כבר בגיל ארבע בחרה מור דימרי ("עוד חודשיים בת 28") את עתידה. "היו לי בובות", היא מספרת, "ובזכותן הדמיון שלי עבד שעות נוספות. דיברתי איתן, ביימתי אותן בסיטואציות, צחקתי ובכיתי יחד איתן. יום אחד אמא שלי נכנסה לחדר, תפסה אותי בעיצומו של ויכוח עם בובה, והתגובה שלה הייתה פשוט מדהימה. היא אמרה: 'תגידי, את רוצה להיות שחקנית?' עניתי 'כן', בלי להסס, ואמא הכריזה: 'אני אלך איתך כל החיים, עד שתגיעי למקום שאליו תרצי להגיע'. ואמא שלי הבטיחה וקיימה. בגיל שש היא רשמה אותי לחוג תיאטרון במתנ"ס".
שישה צאצאים הביאה לעולם גולדה, אמה, שעבדה בניקיון כדי לפרנס את המשפחה. שלושת הגדולים הם מנישואיה הראשונים. מור היא הבת השלישית והאחרונה שלה מנישואיה השניים לניסים, שפרש מעבודתו כשרברב עקב התמכרות לסמים. "הייתי לבד, הכי לבד בעולם. אמא יצאה לעבודה כשעוד היה חושך וחזרה הביתה כשכבר היה חושך. חמשת האחים שמעליי גדולים ממני בפערים מטורפים, אחותי הבכורה בת 52, וגם אלה שעוד גרו בבית לא היו נוכחים בחיי אחותם התינוקת. אני לא זוכרת שאי פעם הם הוציאו אותי לטיול או לסרט. עד גיל 12 לא הייתי בקולנוע, עד כדי כך הייתי בודדה ומבודדת".
"מצד שני, כילדה סקרנית והרפתקנית סבלתי מ'חופש יתר'. עשיתי מה שבא לי ולא הבנתי למה האמהות של חברות שלי מסתכלות עליי בעין עקומה. לא חשבתי שיש משהו חריג בזה שהעברתי את כל הקיץ עם אותם שורטס וגופייה", מספרת מי שחודשיים אחרי שיצאה מבית הספר קטפה שלושה תפקידים ברצף. בסדרות "החמאם" ו"רוח צפונית" ועכשיו ב"המתמחה" שמשודרת בימים אלה ב-HOT.
אבל הילדות שלה לא היתה קלה. "אפשר למחוק את הצלקת מהמנהלת? היא לא הרשתה לי לעלות לאוטובוס של הטיול השנתי כי הוריי לא שילמו, ואז אבא בא וצרח עליה והכריח אותי לעלות. רק במבט לאחור הבנתי מאיפה באתי. ובכיתה א', כשאמא רשמה אותי לחוג לתיאטרון, ידעתי שהיא לקחה עוד עבודת ניקיון במקום שעות העבודה שהיא הפסידה בשביל לנסוע איתי במונית, הלוך וחזור. "יש עליי סיפור, ברור שיש", היא אומרת, "וברור שיש קשר בין מה שעברתי לבין השחקנית שנהייתי, וברור שיום יבוא ואני אכתוב את הסיפור שלי וגם אביים אותו לסדרה או לסרט. בבית שלנו לא דיברו אמנות, זה היה בית הישרדותי, כלכלית ורגשית. גידלתי את עצמי לבד, הייתי סוג של ילדת רחוב, לא הבנתי מה לא בסדר בזה שילדה בכיתה ג' מסתובבת בחוץ אחרי חצות. היום אני מסתכלת על חברות שלי מהשכונה, בנות גילי, ואומרת 'תודה לאל'. לצד נשים איכותיות ומצליחות יש כאלה שנפלו לסמים והתחתנו עם עבריינים. גם אני יכולתי להגיע למקומות האלה, בשלבים מסוימים הייתי ממש קרובה. מה שתמיד הציל אותי היה המקצוע שלי. הוא שמר עליי מלהיכנס לכל מיני מקומות שעדיף לשמור מהם מרחק".
