היוצרת והשחקנית מינדי ארליך ממשיכה לטרוף את הקלפים של העולם החרדי שממנו יצאה בשאלה: את הלחשושים על נשים שמתחתנות צעירות מדי ולא חוות תשוקה בתוך הנישואים הפכה לסרט "פינק ליידי", שקטף פרסים בארץ ובעולם, ועובד באחרונה גם להצגה פמיניסטית בתיאטרון באר־שבע; את ההורים החרדים שלה היא מגיעה לבקר בשכונת מגוריהם בירושלים בלי מטפחת ראש; בעוד צעירים חרדים צועקים "נמות ולא נתגייס", הבן שלה, שעד גיל שלוש למד בחדר, משרת במלחמה בתפקיד משמעותי רחוק מהבית, ובימים אלה היא מגישה את העונה הרביעית בפודקאסט של עמותת "הלל", ומארחת את מי שיצאו מהחברה החרדית ומדברים בגילוי לב על הקשיים, האתגרים וההצלחות.
שער זמנים פלוס - מינדי ארליך
(צילום: מיכל עמר שוורץ )
אחד האורחים המסקרנים הוא אודי שלזינגר, בן הזוג שלה לשעבר ואב בנה, גם הוא בן למשפחה ירושלמית חרדית. השניים, שהתחתנו בשידוך ויצאו בשאלה ביחד, מדברים בפרק המשותף גם על הפנטזיות שנגמרות יום אחרי החתונה.
בפרק שאלת את אודי מה הוא היה משנה בחברה החרדית ותשובתו הייתה "לימודים ומקצוע, כדי לצאת מתרבות החובות והשנור". הוא דיבר גם על מוגנות מינית, תסבירי.
"מוגנות מינית, הכוונה היא לדעת שגופך הוא ברשותך ושלאף אחד אסור לגעת בו. כולנו עדים לכך שקיימות פגיעות מיניות גם בתוך החברה החרדית, ושנינו דיברנו על זה כי חווינו את זה ברמה כזו או אחרת והיינו עדים לצעירים אחרים בסביבתנו שחוו את זה".
"היה בחור שתפס אותי בכוח"
"אחרי הפרק שהקלטנו, דיברנו ואודי אמר שבחברה החרדית בעיקר גברים נפגעים, ובחברה החופשית יותר נשים. אני אמרתי לו שזה לא נכון. הוא התעקש שהוא מכיר רק גברים. ועניתי שברור, נשים בחברה שלנו מתביישות לדבר על זה. ואז בפעם הראשונה בחיים סיפרתי לו בשיחה אישית בינינו על הפגיעה המינית שאני עברתי, ועל פגיעות שנשים מהמגזר שאני מכירה חוו ונפגעו, וקצת סגרנו מעגל".
היא הייתה בת 13 כשנפגעה מינית והיא זוכרת דירה של בחורי ישיבה בבניין של סבא שלה. היא הגיעה לשם ביום שישי בחג הפורים, ואחד הבחורים לקח אותה לחדר המדרגות ונגע בה. היא זוכרת איך בעטה בו אבל הוא החזיק אותה חזק והידיים שלו המשיכו לעשות בה כרצונן.
"נלחמתי בו ואיכשהו הצלחתי לברוח וכשאני חוזרת לבית של סבא שלי אני מספרת לכל מי שהיה שם שבחור תפס אותי".
איך הגיבו?
"כולם הסתכלו על זה בחומרה ויומיים אחרי זה הביאו לי אלבום של כל בחורי הישיבה וביקשו ממני להצביע על מי שעשה לי את זה. אבל כולם היו נראים לי אותו דבר, דומים, ולא רציתי להצביע על מישהו שלא עשה את זה. ההבדל ביני לבין בנות חרדיות אחרות הוא שאני סיפרתי. יש אחרות שלא סיפרו כי זה לא צנוע. הרבה פוחדות שיאשימו אותן שגרמו לגבר להסתכל עליהן כאובייקט מיני. אני זוכרת שפעם דיברתי עם קרובת משפחה בת גילי, שגם היא נפגעה, ודיברנו על מה שקרה וקורה כמשהו טכני, בניתוק מוחלט מהחוויה".
