לפני חמש שנים ליוויתי את גבריאל מוקד לדיור מוגן. הוא סבל מפצעי לחץ איומים וצרח מכאבים כשהפשיטוהו. ניסיתי להמתיק את הגלולה, הלכתי לאחות ואמרתי לה: "את יודעת מי זה? זה גבריאל מוקד. הוא עורך חשוב ופרופסור לפילוסופיה". "לא", חייכה האחות, "הוא *היה* פרופסור לפילוסופיה". ואני חשבתי כמה חבל שהאיש שיידע יותר מכל להעריך תגובה קיומית קפקאית כל כך, אכזרית כל כך, הוא האיש הסובל בחדר הסמוך.
אחר כך יצא מהדיור המוגן. מי יוצא מדיור מוגן? רק גבריאל מוקד. הוא חזר לדירה המיתולוגית בבן-גוריון פינת דיזנגוף, שם המשיך להזות לו על קרב מכריע, על טור אחד בעיתון, גיליון מיוחד של 'עכשיו' או של ה'ג'רוזלם ריוויו', פתח דבר, תרגום, ספר עיון על דור המדינה, מילה אחת חזקה כל כך, נכונה כל כך, שתכריע את כל הגרפומנים ותכונן צדק פואטי עלי אדמות. גם כששכב בפנימית ד' באיכילוב, כבר מונשם ומורדם, בי נשבעתי שראיתי את פיו זע כממלמל: "נחדש את ה'ג'ורזלם ריוויו'! בן-שאול משורר לא רע בכלל! ראוי ליותר הכרה!" במקרה הייתי שם כשמת. חתמתי על תעודת הפטירה. ועדיין אינני מאמין. הדעת אינה נותנת: האיש החזק ביותר, החי ביותר שהכרתי, איננו. "אין מה לעשות בשבילו?" התחננתי לרופא. "הוא בן 92", נדהם מתדהמתי.
לא כאן המקום לגולל את זכויותיו הרבות (ואת חובותיו הכבדים, הכבדים). הוא היה איש גדול מהחיים, על-אדם במובן שניטשה כיוון אליו: אדם שהפך את חייו ליצירת אמנות.
• • •
הוא נולד כגבריאל מונבז. אבותיו גורשו מספרד, והוא התגאה מאוד באיזה פיראט פורטוגלי מונבזי שהתחקה אחר תולדותיו במאה ה-16. כשנפש עם הוריו בעיירת נופש, ערב פתיחת שנת הלימודים, החל הלופטוואפה להפציץ את ורשה עירם. במשך שנים התחבא בארון אצל שוטר פולני שהצילם. זאת החוויה המכוננת בחייו: קריאת ספרים חרישית בחושך. חיים במחשבות ובחלומות. הוא מעולם לא יצא מהארון הזה. תמיד לשיטתו היו רעים, היו טובים, ייערך קרב אחרון והאור יגבר על החושך – ואין זה חשוב אם החושך הוא משורר בינוני או אדולף היטלר. לא פעם שר לי בפולנית שיר ילדים ששר עם יאנוש קורצ'אק, ותירגם בערך כך: "אנחנו האור, אנחנו הנר / גם אם נבער – לא יכבו אותנו". "עמדנו אז לפחות מאה ילדים, אוחזים כולם בנרות", סיפר. "כמה נשארנו? אולי שניים או שלושה".
עם חיסול הגטו התעקש אביו, שהיה רופא, להישאר מאחור כדי להעניק סיוע למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. "אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
האֵם והבן נסו לשם ולשם, חומקים בקושי ממוות, עד ששיחררם הצבא האדום. עד יומו האחרון זכר חסד לסטלין וסירב להתנצל על כך (בכלל סירב להתנצל). כשהיה בן 12 עלו ארצה. "עשרה ימים בלבד אחרי שהגעתי הטילו הבריטים עוצר על תל-אביב, במה שנקרא 'השבת השחורה'. אני התנדנדתי אז על ערסל בחצר הבית, אכלתי אבטיח וקראתי את 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' בפולנית, כאשר בין הבית שלי לקיוסק של הרשל'ה [היכן שהיום ניצב דוכן המיצים 'תמרה' – ע"כ] ניצב טנק בריטי. כולם תהו כיצד אני רגוע למול הטנק, אז הסברתי להם שבהשוואה לנאצים – חיילים שניגשים לקיוסק ומבקשים בנימוס כוס מים קרים זה באמת פיקניק לא נורמלי".
