1. זה שיר אהבה לטרנינג: למה שהוא מייצג. לטוב שהוא הביא לחיי. לטוב שהוא יכול להביא לאנושות. זה שיר אהבה לבגד שלא מבקש ממך להיות מישהו. בגד שלא מעוניין בשום דרך לדחוף אותך להצליח או להיראות יפה. רק משאלה אחת יש לו: שיהיה לך טוב. ונוח. יש מכנסיים שדוחפים אותך לעוף קדימה. יש מכנסיים שמבקשים ממך להצטיין. אנחנו התכנסנו כאן לחגוג את הטרנינג, שמבקש ממך רק דבר אחד: להירגע.
1 צפייה בגלריה
גבר גנרי שאינו אני, בתנוחת הטרנינג הנכונה. זה בגד של ענווה
(צילום: נוצר באמצעות Gemini)
2. יובהר מיד, למען הסר כל ספק: לא מדובר כאן באותם טרנינגים שאלה המכונים בימים אלה נודרים-דוקרים נוהגים ללבוש. גם לא זה של הספורטאים, וודאי שלא התכנסנו כדי לחגוג ולהרים למותגי היוקרה שעלותם מחייבת מכירת כליה. עסקינן בטרנינג האמיתי, זה שנמצא בארון שלנו שנים, זה שבצוק העיתים ברור לנו שיהיה הנוח ביותר, זה שהקשר בינו לבין צורתו המקורית דומה לקשר בין טלי גוטליב לסדנת ויפסנה.
עכשיו תראו, אני לא מאלה שנוטים להוכיח טיעון דרך שיימינג, אבל צריך לומר כי במידה רבה הג'ינס הוא בגד שנעדרת ממנו האמת. הוא דורש ממך לעמוד קוממיות, הוא ממש זוקף בעצמו את קומתך, במקרים רבים אתה נאלץ להכניס את הבטן בשירותו, כדי שייסגר. מעל האירוע הג'ינסי מרחפת איזו העמדת פנים, משל איש לא שם לב שאינך דודי בלסר הצעיר, אלא יותר הדוד שלו שאכל הרבה בחגים. הטרנינג לעומת זאת הוא בגד פסיבי. הוא שם כדי לתת שירות. הג'ינס אקטיבי. הוא תובע. הוא מזכיר לך כל הזמן שאתה בציבור, שאתה ייצוגי, שאתה תחת פיקוח.
הג'ינס הוא בוס נוקשה. הטרנינג הוא חבר אמת. הוא יקבל אותך כפי שאתה, כפי שאתה באמת. בעוד אתה צריך להתאים את עצמך לג'ינס, הטרנינג מתאים את עצמו אליך. הוא לא שופט, הוא לא לוחץ, והוא בעיקר לא דורש ממך דבר מלבד פשוט להיות.
3. אינני שוגה באשליות; ברי לי שלא ניתן להסתובב אך ורק בטרנינג, העולם עוד לא בשל לכך. אם כי אני כן שמח לומר שיש מקומות שחל בהם היפוך תודעה מבורך. בשדות תעופה, למשל, או לפחות בנתב"ג שלנו, אתה מגיע לטיסה ומרגיש שאתה במסיבת פיג'מות. איזה עונג גדול זה. כמה נכון להעביר טיסה עם טרנינג, כמה עצוב לי על מי שעוד לא הצליח לעשות את הקפיצה התודעתית הזו, והוא יושב עם מכנסיים של אירוע בטיסה. זה כמו לאכול סנדוויץ' עם שקית.
תבינו, כשאתה לובש טרנינג בסוף יום מתיש, אתה לא רק מחליף בגדים. אתה משנה תודעה. אתה עובר מחיים שבהם צריך להוכיח משהו, לחיים שבהם אתה כבר מי שאתה, וכעת תפקידך ליהנות.
גילוי נאות: אני לא באמת יודע למנות שמות של מכנסי בד יוקרתיים, אני זוכר תקופה שקורדרוי נחשב משהו אגדתי, אבל זה לא משנה. רוצה לומר: החלוקה שלי איננה מקצועית, אני קורא לזה טרנינג, אבל זה לגמרי יכול להיות גם שרוואל. הדבר החשוב הוא הגומי.
יש משהו עמוק בגומי על מכנסיים. יש משהו נשגב בגמישות הזו. אנחנו לא נשרוד בחיים האלה אם לא נהיה גמישים. דינמיים. הטרנינג מוכן לכל תרחיש. הוא גם מסוגל להשתנות. הוא ילווה אותך בנאמנות כשאתה שוקל 80 או 90, אתה תעבור טלטלה, אבל הוא יהיה שם. בלי אגו.
4. יש פתגם שאומר שהבגד עושה את האדם, ויש כאלה שגורסים אחרת, שבגד מורכב מאותיות ב-ג-י-ד-ה והוא מסתיר את מי שאנחנו באמת. בעיניי אין פה מחלוקת. אלו תפיסה ותפקידים שונים. אני לא אבוא להופעה עם טרנינג, כי אני מבין שהקהל יתפוס זאת כזלזול, וגם כי אני כנראה לא רוצה להרגיש יותר מדי בנוח בהופעה. אם תהיה לי פגישה עם הנשיא אבוא מחויט, אבל אעשה זאת כי אלה מגבלות האופנה והדין החברתי. בעולם אוטופי, הטרנינג היה נחשב המכובד ביותר לפגישה עם הנשיא, אלא שהטרנינג, כמו דברים גאוניים רבים בהיסטוריה, מקדים את זמנו. יום יבוא ואנשים ילבשו אותו לטקסים רשמיים. וכשזה יקרה, נדע שהגענו לקץ הימים.
פעמי משיח מתעכבים בדיוק בגלל זה: המשיח יבוא בטרנינג, והוא יגיע רק כשיידע שאנחנו מעריכים את הבגד הזה ומבינים למה הוא בחר ללבוש דווקא אותו.
הטרנינג הוא גם בגד של ענווה. אתה לא תתפוס תחת כשאתה עם טרנינג. לא תתנשא. כשאתה בטרנינג, גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה קצת פחות בוער. תחשבו על פאנל עם שני פוליטיקאים בחליפות בטלוויזיה מתווכחים: הם מלאים בעצמם, קפוצי תחת. עכשיו שימו אותם בטרנינג, וכל השיח משתנה. משהו בהם נרגע.
5. לסיום אני רוצה להצהיר שרק בגלל שהעולם עוד לא בשל לכך, אני לא אומר את האמת המוחלטת. אני מתמקד בטרנינג, כי חז"ל לימדו אותנו שכשם שמצווה לומר דבר שיכול להתקבל, כך מצווה לא לומר דבר שאנשים עוד לא בשלים לקלוט. אבל לפרוטוקול ולמען ההיסטוריה חשוב שיירשם שגם כפכפים הם הדבר הנכון ללכת איתו, בטח בקיץ ובטח במדינה כמו שלנו. אין שום נימוק הגיוני לא ללכת עם כפכפים פשוטים לכל מקום בקיץ, ובחורף אני בעד נעלי בית קיפי. אם הייתי מתחתן היום, אולי הייתי מורה על קוד לבוש של טרנינג וכפכפים. אני מדמיין את זה וחושב שאולי ככה נראה גן העדן. בגיהינום כולם בחליפות ועניבות והכל צמוד ומוקפד, ובגן עדן לבושים כמו בפסטיבל בומבלה (רק שבחזון שלי אנשים כן מתקלחים).
שבת שלום.
