הבופור שוב / לפעמים "זה לא עושה שכל", כלומר לא הגיוני, מה שקורה פה. אתה משפשף את עיניך. נזכר. זוכר. לא שוכח. באמת שוב חזרנו לבופור? אני מחטט בזיכרונותיי הישנים ונודד איתם לערב מלחמת לבנון הראשונה. במוצאי שבת (תחילת שנות ה-80) התלוויתי לעיתונאית מיכל מירון ז"ל למסע ביריד הספרים בירושלים. בדרך נסענו ברכבת. צחקנו אחד על השני. ביזבזנו את מיטב כספנו על קפה בבתי קפה. התפלספנו. הערצנו יופי, זיפתיות, שושנים אדומות, בני אדם מיוחדים במינם. יש אנשים כאלה שאוהבים לגעת בדפי ספרים, אפילו לא לקרוא בהם. זה אני.
ביריד עצמו היה ריק יחסית. מעט ישראלים נגררו בין הדוכנים הקרירים. ככה זה בירושלים, מישהו זוכר איזה חודש זה היה? מה שהיה ברור, שריח מלחמה היה באוויר הדחוס, כלומר חשנו את פעמי המלחמה. חכי שנייה, אמרתי ונעצרתי אינסטינקטיבית ליד דוכן מלא בספרי קודש ורכשתי שני ספרים על הרב'ה מאיר שפירא, אחיה של סבתא שלי, זה שהנהיג את לימוד הש"ס שקרוי הדף היומי. ואז, ממש לפני שיצאנו מהיריד, התקרב אלינו גבר צעיר ונאה ותרמיל על כתפו. מיכל חיבקה אותו. "זה גוני הרניק", הציגה בפניי את הבחור שעמד בנונשלנטיות, כמו גיבור סרטים בטרם צאתו לקרב. "אני בדרך ללבנון", אמר. לא היו סימני אימה בפניו. רק בפניי. באותו שבוע נהרג סרן גוני במוצב הבופור, שכוחות צה"ל הגיעו אליו לאחרונה שוב.
הרשתות / אז מי, ובעיקר מה, יגן על "אמיצי הצפון", האזרחים והחיילים שמתמודדים ומתרועעים חופשי עם רחפני נפץ. כל כך הרבה קורבנות ספגנו השבוע, אלוהים, כמה צער. וכשראיתי את הרשתות שהנפיקו דייגי הכנרת לחיילי צה"ל נזכרתי ברשתות הענקיות שהיו פרוסות מגדה לגדה מעל הירקון פעם, בשנות ה-60, ואיך נער אמיץ (או אידיוט) אז, חניך הצופים הנאמן למלא את פקודת היום, קפץ ספונטנית תחתיהן למים הדלוחים של הירקון ושחה, למרות שאסור היה לשחות בירקון בגלל איומי הבילהרציה (תולעת טפילה). הוא צעק פעמיים "אלוהים", חשב שראה אותו במים. רק שהיו אלה הדגים, שפירפרו ברשת כמו רחפנים.
קורקינטים / איומי רחפני הנפץ באוויר לא נותנים מנוחה. וגם פה, במרחב העירוני, נהיה מסוכן. ילדים בשחור הגיחו בדהרה בלי חשבון ברמזור האדום והפחידו אותי. לא, זה לא היה אישי. זה כבר תקופתי. זה מתריס. בבחינת הם לא שמים זין (עלינו, אנשי המכוניות המפוארות). כמה ימים אחר כך, אחר הצהריים לפני שבוע, איבדתי את שדה הראייה בגלל שלושה קורקינטים שזיגזגו בשכונה על הכביש ונכנסתי ברכב עם נהג צעיר וחמוד. מזל שזה נגמר קל. אין לי תוויות להגדרה למה שכבר רואים. זו תמיד הבעיה, החוכמה שבדיעבד. ואיך, איך, ראבק, כל מה שעשינו בסדר נהיה קצת לא בסדר.
פגשתי משפחה שמחה / מצד שני, לא ייאמן, השבוע פגשתי משפחה שמחה. הם דיברו זה עם זה, צחקו זה עם זה ונראו כאילו הם זוכרים משהו שרבים מאיתנו שוכחים לפעמים – להיות יחד. לא תמונה מושלמת. היו שם ויכוחים קטנים, טלפונים שצילצלו וילדים שהפריעו באמצע משפט עם שירים. אבל היה שם דבר נדיר: תחושה שאיש אינו ממהר לברוח. בעולם שבו כולם מחפשים את הדבר הבא, הרילוקיישן הבא, הבידור הבא בפארק עם פאר טסי - הפעם הם נראו לרגע כאילו מצאו את הדבר הזה מזמן. היי, "משפחת הארץ", לו היינו יכולים גם.
