היי, קוראים לי רענן, ואני, ובכן, התפוצצתי מכעס.
כן, זה אני שעשיתי בדיוק את מה שציפו ממני לעשות. אחד לאחד. אני הייתי ההוא ש"מתפוצץ" מול הסרטון הרעיל ששיחרר נתניהו בערב החג תחת הברכה מגולגלת הלשון בלחי "חג שמח לכולם" (סאבטקסט: "תיחנקו").
צפיתי בפיסת התרעלה המזוקקת הזאת – על המשפחה הכמו-אשכנזית שחוטפת שבץ קולקטיבי כשאחד מבניה מתוודה שהוא "ביביסט" – וככל שזה היה עשוי רע, וולגרי, מיושן, שקרי ומפלג לפי הספר הפינקלשטייני העתיק, ובעיקר תוקע אצבע עמוק בעין לכל ציבור ישראלי שלא תומך במי שאיננו (כמו שסיכם את זה יפה אמיר שפרלינג) ביביסט שיוצא מהארון אלא ביביסט שהכניס 2,000 ישראלים לארון – ראיתי את זה והתפוצצתי.
כן, מכעס, מעצבים, מייאוש.
קודם כל על ראש ממשלה ישראלי שבוחר לאחל לעם שלו "חג שמח" באמצעות סרטון שהוא עלבון בוטה לחצי ממנו לפחות. ואחר כך על עוד מאה דברים בסרטון, שכולם כבר צוינו על ידי אנשים קרי מזג ממני שכתבו ביקורות מושכלות, שנונות ומדויקות.
אבל לא אני. אני עשיתי בדיוק את מה שהם ציפו וקיוו: כעסתי.
על הסטריאוטיפים המעליבים. ועל העיוות הגמור שבהצגת מי ששולט כאן כבר 18 שנה ביד רמה ונטולת מצפון כאיזה אנדרדוג שתומכיו מתביישים בו (הלוואי שהיו מתביישים, זה רק היה מעיד על איזו תפיסת מציאות סבירה). והדבר הזה, אני מודה, לגמרי הרס לי חלקים מהחג.
ניסיתי לא לחשוב על הסרטון. יצאתי מהרשתות החברתיות, ואז נכנסתי שוב, ושוב יצאתי ושוב נכנסתי ככלב השב אל הספה אחרי שכבר ירד לרצפה וחוזר חלילה, ושם זה חיכה לי בכל גלילה; הסרטון והדיבור עליו.
הם הצליחו עם זה, לעזאזל, אין מה להגיד.
האנשים האלה, שגם בעוד אלף שנה לא יהיו מסוגלים לעשות דבר אחד משמעותי כמו שצריך – מחינוך, תחבורה, בריאות וכלכלה ועד מלחמה שממש תשיג משהו לישראל – הצליחו לעשות דבר אחד נכון: תעמולה רעילה בשירות עצמם. עם מיליוני צפיות.
וההישג הזה ישב עליי בחג. הוריד אותי.
והדבר הזה – כמו כל שלטון נתניהו המסכסך, המלגלג, המרעיל, האלים וזרוע הקטסטרופות – ממש מחלחל ליומיום שלי, והופך כל יום לטוב פחות, כועס יותר, מתוסכל, מורעל, ו – כן, אין לי בעיה עם המילה – חמוץ.
וזה מוזר לי, שאני לוקח אישית משהו שהוא, בעליל, כל כך לא אישי.
וזה משונה לי שאני לוקח ללב הפרטי שלי את הדבר הזה שהוא מאוד לא פרטי, ולא באמת עליי, ופוליטי לגמרי.
וזה מביך לי כשאני חושב על זה שחיי הקטנים – חיים שלכאורה לא חסרים דבר, יש לי עבודה ומשפחה ובית ובריאות וחברים, ברוך השם, ו-7 באוקטובר וכל יתר מלחמות נתניהו לא פגעו בי ובאהוביי ישירות, תודה לאל, והשמש זורחת עליי רוב הזמן ולכאורה אני אמור להרגיש, ובכן, בנעימים עם חיי – החיים האלה מרגישים לי מקולקלים.
ולא בגלל שקילקלתי משהו; רק בגלל שהם מתקיימים תחת הידיעה הכללית שהמקום שבו אני חי נשלט על ידי האנשים המקולקלים והמושחתים והבלתי כשירים ביותר, אנשים שבזים לי ועובדים קשה כדי להפוך את המקום לבלתי נסבל יותר, מעורער יותר, מתפקד פחות.
