היא כתבה על שמה את הסקס אפיל ואת הבלונד, הפכה לאייקון הנשי המפורסם של כל הזמנים ונותרה בלתי מפוענחת לעד: השבוע מציינים 100 שנים להולדתה של מרילין מונרו, אגדת קולנוע חד־פעמית, שהגיעה לעולם בשם נורמה ג'ין.
"מרילין מונרו הייתה אלה שופעת מסתורין: מצד אחד אישה נחשקת, מהממת ומחשמלת בהופעתה הגופנית, אך גם ילדה נפחדת שמעולם לא התגברה באמת על טראומות ילדות", כך כותב על מונרו באנציקלופדיה של הרעיונות חוקר התרבות ד"ר דוד גורביץ.
"כל מה שאנחנו כן יודעים על דמותה של מרילין מונרו, לא מתקרב אפילו כדי למצות את המסתורין הבלתי מפוענח שהיה לה", אומר ד"ר גורביץ', ומוסיף שכאשר מנסים להבין את דמותה מתוך המסתורין הזה, אי־אפשר ליפול לקלישאות, "כי מסתורין לא יכול להיות קלישאה".
כלומר המסתורין הזה הוא סוד קסמה?
"בהחלט. בצילומים רבים שלה לאורך השנים, בעיקר כאלה שצולמו ברגעים פרטיים, ולא ברגעי הזוהר, רואים אישה נאה, חטובה, אבל לא מושלמת, לא גבוהה במיוחד, לא יפה במיוחד, משדרת שילוב שהוא מתת אל בין פגיעות ורגישות, עדינות ותמימות ומבטים כובשי לב. ובעזרת השילוב הזה, שלא ניתן להסבר, היא הצליחה להפנט את כולם סביבה".
גברים מעדיפים בלונדיניות
ואכן, מתחת למבט המצועף והמיני המתנפנף, מונרו לבשה פמיניזם חתרני ומתוחכם, שבסופו של דבר עזר לה לנצח את הגברים בכלי המשחק שלהם – כוח וכסף. "מרילין מונרו הייתה אישה מורכבת, חריפה ואמיצה שהבינה היטב את כוחה של התדמית, אבל גם את המחיר שלה", מרחיבה ד"ר יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית אופנה. "היא ידעה שהעולם רוצה שתהיה פנטזיה – בלונדינית, מפתה, קלה לעיכול – ובמקביל ניסתה כל הזמן לפרוץ מתוך התפקיד הזה ולדרוש לעצמה עומק, הכרה ושליטה".
התרבות המערבית נטתה אז ונוטה גם היום להעניק ערך נמוך יותר לנשים שמזוהות עם יופי, קסם ומיניות. "ובמקרה של מונרו, היחס אליה היה כמעט מנגנון הגנה תרבותי. היה קל יותר לראות בה גוף, בדיחה או פנטזיה, מאשר להכיר בכך שמדובר באישה חכמה, עובדת, לומדת ושאפתנית", אומרת קידר.
ד"ר יערה קידר: "היחס אל מרילין מונרו היה כמעט מנגנון הגנה תרבותי. היה קל יותר לראות בה גוף, בדיחה או פנטזיה, מאשר להכיר בכך שמדובר באישה חכמה, עובדת, לומדת ושאפתנית"
גם יונתן גת, מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל־אביב וחוקר גיבורי תרבות, מודה שלאורך השנים אנחנו מהופנטים ממרילין מונרו בגלל כמות ההפכים שהיא מחזיקה בתוכה. "מצד אחד היא סקסית וסמל מין, ועם זה, יש לה מבט כל כך תמים. היא כוכבת שמבינה תקשורת ומשתזפת תדיר מול המצלמות והבזקי הפלאשים, אבל היא אישה מאוד ביישנית".
ולא רק הקהל, גם בני הזוג שלה, כנראה, נמשכו אליה בגלל חוסר היכולת לפענח את מורכבותה: "בהכללה היא ענתה על כל הפנטזיות שגברים רוצים לצידם — ילדה אבודה ביער שהם יכולים להציל ולהראות לה את הדרך, ומצד שני היא הייתה לא תמימה בכלל, הצטלמה לפלייבוי בעירום חלקי ושידרה נחשקות ועוצמה. השילוב הזה לחץ על הכפתורים הגבריים כמו שאף אישה אחרת לא עשתה לפני כן", מוסיף גת.
