יצירתו של א"ב יהושע משתרעת על פני 65 שנה, החל בסיפורו הראשון, 'מות הזקן', שפורסם באוקטובר 1957, עד המחזה 'המקדש השלישי' שהושלם שבועות אחדים לפני מותו ביוני 2022. זהו רצף מלא שינויים והתפתחויות בצד תשתית קבועה של תכונות יסוד שלא השתנו בבסיסן. מתוכו בחרתי להאיר צומת דרכים אחד, צרור מהלכים שהתחוללו בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, והעמידו את יצירתו על בסיס חדש.
בתחילת 1968 ראה אור ספרו השני של יהושע, 'מול היערות', המכיל את ארבע הנובלות שחיבר מראשית אותו עשור. הביקורת קידמה את פניו בהערכה רבה. יהושע עצמו התרגש במיוחד ממאמרו של המבקר ברוך קורצווייל, וחרת בזיכרונו את משפט הפתיחה שלו: "אם בשנים האחרונות קם לסיפור הישראלי כישרון אמיתי, מספר שהוא נציג אותנטי של הדור הצעיר, הריהו א"ב יהושע". שבח כזה מפי מי שנודע כקטגור הבוטה של הספרות הצעירה דאז היה עניין נדיר ביותר, והוא התבלט שבעתיים על רקע מאמר השלילה החריף והלעגני שקורצווייל ייחד רק חודש אחד לפני כן לרומן 'מיכאל שלי' מאת עמוס עוז. הביקורת בכללותה הבחינה שיהושע נתון בתהליך של נטישת העולם הסמלי או הסוריאליסטי שנבנה בסיפוריו המוקדמים, והוא מתקרב והולך למגע ישיר עם המציאות הישראלית.
אחרי הופעת הקובץ 'מול היערות' נטל יהושע הפוגה מן הסיפורת, ופנה לתחום יצירה חדש עבורו – כתיבת מחזות. הראשון בהם, 'לילה במאי', הועלה בהצגת בכורה במרץ 1969. הוא מתרחש בלילה רווי המתח בין 22 ל-23 במאי 1967, שבו הכריז נשיא מצרים נאצר על סגירת מצרי טיראן. הוא טבול באקטואליה הישראלית, אבל זו נשקפת דרך מרחב משפחתי בלתי מתפקד, שייהפך לזירה העיקרית ברומנים שלו. שבע דמויות, רובן בנות משפחה אחת, מכונסות בדירה ירושלמית ומתלבטות כל אחת בחרדותיה על רקע ענני המלחמה המתחשרים באופק. ואכן, ההצגה זכתה להצלחה רבה ולארבע הפקות ב-40 השנים הבאות. בהמשך אותה שנה חיבר יהושע מחזה נוסף בשם 'הימים הנוראים לבועז', מעין וריאציה מודרנית על מגילת רות. במרכזו צעיר ישראלי שהוריו מבקשים ממנו לייבם את בת הזוג של אחיו שנפל במלחמה ולהקים לו זרע. המחזה לא הגיע לכלל הפקה, ויהושע הציל ממנו לפליטה שתי תמונות ראשונות, ופירסם אותן בעיתונות הספרותית בספטמבר 1969. מאז ואילך נעשתה כתיבת המחזות ערוץ קבוע אך משני ביצירתו: 'טיפולים אחרונים', 'חפצים', 'תינוקות לילה', 'הילכו שניים יחדיו', ועד 'המקדש השלישי', בצד עיבודים של כמה מן הרומנים שלו לתיאטרון, לקולנוע ואפילו לאופרה.
אבל ב-1970 שב יהושע אל זירת הפרוזה, ובטרם יפנה אל תחום הרומן, שעתיד היה להתבסס בו עד אחרית ימיו, הביא לעולם שתי נובלות מצוינות. תחילה נכתבה 'בתחילת קיץ–1970', על רקע מלחמת ההתשה. גם בה הסתמנה אחיזה מתגברת במציאות הישראלית המיידית מבלי לוותר על הממדים הסמליים, ההעמקה הפסיכולוגית, האיכויות הגרוטסקיות, המרקם הלשוני המתוחכם ורשת ההדהודים הספרותיים.