ארליך, בת 39, בת למשפחה של עשרה ילדים – שמונה אחיות ושני אחים - חושפת כאן לראשונה את הפגיעות המיניות שעברה בילדותה, נושא שעליו מעולם לא דיברה.
"זה היה במיינד שלי כל השנים, אבל אף פעם לא דיברתי על זה מפורשות, גם לא עם עצמי אפילו. והיו עוד הרבה פגיעות מיניות שחוויתי בשכונה, ולא רק אני. יש כל כך הרבה ילדים שההורים לא יכולים לשמור על כולן וכולם. כשאני הייתי ילדה, כל ילדה שנייה חוותה הטרדות מיניות, בגלל זה אני עושה סרטים, כחלק מעיבוד הזיכרונות, זה תרפויטי".
ואת יודעת אילו פגיעות אודי חווה?
"כן הוא סיפר לי בשלב מאוחר בנישואים, כשכבר היינו מחוץ לחברה החרדית. זה הסביר לי המון דברים שלא יכולתי לדעת לפני כן, שגם חילחלו לתוך הנישואים שלנו".
למשל, שלא הרגשת נחשקת מצידו כאישה? סוגיה שאת מטפלת בה ב"פינק ליידי".
"למשל למה בתחילת הנישואים היה לו פער מאוד גדול בין מה שהוא חשב על נשים לבין מה שהוא פגש במציאות. הוא לא ידע כלום על נשים, על זוגיות, על יחסים מיניים בין גבר ואישה. לומדים את זה בגמרא ובהלכה, אבל ממקום של דיני קדושה טהרה ונידה, לא מעבר לזה, והגברים הצעירים משלימים את הפערים בעצמם ולפעמים זה יוצא מעוות. כמו שאודי מספר בפודקאסט, שהוא הכיר נשים רק מפוסטרים, נשים כדוגמניות, ולכן לא חשב שיש לנו שיער גוף".
אבל גם את, וגם צעירות אחרות, לא ידעת כמעט כלום. כי ב"פינק ליידי", אומרת הגיבורה לאמא שלה – "מאיפה אני אדע? מהקודם שאף פעם לא היה לי?". אותך רצו לשדך בגיל 17 ולא הסכמת.
"בגיל 17 כבר פגשתי בחור ראשון לשידוך. הרגשתי עדיין ילדה וביקשתי מאמא שלי הפסקה, אמרתי לה 'אני מרגישה שאני רוצה לגדול', ולמזלי היא הסכימה איתי".
ואז התחתנת שנה אחרי עם אודי.
"כן, לקראת גיל 18 התארסתי ובגיל 18 וקצת התחתנתי".
הגיל שבו מתגייסים בישראל. ואי־אפשר שלא לדבר על חוק הגיוס.
"כן. בחברה החרדית כולם עם דיחויים או עם פטור על רקע נפשי, שברור שהוא בהכרח פיקטיבי. הרי לא ייתכן שיש כל כך הרבה פטורים על רקע נפשי בקהילה אחת. יש הרבה טיפים שעוברים בין בחורי ישיבה איך להשיג את הפטור הזה כי מבחינתם אין בכלל אופציה להתגייס. כל שלט שאני רואה וכתוב עליו 'נמות ולא נתגייס' הוא מבחינתי סכין בלב כי אני כילדה חרדית גדלתי על סיפורי התנ"ך שבהם יהודים עובדי השם נלחמו באויבי העם, הרי אפילו חתנים יצאו להילחם, ופתאום, כשנולדה החילוניות, החרדים אימצו רק את התורה והשאירו את הלחימה לחילונים". ועדיין, בפודקאסט (זמין בכל הפלטפורמות, באתר עמותת "הלל" וברשת "עושים היסטוריה" שהפיקה), אומרים שניהם שהבעיה הכי קשה בחברה החרדית היא השנור ולא הפטור. סוגיית השנור עלתה באחרונה לכותרות בסרטון שהפך ויראלי על צעירים חרדים שמגיעים לבקש נדבות לקראת חתונתם.