בגימנסיה שַלווה פגש את אחיו ביקום דוד אבידן, מי שיעברת את שמו ל"מוקד" – כדי שיעמוד במרכז העניינים. השניים היו חברים בנוער בנק"י – תנועת הנוער הקומוניסטית. אבידן התגלה ככותב מחונן של שירה מהפכנית בנוסח מאיקובסקי, ואילו מוקד התגלה כפוליטרוק מזהיר, מנסחם של כתבי פלסתר אכזריים ומשעשעים במיוחד. בגיל 17 נתמנה הילד הזה, שעד לפני חמש שנים לא דיבר מילה עברית, לשמש סגן לאלכסנדר פן במדור הספרותי של 'קול העם'.
ב"ליל הכטב"מים" התקשר אליי גבריאל ושאל מה היה הרומן הראשון של קפקא. לאחר שעניתי, אמרתי: "גבריאל, איראן פתחה במתקפה על ישראל; מאות כטב"מים וטילי שיוט בדרך אלינו". "באמת?" השיב. "טוב, אקרא על כך בעיתוני הבוקר". בעיתוני הבוקר! כי הבחירה לקרוא קפקא או לצפות בחדשות תמיד נתונה בידינו
אך גדולתו של מוקד – תהילתו של מוקד – הסיבה שבגינה אני שופך מילים מבולבלות ואבלות אלה יום אחרי שניתקוהו מהמכשירים, אינה גאוניותו (גאונים לא חסר) אלא איזו יושרה פנימית נדירה שניתקה אותו מהמפלגה, מכל מפלגתיות, מכל המוניות מתפשרת. "בקיץ ארוך ולוהט של שנת 1954", כתב ב-1972 ב'זיכרונות בית עכשיו' הנפלאים, "היה כותב שורות אלו במצב של שניוּת מסוימת, כשידו האחת כותבת רצנזיות סוצריאליסטיות [סוציאליזם ריאליסטי – ע"כ] נגד 'דור הפלמ"ח', וידו השנייה הופכת בסתר דפים של סיפורי קפקא בתרגום אנגלי. באותם הימים גברה אצלי יותר ויותר ההרגשה, כי התפיסה של סוצריאליזם מזמינה עיוותים גרוטסקיים" – למשל את הכחשת גדולתם של אליוט ופאונד, קפקא ועגנון, בשל עמדותיהם השמרניות ונטיותיהם הבורגניות.
6 צפייה בגלריה
משמאל: יאיר הורביץ, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יוסף מונדי וצביה (אשתו של גבריאל מוקד)
(צילום: ויטק טראץ)
אז גבריאל עשה מעשה שמעטים עושים: הוא נטש את חבריו ובחר באמת. הוא חבר לחבורת 'לקראת', ויחד עם נתן זך ויהודה עמיחי ייסד ב-1959 את כתב העת 'עכשיו' (על שם ספרו הראשון של עמיחי, 'עכשיו ובימים האחרים') – כתב עת בלתי מפלגתי לספרות. כתב עת שאינו מזוהה עם דבר למעט עם הקיום האנושי בכלל והישראלי בפרט. בימי הביטאונים, כשטקסטים נשפטו לפי השתייכותם הפוליטית של מחבריהם, גבריאל מוקד חולל מהפכה טקסטוקרטית. הוא העמיד את הטקסט במרכז, וכך התיק את מרוץ החד-ממדיות הפוליטי (מי צועק בגרון ניחר יותר את אותם הדברים) למרוץ רב-ממדיות טקסטואלית (מי מקיף יותר מהקיום, מי דוחס יותר משמעות, ובאופני הבעה משוכללים יותר ויותר). תור הזהב של 'עכשיו' הוא תור הזהב של ספרותנו, נקודה. הוא הערוגה שבה צמח האוונגרד העברי החשוב ביותר מאז ימי אבן גבירול ושמואל הנגיד.
