ישי לוי אף פעם לא היה רק זמר. זה היה חלק מהייחוד שלו, אבל זו הייתה גם בעיה בימים שבהם צמח. היה הרבה יותר קל להכניס לקאנון הישראלי בסבנטיז זמרים שהגיעו נקיים, ארוזים היטב, עם ביוגרפיה שהתרבות הישראלית ידעה לעכל: קיבוץ או להקה צבאית, גיטרה, אלבום בכורה, סיבוב בקפה כסית, היכל התרבות. ישי לוי הגיע ממקום אחר: מבית הכנסת בראש-העין, מהמדרגות של בית ההורים, מהתחנה המרכזית, הקסטות, המועדונים, מהחפלות, וגם מהכאב, מהסם, עם הקול הכי יפה שאפשר היה לשמוע כאן והחיים הכי סוערים שאפשר היה לדמיין סביב קול כזה.
בגיל 63, אחרי כמה אפשרויות סבירות למות שמכולן עלה מחדש כמו עוף החול, לוי נכנע לחיים. הוא היה אחד האמנים הגדולים במוזיקה הישראלית. לא רק מהגדולים במוזיקה המזרחית, או חשוב בז'אנר שלו, או הערת שוליים ליד זהר ארגוב. הוא היה הקאנון, אלא שהממסד הישן לא תמיד ידע לקרוא לו בשם.
כשלוי התחיל להקליט, המוזיקה שלו לא חיכתה באולפני רדיו ממוזגים. היא נמכרה בקסטות, עברה מיד ליד, נכנסה למוניות, למספרות, למטבחים, מצאה דרכה ללבבות. כמו יתר חבריו בז'אנר, הרדיו הרשמי התייחס לשירים של לוי כאל שכונה מוזיקלית לא רצויה. "היה קשה לי מאוד", הוא סיפר לי פעם באחד הראיונות, כשחזרנו לשנות ה-80. "איך הרגשתי את זה? אין השמעות חוץ מיום שישי, ברשת גימל עם אריה צוברי, ואם היית טוב טוב טוב אז שידרו אותך בכדורגל, בשירים ושערים. נתנו לך פרצה כזאת".
המשפט הזה פורס תקופה שלמה. פעם המוזיקה המזרחית לא הייתה פסקול המדינה. זמרים כמו עומר אדם או אושר כהן לא מילאו את הפארק, מקסימום את הפלאקה. המוזיקה המזרחית נשלחה להמתנה בדלת האחורית. שעה בשבוע, תוכניות ייעודיות, מחלקה נפרדת של ישראליות. לוי לא תמיד היה פנוי לכעוס, גם לא להרגיש מקופח. "במחשבה לאחור", אמר לי, "הייתי כל כך עסוק בראש. עם כל הכימיקלים שלי, שכנראה לא שמתי לב לזה". זה משפט עצוב ויפה: ההדרה הייתה שם, אבל הראש של לוי לא היה פנוי להילחם על מקומו.
אבל גם בתוך המציאות הזאת, הקהל בשטח הצליח לספוג את ישי לוי. הקול שלו פשוט היה גדול, מיוחד ומוזהב מכדי שיצליחו להשתיק אותו. הרי כבר בבית שלו עצמו ניסו. אבא שלו רצה שיהיה חשמלאי או מכונאי או רב. "אני אהיה זמר", הודיע לכל מי שהיה מוכן לשמוע. ההורים פחות התחברו לרעיון. ההופעות נגמרו מאוחר וראש-העין של סוף שנות ה-70 לא הייתה מקום שבו ילד בן 13 מסתובב בלילות עם מוזיקאים. הוא עבר לגור אצל אחותו במושב שער אפרים. "לשם יכולתי לחזור מאוחר, כי היו סולחים לי. חיים משה היה בא לעשות חפלות לפחות פעם בחודש עם מורי ורבי משה בן מוש. אז יצא טוב שעזבתי את הבית", סיפר בראיון במוסף זה.
גם כוחות הממסד לא הצליחו לבלום אותו. "'ילדונת' הגיע ל-300 אלף עותקים", קבע. "פתאום אני הולך לישון, קם בבוקר, לא יכול לעבור ברחוב. זה דבר מטורף". הביצוע של 'רעיה' כבר הפך את לוי לזמר עם המנון. גם שם זה לא הלך לו קל. משה בן מוש פנה לאביהו מדינה וביקש מילים ללחן יווני. מדינה, לפי לוי, הסתייג ממנו בהתחלה. ישי לוי עצמו חלם לשיר טקסטים של מדינה ולא התכוון לוותר. "אביהו אמר לבן מוש 'תקשיב, ישי עוד ילד, הוא לא יוכל להביע את הטקסט כמו שצריך'. אני ידעתי שהשיר הזה יהיה שלי". ואז הגיעה גם הטפיחה על השכם מהיוצר הנערץ. "אביהו אמר, בסוף מסתבר שישי הוא זמר", סיים לוי בעיניים נוצצות את הסיפור, למרות שעשרות שנים עברו מאז.
