השבוע הייתי באזכרה לילד של חברים. רוח נעימה של אחר צהריים מדבריים נשבה דרך בית העלמין הקטן בנגב, נשאה איתה הלאה שברי הספדים ורסיסי זיכרונות, אבל את העצב לא הצליחה להזיז אפילו מילימטר. לקראת סוף הטקס התנגנה מחרוזת שירי פרידה וגעגוע. החזקתי עד שהתחיל Wish You Were Here של פינק פלויד, שיר על כאב ועל בדידות, על חוסר היכולת לבחור בטוב שבחיים ועל נפשות אבודות, כלואות, שמחפשות תקווה אבל מועדות לתוך הפחדים המוכרים ובסוף נשארות עם משאלה אחת: הלוואי שהיית פה. שמעתי את השיר הזה מאה טריליון פעם, ותמיד כשיר געגוע של הנשארים אל ההולך. השבוע, בבית העלמין הקטן במדבר שמעתי אותו אחרת: הילד שלא יגדל יותר כותב לאלה שממשיכים לחיות ומספר שגם המתים מתגעגעים. שיר שנוגע בנשגב.
רוג'ר ווטרס הוא ככל הנראה האמן - ואולי האדם - השנוא בישראל. את התואר השנוי במחלוקת הרוויח ווטרס בעשר אצבעות ופה אחד. כבר 15 שנים שהוא מהקולות הבולטים והבוטים ביותר נגד מדיניות (ומדינת) ישראל ויש הטוענים אפילו אנטישמי עד העצם: הכחשת מעשי אונס ורצח תינוקות על ידי חמאס ב-7 באוקטובר; אמירות אנטישמיות על השליטה של ההון היהודי בעולם; התייחסות אל הישראלים כולם כפשיסטים, הצגת סמלים נאציים בהופעות והפרחת בלון ענק בצורת חזיר שעליו מגן דוד; פעולות למען חרם על ישראל; ניסיון לשכנע כמעט כל אמנית ואמן שהגיעו או תיכננו להגיע הנה לבטל את הופעתם, והאשמות מופרכות עד מטורללות, כמו למשל טענתו אחרי רצח ג'ורג' פלויד שמומחים ישראלים לימדו את השוטרים האמריקאים איך לדכא את השחורים בארה"ב ואפילו קריאות לפיפ"א ואופ"א להשעות קבוצות כדורגל ישראליות מתחרויות בינלאומיות הן כמה דוגמאות שנאספו על קצה המזלג.
כן, יש לישראלים סיבות טובות מאוד לשנוא את רוג'ר ווטרס - ייתכן שזה אחד הדברים הבודדים שהשמאל והימין יוכלו להסכים עליהם. ובכל זאת, יש עוד הרבה אנטישמים בעולם, ולא מעט אמנים שתומכים בישראל בערך כמו ווטרס - אריק קלפטון צבע את הגיטרה שלו בצבעי דגל פלסטין, בריאן אינו אמר שאנחנו כמו הקלו-קלוקס-קלן, מאות אמנים חתמו על עצומות והסירו את שיריהם משירותי הסטרימינג הזמינים בישראל - אבל אף אחת ואחד מהם לא קיבל אפילו שבריר מהכעס, השנאה והעלבון המופנים כלפי רוג'ר ווטרס. אפילו עשו עליו סרט - 'רוג'ר ווטרס: הלוואי שלא היית כאן'. למה אנחנו שונאים אותו עד כדי כך?
פשוט: כי בסוף, הסיבה הכי גדולה לשנוא מישהו בעוצמה גדולה כזאת היא שבעצם אנחנו אוהבים אותו ממש, עמוק בלב, אהבה אמיתית ויוקדת. פינק פלויד תמיד הייתה מהלהקות האהובות, המושמעות, הנמכרות והמשפיעות ביותר בישראל.