בעשורים האחרונים הספיק לראות בעיניים כלות את שיבת הביטאונים ואת הפוליטיזציה והפלקטיזציה, את עיוותי הצדק והדין שספרות "מוסרית" מביאה עימה. ככה זה. כמאמר דה-בובואר: "אם תחיה מספיק זמן, תראה שכל ניצחון הופך לתבוסה".
אני הייתי בן 16 כששלחתי לו שירים והוא קיבל אותם לפרסום. אבל אין אדם נעשה משורר אלא בתקופת ההמתנה לכרך הבא של 'עכשיו', והשירים פורסמו כבר כשהייתי חייל. בין לבין – ומתוך המתנה נואשת לשיריי שיופיעו בדפוס – התחלתי לקרוא את כרכי 'עכשיו' לאחור בספרייה העירונית כפר-סבא. את שירי השלישייה הראשונה עמיחי, זך, אבידן. את שירי השלישייה השנייה ויזלטיר, הורביץ, וולך. את הגל השלישי של אוונגרד בשנות ה-70: חלפי, בז'רנו, לסקלי, ראובני. אחת המימרות החביבות על גבריאל הייתה: "שגיתי בנשים ובנושים, אך אינני שוגה בטקסטים". זאת גוזמה כמובן, גם בטקסטים שגה, אבל כשצדק – הוא צדק בענק. רבים ההיסטוריונים של הספרות. מעטים כוננו אותה כגבריאל מוקד. מעטים התאבדו עליה כגבריאל מוקד. מעטים הימרו על משוררים ומספרים צעירים כמו גבריאל מוקד. שוב ושוב ושוב. לא בדיעבד. בזמן אמיתי.
התחברנו על רקע 'כתם', כתב העת שערכתי יחד עם יהודה ויזן ב-2006, כשהיינו שנינו בני 21 וגבריאל – ינוקא כבן 73. הערצנו את 'עכשיו', ובין היתר נהגנו לערוך פשיטות לילות על חדר המדרגות של גבריאל, שהיה עמוס בספרי ההוצאה ממש עד לתקרה. היינו פורצים את דלת הבניין עם סכין או כרטיס אשראי ומלקטים איזה אהרן שבתאי (שגם אותו פירסם) או יוסף מונדי (גם אותו, גם אותו). כשהזמין אותנו לבסוף לעלות לקודש הקודשים, גבריאל התנצל שבדיוק נשרפה הנורה וביום ראשון יבוא חשמלאי. אציל פולני, נו. ואנחנו טיפסנו אחריו וציחקקנו מאחוריו, כי ידענו שמעולם לא היה אור, כבר שנים שאין אור, ואין חשמלאי או אפילו נורה שתישרף.
מתי הפכנו לחברים בנפש? כשנפטרה ציפור נפשו מבקרת האמנות ציפורה לוריא, וצילצלתי אליו ואמרתי לו שאף אחד לא צריך למות, שאין בכלל שיבה טובה. והוא התרגש – אלוהים, גבריאל מוקד התרגש! – ואמר: "דע לך, עודד [במלרע], לפעמים חבל לי שלא גדלנו יחד. היינו יכולים להיות חברים טובים. גם היום אנחנו חברים טובים, אבל הייתי רוצה שנהיה חברים טובים גם בגיל הנעורים".
• • •
מה למדתי ממורי ורבי גבריאל מוקד? "תמיד לקרוא עד הסוף" – גם ספר משעמם יכול להיחתם בהברקה (למשל ספר האופטיקה של ברקלי, שהיה מונח ללא הופכין מאות שנים בספריית אוקספורד, עד שגבריאל גילה שהבישוף חוזר לקראת הסוף לדון בפילוסופיה – תגלית שהייתה הבסיס לעבודת הדוקטור שלו); "להקדיש לקריאה לפחות שלוש שעות ביום"; "לכל אמת משמעותית יש פן קומי מובהק" ("תראה, מאחורי המצח של האיש הזה יש צבר נוירונים! חה! חה! האיש הזה אינו אלא צבר נוירונים!") ו"כל מאבק אוונגרדי ממשי מוכרח לכלול את השחרור מהמוות בכלל, מהזִקנָה בפרט".