הסיפור נמסר כמונולוג של מורה לתנ"ך בן 70, המגולל שרשרת אירועים דרמטיים שהתרחשו בתוך פחות מיממה בתחילת קיץ 1970. כשלוש שנים לפני כן הגיע זמנו לפרוש לגמלאות, אולם בעקבות נפילתם של אחדים מתלמידיו במלחמת ששת הימים סירב לנטוש את משרתו, וכפה את עצמו על בית הספר ובמיוחד על המנהל, שניסה להיפטר ממנו עד שנואש. בוקר אחד, אחרי שנים שלא החליפו מילה ביניהם, נכנס המנהל לכיתתו ובפיו בשורת איוב. בנו של המורה, שאך זה חזר מלימודיו בארצות-הברית עם אשתו האמריקאית ובנו הפעוט וקיבל משרה באוניברסיטה העברית, נהרג בעת שירות מילואים בבקעת הירדן. מעמד הבשורה חוזר ומשוחזר מעיניו של המורה שלוש פעמים בגרסות שונות, שההבדלים ביניהן העניקו לפרשנים פתח כניסה נרחב לנפשו המסוכסכת. אחרי ההלם הראשוני האופף את בית הספר האב מוסע לזהות את גופת הבן בבית החולים הדסה. מתברר שיותר משהוא מתאבל על בנו נמסכת בו חיוניות רבה, והוא מתמלא תחושת ערך עצמי ואפילו סיפוק חשאי על מעמדו החדש והמיוחס כאב שכול. אלא שבבית החולים מתברר שחלה טעות בזיהוי, וההרוג הוא חייל אחר. אבל היכן הבן? כדי לפתור את חידת היעלמו האב נלקח בדרך חתחתים אל הבסיס הצבאי בבקעה. שם, באישון לילה, הוא זוכה לפגוש את בנו במעמד נטול כל חגיגיות שאינו מביא לו רווחה ואפילו אפוף דוק של אכזבה.
א. ב. יהושע
(צילום: ענת סרגוסטי, ארכיון העולם הזה)
מן הבחינה הזו הסיפור מתקשר אל קולות דומים שנשמעו באותם ימים. באפריל 1970 פורסם "מכתב השמיניסטים" הראשון, גילוי דעת של 70 תלמידי תיכון שמתחו ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה והטילו ספק בכנות חתירתה לשלום. באותו חודש הועלה הרביו הסאטירי 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, שחולל מחאות אלימות והורד מן הבמה עד מהרה. בין היתר הוא מכיל דיאלוג בשם 'העקידה' שבו מבקר יצחק את הציות העיוור של אביו אברהם לצו האלוהי הדורש ממנו לשחוט אותו. דמויות של אבות שכולים המברכים על קורבנם ואפילו מפיקים ממנו סיפוק הופיעו עוד לפני כן בספרות הישראלית, החל במחזהו של יגאל מוסינזון 'בערבות הנגב' וכלה בסיפורו של עמוס עוז 'דרך הרוח', אולם סיפורו של יהושע חדר לרבדים רוחניים ורגשיים עמוקים יותר, כפי שזיהו טובי המבקרים. מרדכי שלו הראה את התשתית המסועפת של רמיזות לסיפור העקידה מזה ולפרשת מותו ותחייתו של ישו מזה. יוסף האפרתי תיאר בדקוּת רבה את עולם ההזיות המעורער של האב, שהמציאות נשקפת בו כמו מבעד מערכת מראות מעוקמות דווקא על רקע הפירוט המהימן של המציאות ואביזריה. המבקר זיהה, שדווקא ניסיונותיו של המורה הזקן לגשר על הפער בינו לבין הדורות הצעירים של תלמידיו קולעים אותו לסבך של סתירות וניגודים ולשלל מצבים של הזיה וטירוף, עד כדי כמיהה לזהות באורחותיהם של אותם צעירים את סימניה של מציאות משיחית-מהפכנית חדשה. ואילו גרשון שקד גילה בסיפור את רישומו של "צד הצל" בהוויה החברתית הישראלית. לדבריו נחשף בו הפער בין דור האבות רב-החיוניות לבין דור הבנים הדוחה את הייעוד הקורבני שהוטל עליו, ונכסף לאי-מעורבות ולחוסר שייכות פסיבי בדומה לגיבורי סיפוריו הראשונים של יהושע.