חמים וטעים
לא רק בני הזוג שלה, גם המפיקים ההוליוודיים השחצנים והשתלטנים חשבו שהם יודעים איך לנהל את מי שהייתה ילדה נטושה, קורבן להתעללות מינית, נתפסה ככוכבת קלת דעת וסמל סקס איקוני, אבל בפועל הייתה אישה חזקה ועצמאית. הם ניסו לדחוק אותה לתבניות שיצרו עבורה וחשבו שיצליחו, אבל הייתה זו מונרו שבגיל מוקדם ולמרות הקלפים הגרועים שהגרילה, סובבה בתחכום את רולטת החיים לטובתה.
כך, למשל, בשנות ה־50, כאשר רוב הנשים עוד הסתופפו במטבח, מונרו כבר הקימה חברת הפקות עצמאית — מהלך חתרני וכמעט בלתי נתפס עבור אישה בהוליווד של אותה תקופה.
"הפמיניזם שלה ניכר באומץ המקצועי ובחוש העסקי שלה. המרד שלה נבע בין היתר מפערי שכר בלתי נתפסים: בסרט 'גברים מעדיפים בלונדיניות', למשל, היא הרוויחה שבריר מהשכר של הגברים בהוליווד, למרות שהייתה מגנט הקופות האמיתי", מתארת ד"ר קידר. "וכך, ב־1955 בהיותה רק בת 29, הקימה עם הצלם מילטון גרין את 'מרילין מונרו הפקות', חברת הפקה עצמאית, בתקופה שבה שחקניות היו כבולות לחלוטין לאולפנים. היא כיהנה כנשיאת החברה והחזיקה ב־51 אחוזים מהמניות – מהלך חסר תקדים לכוכבת הוליוודית באותם ימים. המרד שלה הצליח בענק: אולפני פוקס המאה ה־20 נאלצו להיכנע וחתמו איתה על חוזה חדש שהעניק לה שכר עתק, חופש אמנותי וזכות וטו על במאים ותסריטים. זו הייתה פעולה מודעת לחלוטין, והצהרה עמוקה על הזכות שלה להגדיר את עצמה, וזה נעשה לפני 70 שנה".
"מרילין מונרו הפקות" הייתה תשובתה המרדנית למפיקים החזקים של עיר הסרטים שהתעקשו ללהק אותה לתפקידי כוכבניות קלות דעת, בעוד היא חלמה ואף הצליחה להפוך להיות שחקנית רצינית, מקצוענית לעילא, כזו שנסעה במיוחד ללמוד בבית הספר הנחשב של לי שטרסברג בניו־יורק, והפיקה לעצמה סרט בלונדון.
הסופרת והמחזאית המוערכת סביון ליברכט חקרה רבות ועמוקות את דמותה של מרילין מונרו, במסגרת מחזה שכתבה על הקשר שנוצר בלונדון בין מונרו ובין הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד, בתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.
איך מרילין מונרו מונרו הגיעה לאנה פרויד בלונדון?
"בשנת 1956 מונרו הגיעה ללונדון כמפיקה של סרטה 'הנסיך ונערת השעשועים'. היא לא רק הפיקה, היא גם שיחקה בסרט לצד השחקן האגדי השייקספירי לורנס אוליבייה, שהסתכל עליה מלמעלה, והתנשא עליה. באותה תקופה, היא גילתה יומן אישי של בעלה ארתור מילר שבו כתב שהוא מתבייש להציג אותה בפני חבריו. היא הייתה בתחתית גם מקצועית וגם אישית, והייתה זקוקה למישהו לדבר איתו בלונדון. בניו־יורק היא נהגה ללכת לפסיכואנליזה מספר פעמים בשבוע והפסיכואנליטיקאית שלה, שהייתה תלמידתו של פרויד, חיברה אותה לבתו אנה פרויד".
באופן מפתיע, בין שתי הנשים חיברו לא מעט חוטים, למשל עולם בתי היתומים שמרילין גדלה בו ושפרויד חקרה בעבודתה ואף הקימה בתי יתומים והייתה פסיכולוגית של ילדים, וגם היהדות שלהן – כזכור, מונרו התגיירה כדי להינשא למילר, ונפרדה ממנו לאחר שנים ספורות. עוד חיבור – עבור שתיהן הייתה דמות האב משמעותית מאוד.