ובעיקר: למדתי ממנו שאדם יכול לשבת לשולחנו לעת לילה, לבד, בדממה, ולחשוב מחשבה שתשנה את העולם. למדתי ממנו את כוחו של אדם בודד שיושב לבד לשולחנו בלילה ומתכנן תוכניות ומקבל החלטות. למדתי ממנו שהיצור הזה – האדם היושב וחושב ומחליט – הוא היצור המסוכן ביותר בעולם. הוא לימד אותי לפחד מכוחי, וכך להאמין בכוחי. איזה לקח נהדר ומחריד, שאיש לא טרח ללמדני קודם, שאיש לא יטרח ללמד לעולם – כי הוא הלקח המסוכן באמת, הנורא באמת: החירות הגמורה שאנו נהנים ממנה, ושאיש לא ייטול מאיתנו לעולם, לא חשוב מה, אלא אם נמסור אותה מרצוננו החופשי. זה גבריאל (במלרע): אדם בודד, רדוף, גאון, שיושב לבד, מאזין לתקתוק השעון, שולף דף נייר ומנסח תוכנית פעולה. ומתקן תקנון. ומכריע הכרעה פנימית שהיא עמוקה כל כך, פנימית כל כך, שהעולם כולו יהיה אנוס להתחשב בה.
אתן לכם דוגמה. אחת בלילה ב"ליל הכטב"מים", פתאום טלפון מגבריאל. חשבתי שאולי נלחץ. בכל זאת איש מבוגר שאינו יודע לאן להתפנות. "עודד, אני פתאום לא זוכר: הרומן הראשון של קפקא היה 'המשפט' או 'הטירה'?" "לדעתי 'אמריקה', גבריאל". "נכון, נכון, 'אמריקה'! ומה חדש ככה?" "גבריאל, תשמע, איראן פצחה במתקפה על ישראל, מאות כטב"מים וטילי שיוט בדרך אלינו". "מה באמת? טוב, אקרא על כך בעיתוני הבוקר". בעיתוני הבוקר! כי הבחירה לקרוא קפקא או לצפות בחדשות תמיד נתונה בידינו, תמיד. והלכתי בדרכו וקראתי ספר והלכתי לישון. וישנתי כמו תינוק בידיעה שגם במזרח התיכון האדם אדון לגורלו, אם רק יבחר בכך.
6 צפייה בגלריה
גבריאל מוקד עם נתן זך, אהרן אלמוג, בלה אוכמני, מקסים גילן ושלמה שבא
(צילום: אלבום משפחתי)
למעשה, במקרה ישבתי איתו לקפה בפעם הראשונה שרקטות נורו מעזה לתל-אביב. כולם מיהרו למטבח. גבריאל אחז בידי: "שב, שב. האוונגרד העברי איתן". בפעם אחרת ישבנו בזמן שנשמעה צפירת יום הזיכרון לשואה. "שב, שב. אני לא רואה בעצמי ניצול". את המבטים שחטפתי מהעומדים לא אשכח לעולם. לכו תסבירו להם שהאיש שמקשקש על הוסרל ומלקלק גלידה (“I have a sweet tooth”) הוא האיש שלכבודו קמו.
כמה נורא, כמה נורא היה להיות גבריאל מוקד. כמה חופשי, כמה חופשי היה גבריאל מוקד. הוא מת מרושש לגמרי ועשיר לחלוטין. הוא לא עשה דבר מהדברים שנתבקש לעשות, לרבות הליכים רפואיים, ספורט, תזונה מתאימה, ומת נינוח במיטתו בגיל 92. הוא חי חיי חירות מוחלטים, אדם בעולם של זיקיות, אמת בעולם של חצאי אמיתות. •