הנובלה הבאה שפירסם, 'בסיס טילים 612', מגלגלת בחומרים דומים. אף בה מוצנח אינטלקטואל ישראלי שחייו באו עד משבר אל תוך הוויה צבאית מחוספסת, ומתחבט בתוכה עד ללא מוצא. הפעם הגיבור הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה, שמעיינו המחקרי יבש וכבר שלוש שנים לא פירסם דבר. חיי הנישואים שלו התמוטטו והוא עומד על סף גירושים, ומנסה לשווא ללבות בתוכו התעוררות ארוטית מחודשת. מוקד האור היחיד בחייו הוא בנו הקטן, ילד מכמיר לב הנשחק בין מריבותיהם שפוכות החֵמה של הוריו. עניין מסוים הוא מוצא בשירות המילואים שלו במדור המרצים המשוטטים, המזמן לו מסעות קצרים לכל פינות הארץ וקהל שומעים שבוי. מסגרת הסיפור היא מסע בן שעות אחדות אל בסיס טילים בסיני, הנפתח בטיסה מתל-אביב אחרי הצהריים ומסתיים בטיסה לילית בחזרה. בין לבין נפרס מסע ברכב וברגל עד קצווי המדבר, בואכה תעלת סואץ. ההרצאה עצמה אמורה להיערך בתוך בונקר תת-קרקעי דְחוס מכשירים, אך נוחלת כישלון ובעצם אינה מתקיימת, משום שרוב החיילים העדיפו לצפות בַּסרט שהמרצה התבקש להביא עימו מתל-אביב, והבודדים שנותרו שקועים בענייניהם. נושאי ההרצאות המוכנים עימו בענייני היהדות, הציונות והזהות הישראלית מעוררים בהם דחייה, ואף הוא אינו מתעקש להשמיען. בתוך המסגרת המלנכולית הזו נדחס שפע גדול של חומרים, רבדים פוליטיים ואידאולוגיים והדהודים תנ"כיים ומדרשיים, קרנבל ספרותי ססגוני של ממש.
הדמות העיקרית השנייה בסיפור היא קצינת החינוך הג'ינג'ית, ספק אישה ריאלית ספק סמל חי או ישות על-טבעית. היא מתוארת כדמות נפילית מושכת ומרתיעה כאחת, ואשד שערה האדום נמשל בפירוש לעמוד אש המוליך את הגיבור במדבר סיני. זה רק אחד מתוך המון רמזים משועשעים לפרשת יציאת מצרים ומתן תורה: הסנה הבוער, המצרי הטמון בחול, ההעפלה אל ראש ההר, ועוד כהנה. מצד אחר, דמותה מגלמת ביקורת סאטירית על הרטוריקה הציונית, שהמרצה הכושל הוא דוברה הנאמן. לא רק שאין לה כל עניין בנושאי הרצאותיו והיא מלגלגת על סיפורי הקרבות הישנים שבפיו (הוא היה אחד החיילים שהוצנחו ממש באותו מקום במבצע סיני ב-1956), אלא שהיא מראה לו אתר שבו טמונים, כביכול, מרצים קודמים שפקדו את הבסיס. "זה היה המרצה לציונות... לא מצא שפה משותפת עם החיילים... הרגיז אותם... וזה המרצה על החברה הישראלית. הוא לא היה משכנע. הוא היה אופטימי מדי... זה הטיף לערכי היהדות... הרדים את כולם. גם את עצמו". מתברר שהחיילים התמלאו עניין נלהב רק בהרצאה קודמת שדנה בעישון סמים. מצד אחר אותה קצינת חינוך חושפת את עליבותו הגברית של המרצה, המנסה אליה דבר והיא דוחה אותו בבוז, ומנגד נמשכת בהתלהבות לקצין צעיר ויפה תואר. לשם חיזוק ההלעגה על אותו חוסר אונים מתוארת משיכתו העזה של המרצה אל הטילים המאוחסנים בבסיס. הוא ממשש ומלטף אותם ומתעניין בכוח ההרס שלהם כמין מיזוג פרודי של פנטזיה לאומית ותשוקות ארוטיות.
א. ב. יהושע
(צילום: טל שחר)
מראות המחנה הצבאי מצטיירים כגבבה של חומרי פסולת מוזרים, ואחת התמונות המייצגות אותם היא תיאור המונומנט שהוצב בפתחו:
והמשאית מתגלגלת לבסיס שירותים קטן, עושה סיבוב ברחבה ונעצרת ליד אנדרטה שנולדה מדמיון צבאי חד-משמעי. זנב קרוע של מטוס מצרי, אכול חלודה, שחריציו האפלים שעירים כלשהו, פעורים לנוכח הטיל שמחץ אותו ועתה שב וקם לתחייה, צבוע בצבעים עליזים, עטור כתובת קעקע של פסוקי תנ"ך שהוצאו מהקשרם.
