1. זה קרה ביום צילום לעונה השנייה של הסדרה שלי. היינו בבית החולים שיבא. מה שצילמנו יצא, אני מקווה, מצחיק ומרגש, ומה שיותר חשוב זה שזכינו לשתף גיבורי מלחמה שהתנסו קצת במשחק. לא משנה. באחת הסצנות הייתי צריך לחצות יחד עם עלמה זק הנהדרת את קומת הכניסה של בית החולים, וכל הזמן היה בפריים רובוט כזה שמנקה שם את הרצפה. אני לא מדבר איתכם על איי-רובוט זעיר ביתי, אלא ממש מעין רובוט המתנשא לגובה מטר, כזה שמשום מה אפילו עשו לו צורת עיניים קצת מקריפות והוא כל היום שוטף ומטאטא ויש שיאמרו גם מצלם את המתרחש. זה הקשה מאוד על הצילום, אבל לא היה איך לנתק אותו, לא הייתה לנו סמכות לעשות זאת, אז איש מתוק מההפקה נצמד אליו באחת המבואות וחסם לו את הדרך. אז במשך שעתיים, בכל פעם שעברנו לידו במהלך הסצנה שאותה עשינו שוב ושוב, ראיתי את איש ההפקה המסור בצד חוסם בגופו את הרובוט. כשהרובוט זז ימינה, הוא זז איתו; וכשזה זז שמאלה, הוא זז בהתאמה.
וכך אדם מההפקה הופקע מאיתנו לשעתיים, וכל תפקידו היה לא לתת לרובוט להפריע לנו. הוא שמר עליו כמו שחקן הגנה בקבוצת כדורסל. בכל פעם שחלפנו לידם, דימיינתי שהם כבר שונאים זה את זה, וחששתי שכחלוף הזמן, הבינה המלאכותית של הרובוט תגבר על איש ההפקה. אולי בפעם הבאה שאעבור שם אראה את איש ההפקה קשור בידיו ורגליו והרובוט רודה בו? ואולי הוא גם יקרא לרובוטים מהקומות האחרות, ויחד הם יסתערו על כולנו וינצחו?
2. אבל נשים בצד חרדות אפוקליפטיות מרובוטים, ונדבר על קומדיה. אני שם נפשי בכפי (לא באמת), ומבקש לתאר לכם סיטואציה קומית טהורה. אני נוטל פה סיכון (לא באמת), משום שיש פער מאוד גדול מכמה גאונית הקומדיה שאני אתאר לכם, לאיך שהיא תישמע. יש סיכוי שלרבים מכם זה יישמע נחמד אבל לא מעבר לכך, אז קודם כל אפתח בכך שאני קובע שזה לא סתם נחמד, אלא שמדובר ברגע קומי שיש בו גדולה. נכון, גדולה מעט נסתרת, אבל נשגבת מאוד.
אוקיי. עכשיו אני חוזר איתכם בזמן להופעה שהייתה לי לפני כמה שנים לכבאות והצלה. אני לא זוכר אם זה היה להנהלה או לכלל העובדים, אבל הלקוח היה ארגון מכבי האש. ולפני ההופעה הגיעה לחדר האמנים משלחת כזו, כפי שקורה לפעמים לפני הופעות, עם מפיקת האירוע ועוד איזה שניים-שלושה בכירים של החברה שלה אתה מופיע, ובין הבכירים היה גם בכיר מאוד בכבאות והצלה. שוחחנו בקצרה בנימוס כמקובל, ושאלתי אותו מה הם בעצם מציינים ובאופן כללי מה מצבו של הארגון שלהם. הבכיר הסביר לי שיש להם מאבקים לא פשוטים מול המדינה כדי להצטייד ולהפוך לארגון באמת חזק ושזה לא פשוט, כי אין להם זמן להתעסק בבניין הכוח אלא רק בשוטף וזה מחליש את הארגון מאוד. ברגע הזה הבנתי שיש לי הזדמנות של פעם בחיים. הבטתי ישירות בעיניו ושאלתי: אתה בעצם אומר שאתם עסוקים כל הזמן בכיבוי שריפות?
3. עכשיו תראו, אני יודע שלא נקרעתם מצחוק. זו לא בדיחה שאמורה להפיל אתכם מהכיסא. זו לא גדולה קומית מהסוג הזה. העניין פה הוא הנס הסטטיסטי וניצול ההזדמנות. אתם מבינים, הסיכוי שמישהו יזכה לומר לאדם בשיחה אמיתית שהארגון שבראשו הוא עומד לא מתעסק בעיקר כי הוא עסוק כל הזמן בכיבוי שריפות, כשהארגון של אותו אדם ליטרלי עסוק בכיבוי שריפות - הוא אפסי. זה רגע קומי שלמעשה אין סיכוי לפגוש בו. אבל אני פגשתי! ולא זו בלבד שפגשתי בו, גם זיהיתי את הכדור באוויר וְהִנְחַתִּי לוולה.
לא יודע מה אתם עשיתם בחיים, אולי זכיתם בנובל ואולי אתם דוקטורים באוניברסיטה, אבל אני זיהיתי את ההזדמנות ההיסטורית ברגע האמת, מימשתי את מה שאלוהי הקומדיה זימן לי ואמרתי לבכיר במכבי האש שקיטר בפניי שלא מאפשרים לארגונו להתעצם, שהבעיה שלהם היא שהם עסוקים בכיבוי שריפות.
4. נזכרתי ברגע הזה בשבת, כשאחראי מתקן ההתפלה בכינרת הסביר לי מה בעצם קורה עם ההזרמה ההפוכה. לא יודע כמה אתם מעודכנים, אבל בישראל לא רק טובים בהתפלת מים (אנחנו כנראה הטובים בעולם בתחום), אלא יש גם מערכת שאשכרה מחזירה מים לכינרת האהובה שלנו, כדי שבשנים שחונות - כמו אלה שחווינו בשנתיים האחרונות - לא רק שלא ישאבו ממנה, אלא יוכלו גם להרוותה. העניין הוא שכרגע יש רק צינור אחד שעובד, כך הסביר לי האחראי, וזה מעלה את הכינרת בסנטימטר בחודש או משהו כזה, ואין לכך יותר מדי משמעות.
מה שאתה אומר לי בעצם, שאלתי אותו, זה שמדובר בטיפה בים?
גם במקרה הזה יש ניצול הזדמנות, להשתמש במושג טיפה בים כשמדובר ליטרלי בטיפה בים זה נחמד. זה אמנם לא דורש את אותו סֵטינג מופלא של שיחה עם הבכיר בכיבוי, אבל גם זה נחמד.
5. לפני המון שנים הייתי אצל חבר כשהתקשרו לאבא שלו וביקשו שידבר באירועי 30 שנה לרמת הגולן. אבל דיברתי כבר באירוע שעשו לציון 20 שנה לרמת הגולן, האב אמר להם, עכשיו תפנו אליי כל עשר שנים?
אני זוכר את הרטט שעבר בי. לא בגלל הבדיחה הנחמדה, אלא כי קלטתי את הרגע הנדיר בזמן. זו בדיחה שהכוח שלה נובע מכך שעברו עשר שנים מאז הפעם האחרונה שפנו אליו, והנה עשר שנים חלפו ונפתחה הזדמנות קומית ואני הייתי שם כשזה קרה. הלוואי ויכולתי להסביר באמת כמה דברים כאלה משמחים לי את הלב.
שבת שלום.