שנאתי את עצמי במטפחת, כשאסור היה ששערה מראשי תציץ החוצה. בכל בוקר עמדתי בוכה מול המראה. כשהתחלתי למרוד החלפתי את המטפחת בפאה. סבא שלי לא דיבר איתי ולא הסכים להסתכל עליי"
"תופעת השנור נובעת מזה שבמשפחות חרדיות מרובות ילדים צריך לחתן את כולם ולדאוג לכולם לדירות, וזה שולח אבות ומסתבר שגם את האמהות לשנורר כסף בקהילות חרדיות בחו"ל. הם לא מגייסים כסף לעוד טיול בעולם, הם מגייסים כסף לאוכל ולשכירות, וזה מה שעצוב. אפשר לראות גברים חרדים בני 60 ו־70 טסים לחו"ל עם כל הג'טלג ומכתתים רגליים מדלת לדלת כדי לבקש כסף. מלווים אותם מאכערים ודרייברים שזו העבודה שלהם, לעבור ברשימת כתובות בבתים של גבירים, שזה בתרגום חופשי יהודי שכן עובד למחייתו ומרוויח כסף ומאוד מצליח. אלה יכולים להיות יהלומנים, אנשי עסקים, שבגלל המחויבות הרגשית לחרדי ישראל ורגשות אשם על כך שהם לא חיים בארץ, ממרקים את המצפון על ידי תמיכה בלומדי תורה. כשאתה כהורה בוחר בשנור, אתה מפספס את המהות ההורית שהיא לתת לילד כלים וכנפיים להתקיים. כשאין לך מקצוע אתה הופך למאכער, וככה הצעירים החרדים לומדים להוציא הכי הרבה תקציבים והנחות מהמדינה - כי הם צריכים לשרוד. יש במגזר החרדי אנשים שיכולים לכתוב דוקטורט ולהסביר איך להוציא כסף מהמדינה. לאורך כל ילדותו, גם אבא של אודי נסע לעשות שנור בקהילות חרדיות בעולם כדי לפרנס וגם לחתן 12 ילדים".
ולצד זאת אתם מזכירים בפרק גם רבנים שכבר מבקשים מהציבור החרדי לעשות פחות ילדים.
"מאז שקיצצו את קצבאות הילדים אפשר לראות ירידה מוכחת בילודה, גם כי המודרניזציה מחלחלת לתוך הקהילה, יותר נשים רוצות לממש את עצמן בקריירה, ולפתח קריירה לצד גידול של עשרה ילדים לא בא בנשימה אחת. גם הצעירים החרדים כבר מרגישים פחות סגפנים, הם לא מסתפקים במועט, הם פוזלים החוצה, הם נהנתנים, כמובן שבגבולות ההלכה. יכולה להיות אישה חרדית שנהנית מהקהילתיות, מהיד המושטת, מהמשפחתיות והחום, ומצד שני היא גם תיסע עם בעלה לחו"ל והיא תראה 'המירוץ למיליון' ותקנה בזארה".
או תראה אותך ב"חתונמי".
"יעידו על כך מאות ההודעות שקיבלתי מנשים חרדיות, והן היו מעבר לכל מה שדמיינתי. חשוב לי לתת לנשים חרדיות את ההבנה שיש לנו בחירה וחשיבה עצמאית. לכן גם הסוף של המחזה 'פינק ליידי' שונה מהסרט, זו נקודה שהייתה קריטית מבחינת איה קפלן, המחזאית, והמנהלת האמנותית של תיאטרון באר־שבע, שמתעסקת לא מעט בפמיניזם וגם פמיניזם הלכתי. דיברנו על זה שחשוב לנו שההצגה תסתיים בכך שהגיבורה נותנת לבת שלה, לדור הבא, צידה לדרך פמיניסטית. כשדמיינו את הסוף שתינו התחבקנו ובכינו. וגם כשאני צופה היום בהצגה, אני בוכה בסוף".
כלומר, התשוקה והמימוש העצמי מנצחים את יראת השמיים.
היא מחייכת. "אני לא חושבת שזה סותר, להפך. אישה שמגשימה את עצמה ומאושרת ומחוברת לעצמה ממקום אמיתי, יכולה לעבוד את השם ממקום הרבה יותר שמח ואותנטי".
בתנאי שמאפשרים לה. שהיא לא צריכה לפרנס לבד עשרה ילדים, ורשאית לממש את עצמה.