ב-30 מילים בלבד שורטטה תמונה עזה ומלאה מתח. זנב המטוס המצרי שהופל נהפך למֵיצַג ניצחון ישראלי משונה, שבמרכזו תמונה סקסואלית בוטה: חריצים אפלים שעירים פעורים מול הטיל המפלח אותם. יש כאן שלל צירופים של המכני והאורגני: זנב המתכת כאיבר נקבי, פני השטח המתכתיים כעוֹר אנושי מנומר בכתובת קעקע, מתכת חלודה שנהפכה למרקם של שיער, שבר המטוס כגווייה המוקמת לתחייה בצבעי איפור עליזים, ולהשלמת הגיחוך מתנוססים על כל אלה פסוקי תנ"ך.
תמונות מעין אלה פזורות למאות במכלול יצירתו של יהושע, תמיד מפתיעות בכוח הדמיון ששוּקע בהן ובמקוריותו. מרקם הסיפורת שלו מושתת על יחידות תיאור ועלילה, שכל אחת מהן עשויה כקולאז' גרוטסקי. אלה קומפוזיציות בעלות איכות פלסטית חזותית חזקה ומוזרה, המערבבת מין בשאינו מינו, מסמיכה את הקומי אל המבעית ויוצרת התקבצויות אנושיות תמוהות. מיזוגים של הזכרי והנקבי; צירופים עתירי דמיון של חי, צומח, דומם, אנושי ומכני; סצנות סהרוריות; צורות היברידיות; התגבבויות של חפצים; שלל מטמורפוזות, התהפכויות והתחפשויות – כל אלה על צירופי צירופיהם מעניקים ליצירותיו את טעמן החריף והמסעיר. עין האמן שלו נמשכת אל הצירופים המוזרים הנקרים בדרכו או שדמיונו היוצר מחולל אותם. מצד אחר, בפרקים שונים ביצירתו המאוחרת נמשך דווקא אל הנינוחות הבלתי מעוצבת של החומרים, כגון ברומן 'הכלה המשחררת'. כאשר נשאל על המתחים בכתיבתו בין הריאלי לפנטסטי, או בין המערכות הסמליות ההדוקות האופייניות לסיפוריו הקצרים לזרימת החיים הכאוטית המתגברת ברומנים שלו, התוודה שהוא שואף לסינתזה פורייה ביניהם: "ריאליזם פנטסטי שבו יתרחשו הדברים מחוץ לגדר הטבע, לא. אבל פרפורים על הגדר, בין הריאלי לסהרורי, כן. מין מזיגות כאלו".
אחרי 1974 נפרד יהושע לתמיד מן הצורות הסיפוריות הקצרות. פרקיו הראשונים של הרומן 'המאהב' פורסמו ב-1976, והספר השלם ראה אור ב-1977, 20 שנה אחרי שפורסם סיפורו הראשון. מאז ואילך השקיע את אונו באמנות הרומן, שביססה את מקומו בפסגת הסיפורת העברית לדורותיה, אבל לסיפורים הקצרים מקום של כבוד במכלול יצירתו.
"לא עשינו את הכל כדי להחדיר לעם העבדים את הרעיון הציוני" | ירון סחיש
מחברות של א"ב יהושע הצעיר, המופקדות בארכיונו בספרייה הלאומית, מגלות כיצד כבר כנער התנסח סביב שאלות יסוד של ציונות, גולה וזהות לאומית
מחברות החיבור של א"ב יהושע מבית הספר שנשמרות בארכיונו האישי בספרייה הלאומית, מגלות כי הרעיונות שהעסיקו אותו ביצירותיו ובהגותו – נבטו כבר אז.
כשהגיע זמנו של יהושע ללמוד בבית הספר, החליטו הוריו לרשום את בנם הצעיר לגימנסיה רחביה, ששכנה, כאז כן היום, ברחוב אוסישקין, לא רחוק מבית המשפחה ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. אביו, יעקב יהושע, פקיד בממשלת המנדט ובכיר במשרד הדתות, למד גם הוא בילדותו במקום. אמו, מלכה, קיוותה כי הלימודים בגימנסיה, שהלימודים בה היו מכיתה א' עד י"ב, יסלילו את בנה אל לב האליטה הירושלמית, שילדיה למדו שם.
בבית הספר התבלט הילד אברהם גבריאל יהושע הן כשחקן בהצגות, ככותב למסיבות ואירועי הכיתה ובמקביל כחניך וכמדריך בשבט מצדה של תנועת הצופים, שרבים מהתלמידים נמנו עם חניכיה. ניסיונותיו הראשונים בכתיבה, חיבורים בכתב ידו של ילד ושל מתבגר, שמורים בארכיונו העשיר של יהושע במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. זאת, בין השאר, לצד טיוטות רבות של יצירותיו הספרותיות הידועות.
