שירת הדשא / באמצע השבוע התמלאנו דאגה. יהיה הסכם? ואם כן זה יהיה טוב או רע ליהודים? ואני חושב שאיש לא ממש ידע לענות כי תמיד צריך פרספקטיבה. אבל לזה אין לנו סבלנות.
ועדיין עם כל זה, בערב שבועות נקלעתי לערב שירה בציבור מקסים עם אנשים טובים, עם "מזמיר" מצוין בשם ערן צנחני (אחד מ”האחים צנחני”). ודווקא מהשירים שבחר להזמיר אותנו, נוכחתי לדעת שוב שהָיֹה הייתה לנו פעם ארץ שכורת שמש, מכורתי, רן קילוח בשדות, זורם הנחל, ים השיבולים מול ים הנבלים, וכל מה שתרצו בתחום ההגזמה והאהבה לארץ הנפלאה ההיא שעליה כתב טשרניחובסקי פעם "איפה אותה ארץ, איפה אותה שמש?".
זה יהיה טיפשי לתבוע את ארץ השמש בהיעלמותה, או בזה ששינתה את פניה. ההבטחות לעולם "מתוקן" יותר נעלמו. וכשבתי עמדה לנסוע לכמה ימים לאירופה אמרתי לה: תבדקי בבקשה את "מדד הלא-סובלים אותנו" כי "מישל" לא נכנס משום מה ל-100 הגדולים בבריטניה.
מערבולת / מודה שגם אחרי שבוע, למרות ההבטחות המסויגות של טראמפ לסיום המלחמה (שכבר איש לא מאמין בהן) אני עדיין תחת השפעת חג השבועות שבו פגשתי מלא אנשים שלמדו "תיקון" בחצות ואכלו גבינות למרות שהיה מחסור בקוטג'ים.
אבל כל אחד שאוזניו ועיניו בראשו, יכול היה לשמוע את רעש המשט, הפשט, הדרש, רחפני הנפץ ומערבולת החיים שלנו, למול איומים מתמידים ולחץ. וכמובן קבורת חיילינו האמיצים שרק רצו לחזור הביתה בשלום כמו שספדה בבכי מר אמו של נהוראי לייזר ז"ל מאילת.
אפילו בעלת הבית המקסימה שערב השירה נערך אצלה, הזהירה את האורחים, שבמקרה של אזעקה, יש מקלט ממול, במקרה של גשם (באותו יום טיפטף) נכנסים הביתה וממשיכים לשיר.
משפט חיים בקונדיטוריה / אני רוצה להקריא לך משהו, הפתיעה אותי מישהי באמצע קונדיטוריה בעיירה קטנה ונידחת כשבאתי לקנות עוגת גבינה לחג. והוציאה דף לפני שאתחרט:
כשאתה עומד מול הים והרוח כבר לא בטוחה אם היא באה לנחם אותך או להזכיר, קרא לעצמך בשמך / כמו שקוראים לילד הביתה בשעת ערב / וככה באמת תחזור הביתה.
זה היה כה יפה שמההתלהבות שכחתי שרציתי לקנות את עוגת הגבינה לחג.
אתגר / אז לפי זה קִראו גם לארץ בשמה. בעיקר בגלל ה“מצב”, התקופה "המורכבת" וה“אתגרים” שעומדים לפנינו.
מצד אחד קִראו לה בשמה הישן כמו שכינו אותה המשוררים הגדולים. "ארץ נוי אביונה". או לחלופין המציאו לה כבר שם חדש.
ואם כבר קִראו גם לפוליטיקה בשמה האמיתי.
לא “אסטרטגיה”, לא “מחנה”, לא “מסרים לציבור”. אבא שלי, שהיה פוליטיקאי בעוונותיו, היה קורא לה "קרקס עם עניבות". פוליטיקה היא מצד אחד נבזית (היה אומר) אבל גם בעלת יכולת לאחד עם שלם כדי לא לריב עם עצמו עד הסוף.
אה נו, נראה אתכם.
איפה איראן / מרוב איראן, מהי איראן ואיפה היא בכלל? שאל אותי הנכד שחי את חייו בזון פנימי יותר מבחיצוני, ועניתי:
על המפה Iran — מדינה ענקית במזרח התיכון, הרים, מדבריות, ערים עצומות כמו Tehran, תרבות עתיקה, שירה, קולנוע, מוזיקה ואנשים שחיים את חייהם. אבל בשנים האחרונות, היא נהייתה מצב תודעה של אויב מר. מין צל קבוע מעל החדשות, שהשם שלה מופיע בכל דיון על מלחמה, פחד, טילים, גרעין, עתיד.
ואז קורה דבר מוזר. האנשים, הרחובות, האיראנים החיים — נעלמים. רק המילה “איראן” נשארת בנו, כסמל לאיום.
