ימים ספורים לפני פטירתו עדיין מילא יאיר גרבוז (1945-2026), בטמפרמנט העבודה הקדחתני האופייני לו, את מחברתו בציורים. מחברת שבה אחזה מרגלית, אשתו האהובה, בשעה שספדה לו בלווייתו, ושכמה מדפיה מובאים כאן. קשה שלא לקרוא בהם את תמצית הפעולה הגרבוזית, שעסקה ללא הרף בפירוק, שיבוש והרכבה מחדש של הדימוי החזותי לצד המילה הכתובה. באחד הרישומים האחרונים הללו הכריז על עצמו, בדרכו האירונית, המרוממת והמנגחת כאחת: "י. ג. מחיה שגיאות השפה העברית". ומתחת כתב, בישירות מפוכחת: "הנה מוטלות בדיחותינו".
כך, בהיסט קל של מילה, מתבהרת צלילות הדעת — כואבת ומבודחת גם יחד. בין השפה שממעל לגוף החומרי שמתחת, סובבים את מרכזו החשוף של הדף הלבן — שנותר ריק באופן בלתי אופייני — כמה שרבוטים מהירים בעט שחור ודק, כדגימות הלקוחות מקורפוס עבודתו לאורך השנים: שומר על סוסו הצופה אל האופק, יהודי מתפלל, אדם במגבעת המונצח ברגע ששלח יד בגנבה לכיס רעהו, צייר האוחז במכחולו. האם דיוקנו של הגבר הממושקף מזכיר את רישום הדיוקן העצמי של אורי רייזמן? ואולי נזהה באחת מדמויות הנשים את דיוקנה של אשת האמן? לאלוהי האמנות פתרונים.
גרבוז קידד את מילון הסמלים של האמנות, החברה והמקום שבו אנו חיים; ניפץ בלי הרף קלישאות רק כדי להקימן מחדש, תוך שהוא מתנגח באמרות כנף ומשתעשע עד אין קץ במשחקי לשון נופל על לשון. הוא העתיק וציטט ציורים, כרזות, מודעות ואיורים מעיתונים ישנים, כורך יחדיו את הגבוה עם הנמוך, את היפה עם הגס ואת הכעור עם הפואטי, לכדי תמונת מראה סימבולית — גם אם מעוקמת קמעא ומתחכמת במתכוון — החושפת את מנגנון הפעולה של מעשה היצירה שלו עצמו, אך לא פחות מכך משקפת דרכה את דמותנו שלנו.
גרבוז פעל בשדה התרבות והאמנות בארץ במשך כשישה עשורים. הוא עשה זאת באינטנסיביות, בהומור ובלהט, במגוון מישורים, כשהריבוי הסימולטני הזה היה בעצמו לסממן מובהק של עשייתו רבת-הפנים: כצייר, ככותב, כעיתונאי, כסאטיריקן, כפובליציסט, כמורה לאמנות וכמרצה, אך לא פחות מכך — כאיש משפחה מסור ואהוב. איש רעים להתרועע, מוקף מעגלי חברים ומכרים מקרב מיטב היוצרות והיוצרים בתחומי האמנות, המוזיקה והספרות בארץ. גרבוז זכה למעמד של יוצר מרכזי ומוערך בשדה האמנות הישראלי: הציג באין-ספור תערוכות במוזיאונים המרכזיים, לימד וניהל במשך שנים את המדרשה לאמנות, כיהן בוועדות מקצועיות וזכה בפרסים חשובים. הוא היה אהוד גם בקרב הקהל הרחב בזכות ספריו — 'בדרך לקולנוע', 'תמיד פולני', 'פריז תל-אביב', 'אוי ארצי' ועוד. זכורים לטוב גם המדורים הסאטיריים שבהם השתתף בקביעות בעיתונות ובפאנלים טלוויזיוניים לצד ידידיו: דני קרמן, שלמה ניצן, חיים באר, אפרים סידון, דודו גבע, דניאלה שמי ורבים אחרים.
גרבוז הצייר היה למעשה סוג של "תופעה תרבותית", ואף על פי כן לא אימץ לעצמו פוזיציה של ריחוק והסתגרות. חמוש בג'ינס וסנדלים, הקפיד לבקר תדיר בתערוכות שנפתחו כאקט של פרגון קולגיאלי ומתוך סקרנות אמיתית להכיר קולות חדשים. הוא הרבה לכתוב על יצירתם של אמנים ואמניות אחרים, וקיים אין-ספור שיחות והרצאות על אמנות.
כך התוודעתי גם אני לראשונה לגרבוז, בהרצאה שנשא על אמנות ישראלית אי אז, בסוף שנות ה-80, בבית האמנים באשדוד, עיר הולדתי. קשה לתאר איזה רושם הותירו בי דבריו כתיכוניסטית צעירה. איזו משמעות הייתה עבורי למפגש עם אמן-יוצר שחרש את הארץ מצפון לדרום, קשר בין פריפריה למרכז — גיאוגרפית, תודעתית ומקצועית — ובעיקר היה נתון כולו למעשה היצירה, מושא תשוקתו.
זה היה שיעור מאלף בחשיבה ביקורתית ובשנינות רווית מודעות עצמית וערגה; פירוק והרכבה מחדש של השיח האמנותי ושל האתוס המקומי — הבורגנות הישראלית והקיבוץ מזה, המודרניזם והאוונגרד מזה — והכל מתוך דאגה כנה למעמד השולי שאליו נדחקים האמנות ויוצריה.