המחברות, חלקן נשמרו בידי יהושע וחלקן בידי הוריו, מתעדות את התפתחות כתיבתו של הילד שיהיה לסופר הנודע. כך, מחברת מכיתה י"ב, מכילה חיבורים שאת נושאיהם קבע המורה ד"ר גדליה אלקושי, ביבליוגרף חוקר ספרות ולימים פרופסור באוניברסיטת תל-אביב. בחיבור שנושאו 'החיוב והשלילה שברגש הביטחון העצמי' קובע יהושע: "לפעמים תמהים אנו שנותנים אנו לאנשים העומדים בראש החברה להנהיג אותנו בדרכם. מה זכות יש להם על אנשים אחרים. לא בכישורים, כי יש מוכשרים מהם, לא בכוח הארגון, כי יש טובים מהם, אלא בגלל ביטחונם העצמי", הוא כותב בשבח התכונה.
בחיבור 'המורה והתלמיד' מבטא יהושע את תפיסת "כור ההיתוך", שכבן הארץ הוא חש עצמו כאחד ממפעיליו. הוא מדבר על עולים שהגיעו ממקומות שונים עם מנהגיהם שאותם קשה לשרש ולכן על המדינה לפנות אל ילדיהם. "פונים אנו לבניהם – לדור הצעיר, ולו אנו מנסים לתת חינוך ארץ ישראלי, כדי שיסתגל לחיי החברה בארץ", הוא כותב ב-1953. ב'רגעים של קורת רוח ומורת רוח בבית הספר' הוא מספר על מפגש מקרי עם מורה קשוח מעברו, שעתה נפתח אליו בחמימות ובידידות. אלקושי, שהיה מורה קפדן וקשוח שלא פינק את הסופר לעתיד בציוניו, אולי זיהה עצמו בדמות המורה, והעניק לו כאן את הציון 8.
בסוף 1952 נפתח בפראג משפטם של 14 בכירים במפלגה הקומוניסטית הצ'כית, 11 מהם, בראשם מזכיר המפלגה המודח רודולף סלנסקי, יהודים. בעקבות עינויים קשים שעברו, הודו הנאשמים בהאשמות של קשר ציוני-טרוצקיסטי והוצאו להורג. המשפט, שנערך בהוראת סטלין, ביטא את גל הפרנויה האנטישמית שלו בשנותיו האחרונות והתנהל ברוח אנטי-ציונית, אנטי-ישראלית ואנטישמית כבדה. משפטי פראג, שבהם נאשמו גם שני ישראלים, עוררו סערות בארץ ובעולם. בחיבורו התייחס יהושע הצעיר אל המסקנה הציונית הרדיקלית — שבה דבק כל חייו. "האם עשינו את הכל כדי להחדיר את הרעיון הציוני לתפוצות הגולה?... והאם נמשיך להתפלא אם נמצא אפילו בימים אלו יהודי שאינו חושב את הפתרון הציוני כפתרון לבעיית העם היהודי?... לא עשינו את הכל כדי להחדיר לעם העבדים את הרעיון הציוני. הסיבה היא כי העם היושב בציון גם הוא ברובו עם דל עבדים ששוחררו זה עתה".
בנושאים שבהם בחר המורה לחיבורים, היה תמיד גם נושא ספרותי כלשהו. יהושע הצעיר העדיף תמיד את הנושאים החברתיים והפוליטיים. כך, בחיבור על מעברו של דוד בן-גוריון לקיבוץ שדה בוקר בנגב והתפטרותו מראשות הממשלה בדצמבר 1953, רואה יהושע "התרחקות מן העם ומעבר לספירות העליונות של החיים. האם יצליח לסחוף אחריו צעירים? עונה המחבר: "לא, אין מחנכים נוער ע"י מעשה סמלי אחד". ובשאלה איך לחנך לאזרחות טובה, עונה הצופה הטוב בולי "חלוציות בכל שטחי החיים", בניגוד לבית הספר שלו "המחנך רק לאזרחות טובה בתפיסה המערב-אירופית". הלהט החלוצי הזה לא הצליח לסחוף אחריו את המורה אלקושי שהסתפק במתן ציון 6 לתלמיד שיהפוך בתוך שנים לא רבות לאחד הסופרים המרכזיים והחשובים בספרות העברית. •
ירון סחיש הוא אחראי על ארכיון א"ב יהושע בספרייה הלאומית