"יש תופעה יחסית חדשה, ואני מדברת עליה בהרצאות שלי, של אושיות רשת חרדיות שמשתתפות בתוכניות ריאליטי ולא מתנצלות, נראות מיליון דולר עם פאה שעולה 20 אלף שקל, לובשות בגדי מעצבים מהשורה הראשונה, ואני תמיד צוחקת שאני מרגישה מוזנחת לידן. הן מבחינתי התקווה כי הן כבר לא מוכנות לקבל את הדין כמו שהוא. יותר ויותר מחליפות ממטפחת לפאה".
מה המשמעות?
"כשהייתי נשואה שנאתי את עצמי במטפחת, כשאסור היה ששערה מראשי תציץ החוצה. בכל בוקר עמדתי בוכה מול המראה וכשאני ואודי התחלנו למרוד והפכנו למודרנים, החלפתי את המטפחת בפאה. בעקבות זה סבא שלי לא דיבר איתי תקופה ארוכה ולא הסכים להסתכל עליי כי הוא מתנגד גדול לפאות, אבל בזכותי מרבית אחיותיי החליפו לפאה", בורח לה חיוך ניצחון קטן. "הייתי פורצת דרך עבורן, הסברתי שזה בסדר להנכיח את השם ממקום של אהבה עצמית, שהיא חשובה. אני בימים אלה כותבת את 'פינק ליידי 2' ואני ממשיכה עם המקום השואל הזה של הגיבורה – שמבררת לעצמה מי קודם למי - אני או הקהילה. בקהילה החרדית הקולקטיב מנצח בכל חזית, אבל היא בסוף לומדת לבחור בעצמה".
ומתי הקהילה החרדית תבין שיחסים הומוסקסואליים זה טבעי ולא תנסה להמיר צעירים?
"אני לא אשת בשורות בעניין הזה מכיוון שמשכב זכר זו עבירה מהתורה וזה איסור כרת. לזה אין פתרון הלכתי. צריך להבין שיש פחד קמאי בקהילה החרדית מפני עדכון גרסה. הם פוחדים לשנות את ההלכה, ומבחינתם מה שהיה הוא שיהיה – 'חדש אסור מהתורה'. ועם זאת, אותו רב שפעם נסע בסוס ועגלה, היום נוסע במכונית, כי הוא כן התאים את עצמו לעידן החדש. ולכן הדבר היחיד שישמור על היהדות שלנו זה להתאים אותה לזמננו, וזה אומר מבחינתי לשלב זרועות עם הפמיניזם, עם הטכנולוגיה, עם הבינה מלאכותית".
אבל איך עושים את זה כשהכל מנוסח מראש – שידוך, חתונה, ילדים, עוני, השתמטות.
"פה אם יש לי אצבע מאשימה ברורה היא כלפי ממשלת ישראל שכמעט מעודדת את העוני בחברה החרדית, ואני אומרת את זה בעדינות. כי אם המדינה הייתה מכריחה ללמד ליבה ולהוציא את כל הילדים החרדים עם מקצוע, השוויון בנטל, גם מבחינת מסים, תועלת, תרומה חברתית וכלכלית, היה מיד מתאזן. כבר עכשיו יש יותר מוסדות אקדמיים לחרדים וזה מעולה".
עם לימודים בהפרדה.
"שיהיה בנפרד, למי זה אכפת, העיקר שילמדו מקצוע, שיתערבבו עם החברה הישראלית, כי עד שהחרדים לא ירגישו ישראלים - זה ימשיך להיות כישלון, בעיקר של הממשלה שמתה מפחד שזה ישתנה. הממשלה הנוכחית שומרת על הסטטוס קוו בגלל אינטרסים של פוליטיקאים שרוצים להישאר על הכיסא ולכן יעודדו את העוני המחפיר והיעדר לימודי ליבה. לא ייתכן שאני בגיל 40 צריכה ללמוד אנגלית מספרי הלימוד של הבן שלי, שמלמד אותי אנגלית, כי אף אחד לא לימד אותי כשהייתי קטנה".
"מי היה מאמין שהבן שלי יתגייס?"
נתי, הבן שלכם, התגייס ואת ואודי ליוויתם אותו לבקו"ם.