יאיר גרבוז נולד בשנת 1945 בגבעתיים וחלם להיות צייר מילדות, אף שלא היה לו ברור כיצד בדיוק הופכים לכזה. הוא נתלה בדמותו הרומנטית, בעיני רוחו, של הצייר אברהם נתון, שהתגורר בשכנות, וכנער צעיר מצא את דרכו ללימודי אמנות אצל רפי לביא בביתו. קשר זה הוליד דיאלוג ארוך שנים ומשמעותי בין השניים, והתווה נתיב לחיבורים נוספים, ובהם עם האמנים הנרי שלזניאק ויעקב דורצ'ין. לאורך השנים השתנתה והתגבשה שפתו האמנותית, תוך שהיא צוברת שכבות על גבי שכבות של צורה, אופי ותוכן ייחודיים. עבודתו גדושה בשפע של סיטואציות ודמויות גרוטסקיות — משורבטות או מצוירות בסגנון פיגורטיבי — הפועלות לצד מקטעי דימויים מוכרים מתולדות האמנות: טבע דומם על שולחן, נערה עם כד, חפצים מודבקים והעתקי ציורים של אמני עבר ישראלים, כאקט ביקורתי המהול בהערכה עמוקה. לעיתים שירטט בציוריו חזיתות מפוארות של בנייני פריז, מחוז ההשתוקקות; לעיתים את בתי העץ של העיירה העולים בלהבות, נקודת המוצא המודחקת; ולעיתים שילב תצלומים של פינות חמד בקיבוץ של פעם, כהבטחה שהייתה ואיננה עוד.
גרבוז הצייר היה למעשה סוג של "תופעה תרבותית", ואף על פי כן לא אימץ לעצמו פוזיציה של ריחוק והסתגרות. חמוש בג'ינס וסנדלים, הקפיד לבקר תדיר בתערוכות שנפתחו כאקט של פרגון קולגיאלי ומתוך סקרנות אמיתית להכיר קולות חדשים
באפריל 2024 הזמנתי את גרבוז להציג סדרת ציורים חדשה בשם 'ראשים וציור בתוכם' במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בדיעבד, למרבה הכאב, הייתה זו התערוכה המוזיאלית האחרונה בחייו. נדמה שהראשים שיצר גילו, כמעין צילום רנטגן, טפח מן המתרחש במוחו הקודח. על פני הפרצופים שצייר נדחסו רצפים של חזיונות בדיוניים, סיפורים פנימיים קטנים, סיטואציות מצחיקות, אנקדוטות מופרכות ורגעי חסד אנושיים, שהעלו באוב דמויות ורגעים מסיפוריהם של י"ל פרץ ושלום עליכם.
תוך כדי עבודתנו המשותפת על התערוכה הזכרתי לו שטען תמיד כי האמנות הישראלית ואמניה מתקיימים כמעט אך ורק בזמן הווה, ולפיכך נידונים מראש לשכחה. בתגובה לכך, ובחריצות האופיינית לו, צלל גרבוז אל מחסני אוסף המוזיאון, ולאחר חיפוש וחקירה ממושכים בחר בעבודות מעיזבונו של הצייר וניצול השואה אוזיאש הופשטטר (1905-1994), מן הדמויות הייחודיות והחריגות באמנות הישראלית. במחווה נדיבה החליט לארח את עבודותיו לצד שלו בתערוכה.
התערוכה הציעה אפוא מהלך מקביל, ששיקף לא רק את הזיקה שזיהה בין עבודתו ובין יצירתו של הופשטטר, אלא גם גילם הלכה למעשה את תמצית עיסוקו הרפלקסיבי של גרבוז במנגנוני ההבניה של שיח האמנות המקומי: שאלת הקאנון, מי נכללים בו ומי נשכחים ממנו, ודחייתה של הגלותיות, שכנגדה מרד בצעירותו, על רקע "שיח ההגשמה הישראלי החדש".
בשנת 1937 טבע התיאורטיקן תיאודור אדורנו את המושג "סגנון מאוחר", דרך מקרה המבחן של בטהובן, שבערוב ימיו היה חירש וחיבר קומפוזיציות מפורקות ובלתי גמורות. בתחום האמנות הפלסטית נהוג לייחס מאפיינים דומים גם ליצירות המאוחרות של פרנסיסקו גויה, של פבלו פיקאסו ושל גיאורג באזליץ. לפי אדורנו, המוות המתקרב ותודעת האחרית דוחקים באמן ליצור יצירה חסרת מעצורים, משוחררת מן הצורך לרצות ולפעול על פי המוסכמות. היצירה המאוחרת מאופיינת, לדבריו, במרד של חדוות עשייה מחודשת, או של התרסה והשתלחות, מעין גל שני של מרד נעורים. אותה חופשיות אקספרסיבית וחושנית, חזרה למקורות הראשוניים והילדיים. מנגד, היא עשויה להיות פרגמנטרית, רווית מתחים וסתירות, ומעל לכל — בלתי מפויסת בעליל. מכאן מפתח אדורנו את מושג ה"מאוחרוּת" (lateness), שבו כוחה של היצירה המאוחרת נמדד דווקא דרך המתח והאתגר שהיא מציבה, ולא בשלמותה ההרמונית. זהו מצב קיומי שבו מתעלה האמן מעל לנורמות המקובלות ומתעמת עם הקץ ללא תקווה לנצחו. ה"מאוחרוּת" מאתגרת מסורות ומפנה מקום לרפלקסיה ביקורתית רווית קינה ומאבק פנימי של האמן על גוף עבודתו. בכך היא משקפת שחרור מכבלי המוסכמות והציפיות שהוטלו עליו לאורך חייו.
נוח בשלום, יאיר היקר. יהי זכרך ויצירתך ברוכים. •
ד״ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