"לצורך החקירה של מרילין מונרו קניתי הרבה ספרים עליה ולמדתי אותה", מספרת ליברכט. "היא הרבה יותר מורכבת ופמיניסטית ממה שנהוג לחשוב. היו לה חושים מאוד מחודדים, היא ידעה להתנהל מול האולפנים, היא גם הרבה יותר עמוקה ממה שהיא הצטיירה, היא למשל קראה המון ספרים. הקריאה הייתה חשובה לה, כיוון שלא זכתה להשכלה מסודרת. כשהגיעה להוליווד, עשתה מה שכולן עשו אז. בימים ההם, כל שחקנית שכבה עם הבמאי ועם המפיק וגם היא עשתה אותו הדבר. אבל מרילין בסוף התמרדה, ודווקא כאשר כבר הייתה כבר מאוד מוכרת כסמל מין וכוכבת, עברה מלוס־אנג'לס לניו־יורק והלכה ללמוד משחק בצורה מסודרת אצל שטרסברג".
ד"ר קידר: "אכן, כשהיא הרגישה שהוליווד חונקת אותה, מונרו עזבה הכל ועברה לניו־יורק כדי ללמוד במוסד הנחשב ביותר למשחק בארה"ב, ולשכלל את אמנות המשחק שלה הרחק ממערכת האולפנים הצינית. שטרסברג, אגב, חשב שהיא אחת השחקניות הטובות שהעולם ידע".
ליברכט: "וממה שאני למדתי עליה, לא רק שחקנית טובה, אלא גם כאדם היא הייתה הרבה יותר מתוקה ממה שחושבים עליה וזוכרים אותה", אומרת ליברכט.
ד"ר קידר: "וגם משכילה, לאחר שהפכה את הקריאה לאחד מתחביביה העיקריים. אחד הדברים המדהימים לגלות עליה, זה שהיא הייתה אוטודידקטית ואהבה מאוד ללמוד, בבית הייתה לה ספרייה עצומה של למעלה מ־400 ספרים. היא קראה באדיקות ובהעמקה את היצירות של ג'יימס ג'ויס, דוסטויבסקי, פרויד ועוד ועוד".
ד"ר גורביץ: "מתברר שהיא הייתה אדם רציני עם יומרות להיות שחקנית רצינית, שהלכה ללמוד שיעורי השלמה במשחק אחרי כל תפקיד שעשתה, ואמרה ששני דברים חשובים בחיים – אהבה ועבודה. היא הייתה שחקנית טובה, אבל מילאה על המסך תפקידים קטנים, תמיד הפילגש הצעירה של הגנגסטר, האישה שמחפשת את הגבר עם הכוח שיתמוך בה", אומר גורביץ, שבימים אלה רואה אור ספרו החדש "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, על הדימויים התרבותיים של הטראמפיזם" (הוצאה עברית).
איך להינשא למיליונר
וכזו הייתה גם בחיים. היא הייתה נשואה לג'יימס דוהרטי, לכוכב הבייסבול ג'ו דימאג'יו (שממנו נפרדה כבר בשנה שבה נישאו) ולמחזאי ארתור מילר. מכולם נפרדה לאחר שנים ספורות — תמיד חיפשה את הגבר הכי חזק כדי לכאורה להישען עליו, למרות שהחיים מוכיחים שהייתה חזקה בזכות עצמה.
"היא רצתה את הגברים הכי מפורסמים, הכי חזקים", אומר גורביץ. "ארתור מילר היה המחזאי הכי מפורסם ונחשב באמריקה, ג'ו דימאג'יו היה כוכב הבייסבול הנערץ במדינה שבה הבייסבול הוא במעמד של דת, כולם סגדו לו, ומה יותר נחשב מאשר להיות המאהבת של ג'ון קנדי, נשיא ארצות־הברית, כאשר יש לזכור שגם עם אחיו היו לה יחסים. מצד אחד היא נתנה לכל הגברים כאילו לשלוט בה ולנצח אותה, אבל באותה הנשימה שרה את 'יהלומים הם חבריה הטובים של האישה', בביצוע מחשמל שמעיד על כך שהיא הבינה טוב מאוד את הכוח שמערכות היחסים הללו נותנות לה. כבר אז המסר שלה היה שאנחנו נמצאים בעולם חומרני לגמרי, בחברה שבה גברים קונים נשים בכסף, ולכן נשים צריכות להעלות את מחירן. וזה מה שהיא עשתה".