אבל האם, נכון לרגע זה, הוא בלתי נסבל עבורי באופן אישי? איפה כל זה בכלל פוגש אותי ביומיום? וכשאני חושב על זה, אני יודע שזה כבר פוגש אותי פה ושם; אני חווה את מערכת החינוך של ילדיי ורואה עד כמה היא על סף קריסה, ובחלק מהימים ממש קורסת ופשוט לא מתקיימת. ואני כלוא, כמו הבחור ליד, על כבישים שהם מעבר לתקווה כלשהי, במערכת תחבורת עולם שלישי; ואני חושש להסגיר את מוצאי הישראלי כששואלים אותי בחו"ל; ואני יודע שאסור לי להגיע למיון, כי הרפואה הציבורית בישראל מחרחרת לא פחות מכפי שאני אהיה ביום שאיאלץ להגיע לשם.
אלה דברים שנמצאים שם ברקע, אבל עדיין לא בחזית היומיום שלי. כי ביומיום ישנה רק המחשבה, ההבנה, הידיעה לגביהם. ועוד הבנות וידיעות, למשל על מה שנעשה בשמי על ידי בריוני הגבעות ביהודה ושומרון; או על כספי המסים שלי שמועברים קומפלט לשימון ביאת המשיח המדומיין של סטרוק וסון הר-מלך, ולציבור חרדי עצום שמתגאה באפס תרומתו; ועל הפקרת הסביבה; ועל הפיכת השירות הציבורי למפעל ג'ובים לעבריינים. אלה רק ידיעות, פיסות מחשבה, ועדיין הן ממררות את חיי היומיום שלי ברמת מצב הרוח השעתי ממש. אני לא מצליח לשלוט בזה. זה מדכא אותי מדי, וקורה שבסוף היום אני פשוט נכנס למיטה שפוף ומעוצבן, מחרחר משהו על "המקום הזה אבוד" וצולל לשינה.
"אבל תהיה אחראי לחיים שלך!", אמר לי לא מזמן חבר ימני שמח בחלקו, "אתה לא יכול לתת לביבי ובן גביר לקבוע את רמת האושר שלך בחיים. זה בידיים שלך". והוא, לכאורה, צודק, אבל גם טועה: כי אני לא מסוגל. לא יכול. כי לשיטתו אני אמור לחיות את חיי הקטנים, הגשמיים, היומיומיים, ולהשלות את עצמי שהיי, בעצם הכל בסדר, ואולי קורים שם למעלה כל מיני דברים שאני "לא מסכים" איתם – אבל אין שום סיבה שאני לא אתעלם ופשוט אתפנן על חיי. רק שזאת לא באמת אפשרות, נכון? כי יש משהו שאדם מצפוני, או סתם חושב, או אפילו רק קצת מהרהר – כמוני, נניח – לא באמת יוכל, לאורך זמן, לשים בצד:
את המצע הערכי שעליו גדל וחונך. את מערך אמונותיו ועקרונותיו הבסיסי ביותר. את מי שהוא – לא בנסיבות חייו החיצוניות אלא ברמת התא, ברמת מה שליבו יודע. ואת, ובכן, אכפתיותו לעצמו, לסובביו, לעתידו ולעתידם.
והחיים המתמשכים תחת שמיים קודרים, תחת האנשים שרוקנו מתוכן כל מה שאני מאמין בו, הם יותר מההבנה שבטווח הבינוני-ארוך, אם זה יימשך ככה, המקום הזה יקרוס באמת. זו פשוט התחושה המתמשכת שכל מה שאני חושב, מרגיש או מאמין בו הפך מושא ללעג ולבוז, ושאני – באופן אישי וקולקטיבי – שנוא, מושמץ ודחוי על ידי שלטון שאולי לא בחרתי בו, ועדיין, הוא אחראי גם לחיי ולרווחתי. ואף על פי שאני עדיין מממן אותו על פי כל כללי המשחק, הוא לא חש מחויב ולו לאחד מהם. והוא משגר בריונים, מחבק עבריינים, חומק מכל אחריות, ומשסה בי, ערב החג, סרטון שאומר לי: תיחנק. תיחנק בתוך עוגת החג שלך.
וזו, חברים, הטרגדיה האמיתית והמתמשכת של כל מי שאינו ביביסט. המועקה הזו שבה, כישראלי אכפתי, אתה מוצא את עצמך מושפל, מבוטל וסופג קריאות "לעזור לך לארוז?" רק על בסיס הערכים שספגת בבית הוריך וניסית לדבוק בהם, וכרגע הם חומרי הגלם שמהם יכין השף הראשי אוריך את כוס התרעלה הבאה, שאותה הם ידחפו לך לגרון בברכת "חג שמח, תיחנק".
ואם אלה החיים – מין דיסוננס נצחי בין כל מה שאני מרגיש שראוי לחיות למענו לבין מקום שפשוט לועג ובז לכל זה כל הזמן – הם לא יהיו טובים לעולם. והתשובה לשאלה האיינשטיינית הקלאסית "למה לי לקחת ללב" מתבררת לי סוף-סוף מעל לכל ספק: כי עדיין יש לי אחד.