שבט המרחפים / מישהו שאל אותי אם שמתי לב שיש בארץ שבט חדש.
איזה? שאלתי.
"'המרחפים', מכנים אותם", אמר.
מה זה? שאלתי.
"'סתכל", אמר, "המרחפים הם אלה שחיים מעל, כלומר מעל המחירים שמשלמים, מעל המילואים, מעל החרדות של ההורים והלילות ללא השינה. הם מרחפים מעל העובדות. כשמישהו מתקרב הם אומרים שהוא רחוק, כשמשהו בוער הם בורחים".
אתה מתכוון למתנגדי הגיוס? שאלתי, למול מה שהתרחש ברחובות והמשטרה הבוערת.
"גם הם. למרחפים מלמעלה הכל נראה קטן יותר. הטעויות קטנות יותר, האזהרות קטנות יותר, אפילו באנשים הלוחמים הם מזלזלים. לפעמים נדמה שכל המדינה צועקת מלמטה 'היי, יש כאן בור' והמרחפים עונים 'זה אילוז''. ואז מגיע הבור ככה, כשהם למעלה, חסרי אחריות, בעוד למטה חיים אנשים רגילים, אנשים שהבן שלהם בגבול, שהבת שלהם במשמרת, שהמשכנתה שלהם לא מרחפת, שהפחדים שלהם לא מרחפים. שמע", סיכם, "לא חסרים לנו במדינה חולמים, משוררים. לא חסרים לנו אנשים שמביטים לשמיים. חסרים לנו אנשים שמבינים את המציאות על הקרקע".
אורי זוהר / ארבע שנים עברו מאז מותו של אורי זוהר. בשנת 1971 הופעתי איתו שנה שלמה בסיבוב שנקרא "נבחרת החורף". זה היה לפני NEXT והפסטיגל. הוא אמנם כינה אותי שלמה ארטיק, אבל יום אחד הביא לי מתנה מופלאה: את התקליט "טי פור דה טילרמן" של קט סטיבנס, שגילה לי את סודות הסינגר-סונגרייטר, כותב המילים והמנגינות ושר אותן. אורי המציא את המשפט “שווה אפרוריות בנסיעתך”, או במילים אחרות - סע לאט. תודה, אורי. לא אשכח.
לזכר מודי בר-און / בסופ"ש היינו בבארבי ועפנו. השבוע אנחנו מופיעים באצטדיון בקריית-גת ואני אוהב הופעות פריפריה, שמכשירות את המקום לריחוף מוזיקלי, וגם כדורגל - עוד ריחוף. אז השבוע, כשהיה גמר ליגת האלופות והצרפתים ניצחו והרסו את פריז בוונדליזם שלהם (לא עלינו), חשבתי לפתע על מודי בר-און, השדר המיתולוגי של ליגת האלופות, בלי להוריד כהוא זה ממירי נבו הנפלאה. מודי בכלל לא היה חבר אישי שלי. הייתי רק פריק שלו, מעריץ קטן. כי אם היו אנשים בארץ הזו שסיפרו לנו מה קרה, מודי היה זה שסיפר לנו למה זה חשוב. לרגע נדמה שחסר לנו כרגע בדיוק אחד כמוהו, שיניח יד על כתפנו העייפה ויגיד: תסתכלו רגע מסביב, המשחק הוא רק תירוץ לחיות.
פנקייק הזריחה והשקיעה / בא לי פנקייק, לרחף מעל הדברים, אמרתי לה.
"אני לא בעניין", אמרה, "אבל תדע לך שהפנקייק לא צדק!!!"
כלומר? שאלתי.
"זו הייתה השווארמה שניצחה את הסנובים", אמרה.
טוב, אז בא לי שווארמה, עניתי לה. לפעמים צריך יותר מזל משכל. לפעמים צריך שכל. אלא שהכל כבר לא מושכל.
אחר כך ירדנו לים. נהיה חשוך. כוכבים טובים ריחפו ממעל.
"סתם ירדנו", אמרה, "כנראה ריחפנו מדי ופיספסנו את השקיעה".
השקיעה כבר פה ממילא, עניתי, נחכה לזריחה.