גם במובן הזה, מונרו בהחלט הקדימה את זמנה ועשתה זאת באופן כמעט כואב. היא חיה עשרות שנים לפני שבכלל דיברנו בפמיניסטית שוטפת על החפצה ועל מי־טו, אבל הצליחה להבין טוב מכולם את מנגנוני הכוח של התרבות ההרסנית – שצורכת דימויים ומוחקת את האדם שמתחת להם. ולכן היא הפכה להיות גם הדימוי של הכוכבנית וגם המבקרת הכי גדולה שלו. כולם חשבו שהיא משחקת את הבלונדינית, מה שהם לא הבינו זה שהיא גם כתבה את התפקיד.
"מתוך הפגיעות וחוסר האונים שגדלה בהם, מונרו באמת עשתה הרבה שטויות, וחיה בתוך בלגן רגשי וחברתי שנבעו גם מהצורך להיאחז בבית שמעולם לא היה לה", אומר גורביץ. "כשהפסיכיאטר שלה שיכנע אותה לקנות בית לעצמה, זה לא היה משיקול עסקי, אלא כדי לגרום לה להרגיש שייכת למקום ספציפי ולא להסתובב כל הזמן בבתי מלון, בתי קיט וקוקטיילים, שבהם לאנשים אחרים היה את הכוח".
הכל אודות חווה
ואפרופו פגיעות ויחסי כוחות, לאורך חייה מונרו התמודדה עם כוחות אדירים בדמות האף־בי־איי האמריקאי שעל פי פרסומים שונים, החליט שמונרו טוותה חוטים פתייניים סביב הנשיא, שמובילים אותה אל צמרת הממשל בוושינגטון, מה שמהווה סכנה לסחיטה של המעצמה הגדולה — ודאג לנתק ביניהם את הקשרים. "מונרו עברה לזרועותיו של רוברט קנדי, אבל גם הוא, ביושבו בתפקיד התובע הכללי בממשל של אחיו, פוחד להיות נסחט על ידה, מה שמוליד אצלה לא מעט פרנויות, ומכאן ההידרדרות לתרופות, לסמים, לחוסר יציבות שמראש אפיינו את חייה", אומר גורביץ.
"עד היום התודעה הקולקטיבית מחזיקה את מונרו בשני קצוות: מצד אחד אייקון פופ מוחלט: השמלה הלבנה, השפתיים האדומות, השיער הבלונדיני, החיוך, נקודת החן המפורסמת. מצד שני קיים רצון להבין ולראות אותה מחדש כאדם", אומרת קידר. "מי שמתבוננים לעומק יכולים להבין את המחיר של הדימוי, את האלימות של תעשיית הבידור, את הבדידות שמאחורי הזוהר, וגם את הכוח שלה. השאלה החשובה היום היא איך משחררים אותה מהקלישאה בלי למחוק את הקסם שלה והתשובה היא כמו תמיד, בלתת לחמלה להוביל ולראות אותה כאישה אמיתית".
ואפרופו אישה אמיתית, גת מספק אנקדוטה מעניינת לגבי האישה המהפנטת מכולן: כחלק מטיפול פסיכיאטרי שעברה, ובהמלצת המטפל שלה, נהגה מדי פעם לצאת לרחוב כשהיא נטולת שפתון, איפור ושמלות מרהיבות, לקשור את שיערה במטפחת ולהיווכח שגברים עדיין נמשכים אליה ומתחילים איתה.
"גברים נמשכו אליה באופן אבסולוטי ובלי קשר לפרסום. היא היפנטה אותם כמו חללית שמרחפת בשמיים. ואתה לא מבין איך זה קורה. הרי היו ויש נשים סקסיות ממנה, שחקניות טובות ממנה, זמרות הרבה יותר טובות ממנה. אבל אף אחת לא הפכה להיות מרילין מונרו", מסכם גת.