ואז פתאום כשאתה רואה תמונות מהעיר טהרן שנראית נניח כמו תל-אביב, אתונה או חיפה, אתה שואל את עצמך, מה קורה פה? פאק. "רק פצצה קטנה גנרל?", זה מה שיביא את האיראנים לחיים טובים?
עוצמת שירת הנשים / הילד צדק בשאלה שלו. המון דברים שאנחנו חיים בהם, מופשטים ולא מובנים כלל.
אז מצד שני, התרגשתי כשראיתי (בכאן 11) כתבה על הזמרת יעל דקלבאום ששרה אתי בנעוריה את השיר "לא יודע / יודעת מה עובר לך בראש", והפכה למתזמרת נפלאה של שירת נשים.
ואיך כמאתיים נשים, חילוניות ודתיות, צעירות ומבוגרות, ובעיקר עם פרי-סטייל ורצון להגיד משהו על חייהן מעבר למה שקורה פה התקבצו באולם, ויעל הקליטה איתן שירים ומנגינות שלה, ברוח הרוח. בעוצמת הקולות.
וואו, זה היה מרגש יעל. אני זוכר שכשהופענו יחד במופע החיפושיות עם סר ג'ורג' מרטין שאלתי אותו מי הזמר שהכי נגע לו. ויודעת מה ענה? יאל. והתכוון בשפתו ליעל.
פתאום קם אדם / "יאללה תשירו", עודד המזמיר את הקהל בערב השירה על הדשא. ואני חשבתי שזה מה שקורה לנו מזמן כאזרחים בתוהו הגדול. נהיינו מקהלת פתיים שאוכלת הכל. כשהצדק הופך כמעט ייחודי ובלתי נראה, והכל עובר כמו פינג פונג מבג"ץ לוועדה, מוועדה לבג"ץ, ואנחנו מתגעגעים ל"משהו" ובינתיים קוברים בצער עמוק את מתינו אהובינו שנופלים בלבנון.
וכשלקראת חצות שר הקהל את "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", נזכרתי איך גידי קורן ואני מצאנו את השיר בספר של המשורר אמיר גלבוע, ואיך התלהבנו להלחין אותו כי הוא נראה לנו כבר אז שיר איקוני.
ואז ב-1973, כשזכיתי איתו במקום השני באירוויזיון (סליחה, בפסטיבל הזמר), באתי לאמיר גלבוע לתת לו מתנה את הסינגל של השיר. הוא קיבל אותי באהבה ובמלוא בלוריתו הכסופה בביתו ברמת אביב. וכששתינו קפה שחור של משוררים, אמר לי לפתע: נורא רועש פה. (הדירה הייתה שקטה להפליא ולא הבנתי).
ולפי בקשתו יצאנו למרכז רמת אביב, ובין הקונדיטוריות הבאמת-רועשות והחנויות האינטנסיביות, כשהתיישבנו על ספסל, נאנח בהקלה ואמר: או. פה יש קצת ששש. הס. רוגע. כך קרא לשקט בשמו. השקט שאנחנו מחפשים.
שמיים / בסוף ערב השירה, חנה ירח בננה יפהפה ברקיע ואנחנו חצינו את שער המושב שכמעט נסגר ומחץ אותנו, אבל יצאנו גם מזה בשלום. לא היה ירי על כוחותינו במושב, וגם לא ירדה טיפת גשם. וכשברקע השיר הנפלא והאופטימי "שמיים" של יגאל בשן נסענו הביתה.
בואי נקרא לדברים בשמם, אמרתי לה. חוזה או לא חוזה בין האמריקאים לאיראנים, בסוף על ישות קיצונית כמו איראן כתב המשורר האמריקאי צ'ארלס בוקובסקי: רק תן לי פצצה אטומית קטנה, לא גדולה מדי, קטנה בלבד, שמספיקה להרוג סוס ברחוב, ולהעיף את הפרחים בצנצנת. ברררר.
וגם הערתי את תשומת ליבה שלא שרו את "מישל" בערב השירה. ושהמצב הביטחוני "השתפר" לרעה. ושמצבנו "הנוסטלגי" ממש בכי טוב, כי אין צורך בחסינות כדי להתרפק עליו.
וכשלמחרת הכל המשיך כמנהגו, מחתונמי ועד רחפני הנפץ והילדים בצפון שהתחבאו באופן מכמיר לב מתחת לשולחנות בירי, שמעתי אחד אומר: "חשבתי שזה היה די טוב".
מה? שאלתי.
"הערב שבו שרנו את עצמנו בציבור עד שלא היה לנו כוח להתגעגע למה שאבד לנו", ענה.
ואז נזכרתי שוב במשפט של האישה מהקונדיטוריה: כשאתה עומד מול הים, והרוח כבר לא בטוחה אם היא באה לנחם אותך או "להזכיר", קרא לעצמך בשמך / כמו שקוראים לילד הביתה בשעת ערב / וככה באמת תחזור הביתה.
אז קִראו לעצמכם בשמכם.
