצאים בהפסקות לקשקש ולעשן סיגריה והיה כיף, למרות שבסרט כל הזמן רבנו. מצד שני, בימי הצילום שבהם היו לנו כמה סצנות קיצוניות קלטתי שהוא מרוחק - אז יש רגעים או ימים מסוימים שאתה שומר על הדבר הזה.
“רשימת שינדלר” // הייתי בתיאטרון גשר וקיבלתי שיחה מהסוכנת שלי, שאמרה לי שיש אודישן למחרת לסרט אמריקאי. הייתי מאוד מטומטם ואמרתי לה שאני לא יכול, כי יש לי רופא שיניים ופעמיים כבר הברזתי לו. מרוב עצבים היא טרקה לי את הטלפון. הייתי אז בתקופה של "אני שחקן תיאטרון, ומה זה בכלל סרטים וטלוויזיה?"
למחרת, בדרך לרופא, אמרתי לעצמי פתאום, מה קרה לך, יא מטומטם? לך תעשה אודישן עשר דקות. עשיתי את האודישן וקיבלתי את התפקיד, שחצי שנה מאוחר יותר הודיעו לי שנמחק בכלל מהתסריט. עברו עוד כמה חודשים, אני חוזר מהצגה ויש לי הודעה מהסוכנת שלי: רוצים אותך ל"רשימת שינדלר", והפעם לתפקיד גדול, אתה צריך לטוס עוד יומיים.
טסתי, ואחרי יומיים של צילומים עם שפילברג, שאלתי את אחד העוזרים: אתה יודע למה הביאו אותי לפה בהתראה של יומיים? הוא סיפר לי שהיה שחקן שקיבל את התפקיד ונפצע בתאונת דרכים, ושפילברג היה מוכן לחכות שיחלים, אבל הרופא של אותו שחקן אסר עליו לטוס. הם היו צריכים למצוא מחליף מהר, וחיפשו את הקלטת שהמלהקים הישראלים שלחו, עם כל מי שעשה אודישן לתפקיד הזה. למזלי, היו על הקלטת הזאת גם צילומים של אודישנים לתפקידים אחרים. אז הם הריצו קדימה, ותוך כדי שהם מריצים, אשתו של שפילברג, קייט קפשו, אומרת "תעצרו שנייה ותראו את זה". סטיבן הסתכל ואמר "בואו ניקח אותו". אז הכל בזכות קייט, שביקשה שיעשו רגע פאוז.