אי לכך, הסלוגן של דימרי הוא "הנרקיסים הכי יפים צומחים בביצה!" שורשי הנרקיסה היפה הזאת בבת-ים, ש"לפני שני עשורים הייתה יותר רגועה, יחסית לשנות ה-80 ושרה אנג'ל סטייל. הייתי ילדה מעופפת ונערה מעורבבת ומשם בא החספוס שלי. בבת-המצווה שלי הרגשתי שבת-ים מעכבת אותי ושלא אשאר בה. היום אני מודה על זה שאני לא עוד ילדה גנרית מאוקראינה או מרמת-השרון. ייחודיות זה עדיף".
שירים מתחת לשמיכה
עד כיתה ג' היא לא ידעה קרוא וכתוב "בגלל שלא באמת הייתי בבית ספר. פעם, כשהמורה תפסה אותי בלי שיעורי בית, היא ירדה עליי בטירוף: 'את תהיי אנלפביתית כמו ההורים שלך'. אז זרקתי כיסא ויצאתי מהכיתה. כל כך נפגעתי בשמי ובשם המשפחה שלי. אצלי, כבוד זה אל"ף-בי"ת בחיים. בבית שלנו היה רק ספר אחד, התנ"ך לילדים, אז הסתכלתי בציור של אדם וחווה, ביימתי אותם בדמיון וככה, בהדרגה, חיברתי אותיות למילה. שנה אחרי זה נפתח לי חלון לשירה. התאהבתי בזלדה, וכשהתחלתי לכתוב למגירה הרגשתי התנגשות בין המטפורות היפות לבין השכונה.
"במיטה, מתחת לשמיכה, קראתי את רחל המשוררת ובשכונה הייתי הערסוואטית של החיים. לא הסתנוורתי מהפיתויים ושלפתי ציפורניים כדי לשמור על גופי ונפשי. בגיל 13 התחלתי למלצר כדי להביא אוכל הביתה ובעיניים שלי זה היה צעד טבעי. אמא תמיד אמרה, 'כשקשה מרימים את הראש, לא את הידיים, אין דבר כזה לוותר' ואני מצדיעה לה. גם עכשיו, בגיל 71, היא ממשיכה לעבוד במשק בית כדי לשלם שכר דירה ולמלא את המקרר".
אביה, חומקת ממנה אנחה, הוא "אמן שלא קיבל הזדמנות להפגין את כישרונו ואולי זה מה שדחף אותו לסמים. בתקופות הטובות שלו הוא עבד כאינסטלטור עם חריץ. קלאסי. יום אחד הוא הסתובב בכפכפים, קיבל שריטה באצבע ונהיה לו זיהום בכף הרגל. לא עזר כמה שביקשנו ממנו ללכת לרופא, הוא לא הלך, הזנחה פושעת, השריטה הפכה לנמק ולפני שנתיים כרתו לו את הרגל, את כולה. סליחה", עיניה מוצפות בדמעות, "זאת הפעם הראשונה שאני פותחת את זה".
"ראיתי את ציפי רומנו ב'מחוברים' והייתה לי תחושת בטן שמתישהו נכיר. היה בינינו חיבור נשמתי, אהבה אחרת. כמובן שהיו כאלה שהרימו גבה, ו'למה זה לא', אבל בעיניי זה היה קסום"
היא מבקשת פסק זמן לטובת סיגריה. "בילדות הרחוקה הייתי אומרת לו, 'אבא, קח את עצמך בידיים, יש לך משפחה, יש לך אותי', אבל מזמן הפסקתי לצפות שזה יקרה. באיזשהו מקום הוא כבר ויתר. המון שנים כעסתי עליו, התעלמתי ממנו כדי שיבין שאני כועסת".
למה?