"מי היה מאמין", עיניה נוצצות. "מה שהיה ביני לבין אודי ברגעים האלה, אף אחד לא יכול לדמיין מה שעברנו יחד עם נתי כהורים וכמה ירקנו דם עד לרגע הזה שבו הילד הזה, שעד גיל שנתיים דיבר יידיש ולמד בגן חרדי ושנועד להיות בחור ישיבה, עומד בבקו"ם. לא הצלחנו לדבר, בכינו וצחקנו והתחבקנו בעיקר, והרגשנו שעשינו את זה והגענו לפסגה, לרגע שלא היה אמור לקרות בתסריט שלנו. הרי בגיל 18 היינו אמורים ללוות אותו לחופה, ובמקום זה ליווינו אותו לבקו"ם".
מה ההורים שלך אמרו על הגיוס של נתי?
"לקראת הגיוס נתי חגג יומולדת וכשאמא שלי שאלה מה לקנות לו מתנה, הצעתי שתקנה לו תיק רחצה לקראת הגיוס והיא הלכה וקנתה והשקיעה בתיק רחצה הכי מפנק ואמרה 'שתהיה לו מזכרת בצבא מאיתנו, שאוהבים אותו'. אמא שלי יצאה מגדרה ומהעולמות שהיא רגילה אליהם, וראתה את הילדה ואת הנכד שלה. בפסח האחרון, בתוך מלחמת איראן, התארחנו אצל ההורים שלי. בצבא הסיטו את נתי לתפקיד מיוחד בלחימה שאי־אפשר לדבר עליו, אבל הוא הסביר להורים שלי עד כמה שאנחנו צבא מוסרי ועד כמה שהצבא שומר עלינו וזה היה רגע מכונן בחיי. צפיתי מהצד בשיחה ביניהם והלב שלי התפוצץ מגאווה כי ככה נראה גשר בין העולמות".
היו הרבה פגיעות מיניות שחוויתי בשכונה, ולא רק אני. יש כל כך הרבה ילדים שההורים לא יכולים לשמור על כולן וכולם. כל ילדה שנייה חוותה הטרדות מיניות, בגלל זה אני עושה סרטים, כחלק מעיבוד הזיכרונות, זה תרפויטי"
את הרבה אצל ההורים?
"כן. נוסעת כל חג ומשתדלת לקפוץ לפחות פעמיים בחודש עם הבגדים החרדיים שלי, ונתי מגיע עם הכיפה והבגדים הדתיים שלו, למרות שאנחנו לא מקיימים אורח חיים הלכתי חרדי, ועושה זאת מהמקום של כבוד להורים ולמשפחה. אנחנו משפחה מגובשת".
הם עדיין בשכונת גאולה. איך להסתובב שם?
"אפילו כשאני מגיעה לבושה חרדי, מסתכלים עליי שונה. עצם העובדה שאני אישה בלי פאה, עם השיער שלי בגילי. אבל זה התנאי. את הפאה הורדתי אחרי הגירושים והיה להורים שלי קשה לראות אותי בלי פאה, זה כמעט כמו לראות אותי עירומה".
אז איך זה עבר בשלום?
"אבא שלי הלך לשאול את הרב אם מותר לו לקדש לידי, כי אני בלי כיסוי ראש, והרב אמר לו שאסור. ההורים אמרו לי שאני חייבת להגיע עם פאה, וזה היה קו אדום. לא הסכמתי להחזיר את הפאה, שכבר בסוף הנישואים היה לי מאוד קשה איתה, ואמרתי לאמא שלי שזה מעליב אותי ושאני לא מוכנה להקריב את הזהות שלי. ובאמת הייתה תקופה שלא באתי להורים שלי, כי אמרתי להם בלי להגיד – 'תבחרו'".
והם בחרו. אחרי תקופה התקשרה אליה אמה ואמרה לה "תבואי איך שאת רוצה".