שוקי וייס: "זה שווטרס טען שבביקור בגדר ההפרדה חיילים איימו עליו וקיללו אותו? זה השקר הכי גדול. הצבא התרחק מהמקום, פינו לו שטח סטרילי. הוא היה שם לבד, בושה"
נקודת השיא של סיפור האהבה הזה - הנקודה שבה הכל התחיל להתקלקל - הייתה בהופעה הראשונה, היחידה ואם הגיהינום לא יקפא כנראה שגם האחרונה של רוג'ר ווטרס בישראל, לפני 20 שנה בשדה חומוס ליד הכפר היהודי-ערבי נווה שלום שסמוך ללטרון. הופעה שנכחתי בה בעצמי, ועד היום היא מתויקת אצלי כאחת החוויות המוזיקליות המסעירות.
אני זוכר את היום החלומי הזה בבירור. את החגיגיות, את תחושת הרגבים הנרמסים תחת הסוליות בעודנו חוצים את שדה החומוס העצום (כ-600 דונם) שהושטח לכבוד המופע, את השעות הארוכות בשמש הקופחת עד שתתחיל ההופעה, את הבמה הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בישראל, באורך של קילומטר ובגודל של כ-1,500 מ"ר, את זיקוקי הדינור, האנימציה, את הצמרמורת שעברה בגב למשמע צלילי פתיחת ההופעה: In the Flesh מתוך 'החומה', שיר שמתחיל במילים ההולמות: "אז חשבת לבוא להופעה, לחוש את הריגוש החם של הבלבול", את הביצוע המרטיט ביותר של Wish You Were Here ששמעתי מאז ועד השבוע, למרות שגם אז הוא היה בפלייבק (בכלל, כנראה שווטרס כמעט לא שר בעצמו), את הביצועים החיים של כל האלבום Dark Side of the Moon מהתחלה ועד הסוף - מי לא זוכר את הקופה הרושמת ב-Money? ואת חטיבת השירים מ'החומה' שסגרה את המופע. אני עובר על הידיעות והביקורות שקדמו למופע ואלה שפורסמו יום לאחר ההופעה בכל האתרים וכולם היו תמימי דעים שמדובר בהופעה חלום.
המפיק שוקי וייס הוא מי שהביא את ווטרס לישראל. וייס הציג עצמו שוב ושוב כמעריץ נלהב של ווטרס ופינק פלויד ואת ההופעה כהגשמת חלום ושיא מקצועי. וכגודל החלום - וייס הזיז הרים, מילולית, עבור ווטרס - שברו. בשנים שאחרי ההופעה, המארח והאורח נקלעו לכמה וכמה סיבובים של מכתבים פתוחים ועלבונות פומביים. וייס ניסה שוב ושוב ליזום דיאלוג, אבל ווטרס כפוי הטובה וגס הרוח זילזל בו לא פעם. באחת הפעמים, וייס הזמין אותו לישראל, לא להופיע, רק לדבר. "לעולם לא", ענה ווטרס בגסות. "לא אתן לגיטימציה לפעולות הממשלה בעד שום סכום שבעולם. אני חלק מתנועת החרם".
מאז נמנע וייס מלהתייחס לווטרס, לפחות באופן פומבי עד עכשיו. הוא עדיין חם על ווטרס כאילו לא עברו יומיים - ובעיקר על שקרים גדולים שווטרס חוזר עליהם מאז. אחד השקרים הוא העברת ההופעה מפארק הירקון לנווה שלום. ווטרס חזר וטען כי ביקש להעביר את ההופעה לנווה שלום. "כמחווה של סולידריות עם קולות ההיגיון של הישראלים והפלסטינים המחפשים דרך לא אלימה לשלום צודק בין העמים".
"שקר וכזב. זה היה רעיון שלי", אומר וייס, "ווטרס לא ידע מה זה שדה חומוס, לא ידע מה זה נווה שלום. להבדיל מאמנים אחרים שהגיעו הנה וביקשו לפגוש אנשים ולהתרשם מהמציאות בישראל, ווטרס לא השקיע דקה מזמנו בלנסות להכיר, לפגוש, לטייל. שום דבר לא עניין אותו. לא כיבוש ולא בטיח. ביום הראשון שלו בישראל הוא היה במסעדת פאר. ביום השני הוא הבריז לטקס חגיגי ונטיעת עץ שאורגן לכבודו בנווה שלום - המוני אנשים, ערבים ויהודים חיכו לו שם נרגשים, והוא לא בא. אמרו שזה בגלל ענייני אבטחה, אבל בזמן הזה הוא עשה קניות בכיכר המדינה".