"אני מאוד דומה לאבא שלי, אני נראית בול כמוהו, ומאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי להיות כמוהו – לא במובן של ליפול לסמים. פחדתי להגיע למקומות של הרס עצמי. אני באמת לא יודעת לאן הייתי מתגלגלת אילולא הייתי שחקנית מלידה. מגיל צעיר כיוונתי גבוה, ומנגד יש את החיים האמיתיים, את הדיי-ג'וב. כמלצרית בת 13 נכנסתי ללופ של הישרדות, חשבתי איך להביא כסף למחיה, לא לבגדים ולא לקורס משחק. התקבלתי לתלמה ילין ולא הגעתי לשם ב-1 בספטמבר כי כשבאתי לסיור מוקדם וראיתי את הילדים התרבותיים שמסתובבים שם, חטפתי חום. אמרתי לעצמי: 'את עוד לא שם'. ידעתי שאפגוש אותם בשלב יותר מאוחר, ידעתי שאני מוכשרת ושיש לי שכל, והשילוב הזה פתח לי את הראש לאלטרנטיבות מחשבתיות".
כלומר?
"להכיר עוד סוגים של אנשים, לצאת לתל-אביב כבר בגיל 14, ללכת להצגות, להתפלח למופעים, לראות את השחקנים, לחוש, להריח, לטעום. זה היה איזה פאשן לא נורמלי. ככה זה. כשאתה מגיע מרקע קשה, ואין כסף ואתה לא הבן של, התסביכים פורחים. בגרות דווקא עשיתי, בגרות מלאה בהצטיינות. בתיכון שזר בבת-ים היו מורים שתמכו בי. כשנעדרתי מהכיתה בגלל שהייתי בעבודה, היה מי שצילצל למסעדה להודיע לי שמחר יש מתכונת. רק אז הייתי מתיישבת ובזכות הזיכרון הפנומנלי שלי הצטיינתי מבלי להתאמץ הרבה. המשפט הזה, 'כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו', ליווה אותי לאורך כל הדרך".
מודה על כל רגע
אחרי שנה במדים, בתפקיד מש"קית משמעת בתל השומר, היא שוחררה כדי לתמוך במשפחתה, ובמקביל התחילה לעשות אודישנים. "התקבלתי לכל בתי הספר למשחק ובחרתי ביורם לוינשטיין מפני שרק אצלו יש ניפויים. הרגשתי שאני זקוקה לאיום הזה, שיחזיק אותי קצר. הרגשתי שסומנתי בתור 'בעייתית, בת-ים, שכונה, לא מתאימה לאופי המוסד'. הם רק לא לקחו בחשבון את העובדה שילדה שלא מקבלת אף צ'אנס מתחשלת. הרעב שלי גדל וגדל".
עברת ניפוי?
"איך לא? בסוף שנה א' העיפו אותי על איחורים, ובתחילת שנה ב' חזרתי לכיתה. אני יודעת שהיום המורים שלי מעריכים אותי, הם אמרו לי את זה, אבל בזמן אמת הם לא השכילו להתעמק ולראות מעבר. גם שם הרגשתי שאני צריכה להילחם בשיניים על המקום שלי".
בימים אלה תוכלו לראות אותה במדי חדר הניתוח של דרמת המתח "המתמחה" אליה הגיעה בזכות גל זייד, שחתום על הסדרה עם ליעד שהם ורוני ידור. "גל היה המורה שלי אצל יורם ונוצר בינינו חיבור מדהים. גל היה הראשון שראה אותי, צעירה ובוסרית, קלט שאני שייכת לקולנוע ולטלוויזיה וכיוון אותי לשם". בסדרה היא מגלמת אחות חדר ניתוח, יד ימינה של ד"ר דסי נקש (ניב סולטן) וזו ששואבת את משתילת הכליות למקום אפל. "ברגע שקיבלתי את האודישן לתותי ידעתי שהתפקיד הזה יהיה שלי", היא אומרת.