העיניים של מינדי נוצצות: "אמא שלי מדהימה. בתקופה הזו כתבתי שאני ואלוהים נמצאים במלחמה תמידית על ליבם של הוריי, ושלפעמים אלוהים מנצח ושלפעמים אני. אמא שלי היא עמוד תווך, ובסוף לא משנה כמה תהום יש, היא היחידה שבמבט אחד יודעת כל מה שמתחולל בתוכי. בתקופות שהייתי אמא חד־הורית לילד קטן, בהישרדות יומיומית, בתקופות שהכל סגר עליי - והיו לא מעט תקופות כאלה - אמא שלי הייתה עיר מקלט. הייתי באה להורים שלי והולכת לישון על הספה. זה המקום היחיד שהצלחתי לישון בו".
"אני יודעת שאני נוגעת בעצב חשוף"
בימים אלה היא גם מעלה מופע ביחד עם סופי צדקה –"יחפות מבריחה לבחירה" – מסע על שתי נשים שיצאו מקהילה סגורה ובחרו בעצמן. "בשיחה שסופי צדקה ואני העלינו לרשתות כדי לתת טעימה מהמופע שלנו, דיברנו על כך שחינכו אותנו שעצם זה שגבר זר מביט בנו, אומר שאנחנו לא היינו מספיק צנועות. הקטע הזה התפוצץ ברשת והבנתי לפי התגובות מהמגזר, שנגעתי בנקודה רגישה. קיבלתי הודעות בפרטי 'תודה שאת מדברת על זה', כמו שאחרי שיצא 'פינק ליידי' כתבו לי 'תודה שאת מדברת על הנושאים שלא מדברים עליהם'. ויש גם מי שכותבים לי 'מטומטמת וסתומה, יצאת בשאלה אז את זורקת אבן לבאר שממנה שתית', אבל כל זה הוכיח לי כמה אני מציפה אמת ונוגעת בעצב חשוף, ולכן לא אפסיק".
גם את נעזרת בעמותת "הלל"?
"'הלל' זו עמותה שעוזרת לנו ברגעים הכי קשים שלנו ולכן להגיש את הפודקאסט הזה מבחינתי זה לסגור מעגל מדהים, אחרי שהם היו איתי ברגעים הכי קשים שלי, כשהרגשתי שאני מוותרת על העתיד שלי, כשלא הצלחתי להחזיק את כל הקצוות של חיי ועבדתי בשלוש עבודות. שנים נאבקתי במחשבה אם ללכת אליהם, כדי לא להיתפס כנזקקת שצריכה סיוע. לא הסכמתי להיות מסכנה".
אבל כאשר חברה שטופלה על ידי "הלל" שיכנעה את ארליך לבוא היא הכירה לדבריה אנשים מדהימים.
"אלה היו החילונים הראשונים שהכרתי בחיי, אחרי שכל החיים אמרו לנו שלחילוניים אין מותר ואסור והם חיים בכאוס, במתירנות רדיקלית, וכולם בוגדים בכולם, ופתאום אני מגלה אנשים ערכיים, עובדים סוציאליים, אנשים שמתנדבים. זה כל כך ריגש אותי ונתן לי פרספקטיבה חדשה על העולם והחילוניות. קיבלתי מעטפת שהחזירה אותי לספסל הלימודים, נתנו לי מלגה וסיוע בשכר דירה וגם טיפול נפשי. היום אני זאת שמחזירה חזרה לארגון הזה".
את כותבת סדרה על בית הדין הרבני?
"נכון. היום אני עורכת דין עצמאית בתחום האישי – צוואות, ייפוי כוח מתמשך, הסכמי גירושים בהסכמה בלי מלחמות. את הסדרה, שתעלה בקרוב, אנחנו כבר עמוק בליהוק, כתבתי ביחד עם ניר ברגמן, הבמאי של 'פינק ליידי' שיביים גם פה, ובמרכזה רבנית שמייצגת נשים בבית הדין הרבני. אולפני הרצליה מפיקים והיא תשודר ב־yes. במקביל אני כותבת סדרת טלוויזיה שמבוססת על החוויות שלי מ'חתונמי', זו קומדיה רומנטית, וכמובן כותבת את 'פינק ליידי 2''".
אפרופו "חתונמי", את ואסף נפרדתם, והיום את בזוגיות חדשה.
"נכון, ואני מאוד מאושרת. בן הזוג שלי לא רוצה חשיפה, ואני מכבדת את פרטיותו".