מיכה שטרית, שהיה אחת מהופעות החימום לווטרס (יחד עם מיקי הררי, עובד אפרת, ג'ורג סמעאן וסאלם דרוויש) זוכר את היום הזה מצוין. "12 שנה קודם כתבתי את השורה 'הפינק פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים'", נזכר שטרית ,"אבל כנראה שבשדה חומוס כן".
"אני זוכר את האטרף, להגיע לשם, לחצות את שדה החומוס דרך הקהל, לראות את הבמה הכי ענקית שהופעתי עליה עד אז - במה כמו בסרטים. התרגשתי מאוד. גדלנו על פינק פלויד. מבחינתי, הארובות על העטיפה של האלבום 'Animals' היו של בתי הזיקוק בחיפה".
"כשהוא התחיל עם האג'נדה הפוליטית שלו", מספר שטרית, "התנתקתי ממנו. ווטרס בחר צד, את הצד שעומד מולי. שם האהבה נגמרת. אבל המוזיקה נשארת. שמע, בסוף אין מה לעשות, כשאני שומע פתאום איזה קטע טוב שלהם כל הפוליטיקה עפה לי מהראש. זו גאונות".
שוקי וייס: "ווטרס לא השקיע דקה מזמנו בלנסות להכיר, לפגוש, לטייל. שום דבר לא עניין אותו. לא כיבוש ולא בטיח. הוא הבריז לטקס חגיגי ונטיעת עץ שאורגן לכבודו. המוני אנשים, ערבים ויהודים, חיכו לו נרגשים. אמרו שזה בגלל ענייני אבטחה. בזמן הזה הוא עשה קניות בכיכר המדינה"
20 שנה. מוזר לדבר היום על הופעת רוקנרול אחת גדולה שהתרחשה לפני שני עשורים. ישראל של אז לא הייתה מוקצית ומוחרמת כמו היום, אפילו לא קרוב, ועדיין. אמנם היו פה כמה הופעות גדולות בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 (דילן, גאנז אנד רוזס, מייקל ג'קסון, מדונה ועוד), אבל לקראת סוף שנות ה-90 הכל דעך. ההופעה של ווטרס ב-2006 - דווקא הוא - סיימה בצורת הופעות בינלאומיות ומבול ביטולים.
רוג'ר ווטרס הגיע לישראל בזמן קצת משונה - מעין חלון הזדמנויות בין פורענות לפורענות. ישראל הייתה במה שנראה היום כמו מרווח קטנטן של שלווה יחסית בין ההתנתקות לבין מלחמת לבנון השנייה. אחרי ההופעה של ווטרס אפשר היה לדמיין שהנה, האמנים מתחילים להגיע. אבל למציאות היו תוכניות אחרות לגמרי.
שלושה ימים אחרי ההופעה בלטרון, ב-25 ביוני 2006, נחטף גלעד שליט ופחות משלושה שבועות אחר כך, בבוקר 12 ביולי הפגיז חיזבאללה את יישובי הצפון כפעולת הסחה בעוד חוליה חודרת לשטח ישראל וחוטפת את שני חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. מלחמת לבנון השנייה נפתחה. התותחים רעמו, האמנים שהיו אמורים להגיע מחו"ל ביטלו, אבל זו באמת הייתה אחת הצרות הכי קטנות שלנו באותה תקופה.
