1. בשעה שהטור הזה נכתב לא ממש ברור: אנחנו בעוד סבב? או שהכל בעצם נגמר? על מה מדובר בעצם? טוב תשמעו, אני אגיד ככה: יש מומחים ממני במצב הגיאופוליטי מול איראן, אבל אני יכול לתרום לכם משהו בכל זאת ולהמליץ על סדרה לכן-מלחמה לא-מלחמה הזו. בינג’, עם אופציה לצפיית ממ”ד. "החוצפה", שמה. בעולם שבו נדמה שסדרות נכתבות על ידי אלגוריתם, בסדרה הזו יש איזה כוח מיוחד. הסדרה מתמקדת בעולם ההייטק של עמק הסיליקון. היא נוצרה על ידי מי שהיה מעורב בכתיבת "יורשים" ו"סמוך על סול", אם זה יעודד אתכם לתת לה צ'אנס.
בין יתר קווי העלילה, ישנה בסדרה פסיכולוגית שמטפלת בכל מיני מתעשרי הייטק עם בעיות שיש רק לאנשים בעלי כסף ללא הגבלה. בשלב מסוים הפסיכולוגית מבינה שיש לה מידע שיכול להפוך לכסף: היא יודעת מראש על מהלכים שישפיעו על הבורסה. אבל זה רק קו עלילה אחד. יש ב"החוצפה" כל כך הרבה נושאים חשובים, מה גם שהיא מצחיקה ושנונה.
2. ברשותכם, ובלי ספוילרים, אני מבקש לעשות את מה שראוי לעשות כשלנגד עינינו מופיעה יצירה משובחת, ולדון במה שעולה ממנה. נתחיל עם אחד מגיבורי הסדרה, המנכ"ל דאנקן פארק, שמתנהל בעולם בהנחה שאתיקה זה לחלשים, מעין רעש רקע שנועד להאט אותו ובכלל את החדשנות. הוא מאמין שגאונות טכנולוגית מעניקה לו סוג של חסינות מוסרית. זו תופעה שאנשים הבקיאים ברזי חברות הענק מכירים. גם השאלה שמעסיקה את דאנקן מוכרת למי שמצוי בסצנת החדשנות העולמית: איך לקחת נתונים על החיים של כולנו ולעשות מזה המון כסף. דאנקן אמנם הולך לקצה, אבל בואו: כולנו יודעים ומבינים כמה חברות הענק יודעות ומבינות על החיים שלנו. אנחנו פשוט משתדלים לא לחשוב על זה. אנחנו מאשרים תנאי שימוש בלי לקרוא אותם, אנחנו מקבלים כמובן מאליו את הפרסומות שקולעות בול למה שאנחנו צריכים, ואנחנו מניחים משום מה שאף אחד אף פעם לא ייקח את כל השאלות ששאלנו את צ׳ט ג׳י-פי-טי ויכין מזה מסמך מסודר ומפורט להחריד על האישיות שלנו.
3. כדי להתמודד עם הבעיה המוסרית החריפה שצפה לכל המיליארדרים בעמק הסיליקון, הם לא רק הולכים לטיפול, אלא גם עוברים מסעות רוחניים. אבל ב"החוצפה" המסעות האלה מוצגים בלעג מתוק: המנכ"ל יוצא ל"מסע רוחני" כדי למצוא תובנות עסקיות חדשות. הוא לא עושה איוואסקה כדי למצוא שקט נפשי, אלא את האקזיט הבא. הוא מדבר במושגים מהמזרח כדי להפוך לאדם עם עוד רכוש ועוד מניות ועוד כוח. המדיטציה לא אמורה להשיג עבורו שלוות עולמים, אלא נתיב למיליארד הבא.
וישנה ג'ואן, הפסיכולוגית שעליה סיפרתי לכם בהתחלה. בכל סדרה אחרת היא הייתה הופכת להיות המצפן המוסרי של הדמויות, דרכה היינו מקבלים תיקוף לעד כמה שבורים הגיבורים, אבל ב"החוצפה" היא עצמה נשאבת למשחקי הכוח, והרגע שבו היא פותחת את המחשב ונכנסת לתיק ההשקעות שלה אחרי כל טיפול הוא פשוט מופלא.
נדמה לי שאחת השאלות שהסדרה מנסה לשאול היא אם יש בכלל מקום לטיפול נפשי אמיתי בעולם שבו כולם עסוקים ב"שיפור ביצועים".
4. אני צופה בסדרה וחושב על אדם כמו אילון מאסק. החשש מהכוח שצובר אדם כזה לא נובע רק מההון העצום שיש לו - אלוהים יודע כמה מיליארדים הוא שווה - אלא מהיכולת שלו לעצב את המציאות הפיזית והדיגיטלית של כולנו. מאסק, למשל, הוא אחת הסיבות לכך שטראמפ נשיא. הדמות שלו כה גדולה, שהיא מטילה סוג של צל על חיינו. אדם אחד ששולט בלוויינים שקובעים את התקשורת הגלובלית, במערכות המניעות את המכוניות שלנו, וברשתות חברתיות שבהן הכל נקבע. ב"החוצפה" הארכיטיפ האילון מאסקי מוקצן, אבל לא מנותק לגמרי מהאמת. הסדרה עוזרת לחדד את החשש שצריך להיות לנו מהעתיד, והוא לא בדיוק החשש שאנחנו רגילים לדמיין, נגיד של רובוטים שמשתלטים עלינו. החשש שצריך שירחף מעלינו כעננה איננו שהטכנולוגיה תכניע אותנו, אלא שהאדם שיושב על כפתור ההפעלה פשוט שכח איך נראים החיים של מי שלא חי בתוך הספרה שלו.
5. אבל יש עוד נקודה ב"החוצפה", שבעיניי היא החשובה מכולן. מעבר לכל הכוח והכסף, יש בסדרה עוד משהו שמעציב את הלב, כמעט טרגי: הניכור המוחלט. הגיבורים בסדרה לא רק מנצלים את העולם, אלא גם הוא מנצל אותם. הם כלואים בתוך בועה. הם מוקפים באנשים, ביועצים, במטפלים ובמתכנתים, אבל הם כל כך לבד. אולי זו לא תובנה חדשנית, אבל זה לא אומר שלא חשוב להכיר בה: יש משהו במציאות חיינו שמצד אחד כולם מחוברים לכולם, אבל במקביל, רמת הבדידות עולה. הדוגמה המובהקת ביותר היא האשליה של הקרבה שיש לנו עם כל מיני מעגלים חברתיים שיש לנו איתם קבוצה בווטסאפ, אך בזמן מפגש פיזי, כשכולם רוב הזמן בווטסאפ, אתה מבין שהקשר ביניכם אולי אינטנסיבי, אבל לא עמוק.
שורה תחתונה? או שתצפו בסדרה, או שתחשבו על השורה התחתונה שניסחתי ממנה, שמשמשת אזהרה לעתיד: ברגע שהמערכת יודעת לחזות את הצעד הבא שלך, ככל שהאלגוריתם מכיר אותך יותר טוב, ככה אתה הופך ליותר בודד. שבת שלום.