"אף פעם לא הייתי בארון מפני שלא משנה לי אם האדם שמולי הוא גבר או אישה. לעולם אהיה ביסקסואלית, אבל זה ספקטרום מאוד רחב, לא שחור או לבן"
בקולנוע היא משחקת בסרט "עצמאות" של משה רוזנטל, שהשתתף בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי בארצות-הברית ונבחר לפתוח את פסטיבל הסרטים ירושלים בחודש הבא. קצת לפני שהסרט עולה להקרנות מסחריות, דימרי חולמת על הוליווד "במובן של להיות בינלאומית ולשחק במדינות שונות, בשפות שונות, בתפקיד אישה ארמנית או פולנייה. החלום שלי הוא להמשיך להיות כלי שמספר סיפור ומעורר השראה בילדים עם נתוני פתיחה נמוכים כמו שהיו לי. היום אני מודה על הכל, על כל רגע ורגע. זאת אני, וזה הבית שלי, ואלה ההורים שלי ואלה האחים שלי, ועם זה אני מנצחת כל יום מחדש".
חברים מכל מיני צבעים
גם בגזרה הרומנטית דימרי מספקת עלילה דרמטית. לאחרונה, אחרי התנזרות ממושכת מגברים לטובת שלוש שנות זוגיות עם ציפי רומנו, התאהבה בגבר ושכרה איתו דירה בתל-אביב. בעניין הזהות המגדרית שלה היא עמומה. "אף פעם לא החלטתי באיזה צד אני ואף פעם לא הייתי בארון מפני שאני מסתכלת על האדם, 'מי אתה? מי את?' ולא משנה לי אם האדם שמולי הוא גבר או אישה. הלב שלי פתוח ואני רואה אנשים וחיבורים. בגיל 20 הייתה לי מערכת יחסים עם גבר ובשנים האחרונות רוב הקשרים שלי היו עם נשים. אני נמשכת לשני המינים ולעולם אהיה ביסקסואלית, אבל זה ספקטרום מאוד רחב, זה לא שחור או לבן. גם על זה חשוב לדבר. אפילו בתוך הקהילה יש כאלה שמרימים גבה, 'מי את? תבחרי צד', ואני עומדת על זכותי להימנע מבחירה".
ציפי רומנו, כאמור, הייתה האחרונה שלה. "כשהייתי בת 18 ראיתי את ציפי ב'מחוברים' ומאוד אהבתי את מה שאני רואה. הייתה לי איזו תחושת בטן שמתישהו נכיר. והמתישהו הגיע כשהייתי בת 24 וציפי הייתה בת 44, באינסטגרם. ציפי הגיבה לסטורי שכתבתי לאמא שלי לכבוד יום הולדתה וככה זה התחיל. היה בינינו חיבור נשמתי, ככה אני קוראת לזה. אהבה אחרת. כמובן שהיו כאלה שהרימו גבה, מה פתאום עם אישה, ולמה עם אישה שהיא אמא לשניים ועם פער של 20 שנה. כולם דיברו איתי על 'למה זה לא', אבל בעיניי זה היה קסום".
עכשיו היא חוגגת את המהפך של חייה. גיא כהן, 24, מנהל מסעדה. "נפגשנו לפני שבעה חודשים, בים, והוא פתח לי את הלב מחדש. טוב לי איתו, אני אוהבת אותו מאוד. זאת הפעם הראשונה שלי עם בחור צעיר ממני ואני מרגישה שחזרתי להיות ילדה. אמיתי. זה כיף לחיות חיים של צעירים".
איך זה לחזור לגבר?
"גבר זה יצור שונה מאישה, חד-משמעית, אבל אהבה זאת אהבה, זה לא מה שיש לבן אדם בין הרגליים. האג'נדה שלי היא לראות אנשים בלי שום סייג. יש לי חברים מכל מיני צבעים וזה מהמם, כי אלה החיים, כאלה אנחנו, 'כאחד הדשאים, כאחד האדם'. לאה גולדברג. אני לא סובלת הגדרות. תנו לאנשים להיות מי ומה שהם חולמים להיות".