מה הפך את ווטרס למתנגד חריף וקולני כל כך של ישראל? על פי ווטרס עצמו, התשובה היא ההופעה ההיא והביקור בישראל. בראיונות מאוחרים יותר הגדיר את הביקור הזה כ"נקודת מפנה". לא שקודם ווטרס תמך במדיניות ישראל, כן? יום לפני ההופעה ביקר ווטרס בגדר ההפרדה ליד בית לחם וכתב עליה, "הִרסו את החומה!" והוסיף את השורה המפורסמת שלו מתוך השיר "עוד לבנה בחומה": "אנחנו לא צריכים שליטה במחשבות".
כשווטרס כתב מכתב לניק קייב כדי לשכנע אותו לא להופיע בישראל, הוא הוסיף סיפור שנשמע כמעט פנטסטי על אותו ביקור בגדר ההפרדה. לטענתו הוא ראה פתאום בצד השני של הכביש חיילים חמושים בכבדות מפילים בחור ערבי אל הקרקע, בועטים לו בראש ומכים אותו עם קתות הרובים שלהם. ווטרס מספר שעבר את הכביש כדי להתעמת עם החיילים שקיללו אותו ואיימו עליו. בעודם גוררים את הפלסטיני, פנה זה בתחינה אחרונה לווטרס וביקש ממנו להחרים את ישראל והעניק לו תג של BDS. גם בראיונות אחרים תיאר תחושות של פחד ואיום.
"זה השקר הכי גדול", רושף וייס. "הביקור שלו בגדר ההפרדה אורגן על ידי בקפידה, בשיתוף פעולה עם הצבא והמשטרה. הצבא התרחק מהמקום, פינו לו שטח סטרילי, הוא היה מוקף מאבטחים. שמו לו ספריי ביד והוא ריסס על החומה. הוא היה שם לגמרי לבד. בושה. כשהוא התחיל לספר את זה, כבר לא יכולתי להתאפק והתחלתי לענות לו".
ווטרס אמנם התנגד למדיניות ישראל מול הפלסטינים - כמו ישראלים רבים - אבל ההתנגדות הייתה עניינית, הגיונית ונטולת שנאה. רק שנים אחר כך הפך ווטרס לשונא ממש. בהתחלה, לצד הביקורת, אפשר היה להבחין (ואולי לדמיין) אפילו סוג של חיבה וקשר.
לדוגמה, שלוש שנים אחרי ההופעה ב-2009, ביקר ווטרס שוב בישראל וברשות הפלסטינית במסגרת תמיכתו בפתיחה מחודשת של בית קולנוע בג'נין. הוא ערך מסיבת עיתונאים בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים, ושם ביקש לשנות את ההתנגדות של נתניהו לפתרון שתי המדינות. היום הוא יסכים למדינה אחת גג. במסיבת העיתונאים ההיא יצאה לו, לא בכוונה, נבואה קטנה. "הדעה של העולם על ישראל משתנה", אמר. "היא כבר לא אהודה כמו פעם ומי שבישראל לא רואה את זה, כדאי לו להתעשת מהר". הו, מי ייתן לחזור לחוסר האהדה של 2009 - היום זה נראה כאהבה יוקדת. מאז המשיך ווטרס להקצין (גם מדינת ישראל הקצינה. גם אויביה. גם המציאות) והפך ממי שחולם לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, למי שמציע להחזיר את כל היהודים לארצות מוצאם.
5 צפייה בגלריה
הקהל בהופעה היחידה של ווטרס בישראל, לפני 20 שנה, ליד הכפר היהודי־ערבי נווה שלום
(צילום: מיכאל קרמר)
"45 שנה אני בתעשייה, ודו-פרצופיות כזאת לא ראיתי. זאת אכזבה. מצער לראות אדם שהיה אליל מוזיקלי יורק ככה לבאר שהוא שותה ממנה", מסכם וייס בכעס, "אבל זה לא החלום ושברו, כן? אני כבר לא איזה גרופי, בטח לא שלו. כבודו במקומו מונח, אבל פינק פלויד זה הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. היום הוא כבר לגמרי האז-בין, אין לו שום השפעה. הבנאדם הוא מה שנקרא Old Fart (נוד זקן)".