הסיפור של 'רעיה' מזקק את המכשולים של לוי בתוך העולם הים-תיכוני. הוא לא היה אף פעם המלך. היה צפוף: אהובה עוזרי, שימי תבורי, צלילי העוד, צלילי הכרם, זהר ארגוב, אבנר גדסי, מרגול, חיים משה, אחר כך גם שלומי שבת. ישי לוי לא היה אף פעם סמל גם של המוזיקה המזרחית, אבל הילד שלא האמינו שיצליח להחזיק טקסט בשל, בוגר, הפך את 'רעיה' לסימן הזיהוי שלו. "לדעתי, מה שעובד בשיר זה מילה אחת בלבד: 'רעיה'. זהו", ניסה להבין את ההצלחה. פשוט, אבל בול. לוי לא תמיד הסביר את עצמו בשפה של מבקרים, אבל הבין אינסטינקטיבית מה נכון. היה לו חוש לבחירת טקסטים ולחנים, שאפילו הסמים לא היו יכולים לכבות.
גם כשישי לוי שר על אהבה, הייתה שם סכנה, צלקת, ייסורים. גם כשהוא שר שמחה, הייתה שריטה. וכשהקליט קאבר, האמן הנבחר היה מחוויר. "כשאני שומע שיר ברדיו, והוא שיר פגז, זה עושה לי רצון לקנות", אמר. "אני לוקח אותו, והנה התוצאה לפניכם". והוא לקח.
× × ×
הקריירה של לוי לא נעה בקו ישר. היא הייתה גל חזק, התרסקות, עוד גל, עוד התרסקות, ואז חזרה. אלבום המופת 'להתחיל מבראשית', שכלל את 'רקדי', נולד מתוך ניסיון גמילה שלא צלח. "היו עוד כמה פעמים אחרי זה, אתה יודע, לוקחים אותך מהאף: בוא ותתנקה ותתנקה". לצד הסמים היו גם חיים מחוספסים, כסף שנשרף, מכוניות, לילות, אלכוהול. זו הייתה תקופה שבה הכל הגיע מהר מדי לזמר צעיר מדי ממקום שהמערכת לא ידעה להכיל. אפס הכשרה רגשית לנפילה. גם הכסף לא תמיד שיקף את ההצלחה. על אלבום שמכר מאות אלפי עותקים, סיפר שקיבל רק 15 אלף דולר.
היו גם הצללים של זהר ארגוב. הם היו בני אותו עולם. "היינו חברים לסם קצת זמן", סיפר, "אבל לא מעבר לכך". הוא כיבד את זהר מקצועית, "השאיר פה חתיכת מורשת", אבל אף פעם לא אהב את השימוש במילה מלך. "פעם בא אליי מישהו ברחוב שאמר לי, 'אתה אחלה זמר אבל זהר המלך'", סיפר בראיון. "אני לא אוהב שמשווים אותי לאף אחד. אני ישי לוי ותתמודדו עם זה. בלי קשר, אני מאוד מעריך מקצועית את זהר ארגוב".
אם יש דבר שהפך את ישי לוי לדמות כל כך יוצאת דופן, זאת העובדה שמעולם לא נכנס באמת לשום תבנית. הוא לא היה גיבור טרגי נוסח זהר ארגוב, ובטח לא היה סיפור הצלחה נקי ומסודר. אדם שנפל שוב ושוב וכמעט תמיד הצליח לקום. "היה משהו בזהר שתמיד רצה למות", אמר לוי.
בניגוד לארגוב, לוי רצה לשרוד, אבל לא תמיד ידע איך. נקודת המפנה הגדולה הייתה איריס, האישה של חייו. "היא אמרה לי סטופ. עצור, תתעשת, איתי זו לא הדרך. אני לא הסכמתי. בהתחלה אמרתי לה: את תלכי בדרך שלי. אמרה לי לא. בסוף הסכמתי, בסוף היא ניצחה. עד היום היא ניצחה. צריך להגיד לה תודה".
כששאלתי מה הפחד הכי גדול שלו, ענה "למות מהסמים ולהגיע למוות לא טבעי. אמרתי פעם לאיריס, 'אני נודר שהמוות שלי יהיה טבעי ולא מסמים'. זה לא דבר קל וצריך הרבה אומץ להבטיח דבר כזה ולהיאבק בזה יומיומית - אבל זה אפשרי. הרבה בני אדם שהיו במקום שלי הם כבר במועדון השיש. אני כאן מדבר איתך".
פעמיים היה קרוב למוות. "ב-1989 כבר היה לי מוות קליני. במהלך גמילה מצאתי לפתע את עצמי בבית חולים ולא ידעתי מה אני עושה שם. הרופא הסביר לי שהתחלתי להחליף צבעים ולא היה לי דופק עד שהחזירו אותי למעשה לחיים. הפעם השנייה הייתה ב-2005. עברתי תאונת דרכים קטלנית. ניסיתי להספיק רמזור ירוק והשגתי אותו באדום. פגעתי במכונית שעברה וגילחתי תחנת אוטובוס בטון. התוצאה: רגל ימין פלטינה וחור בריאה. הגעתי מעורפל לבית החולים וראיתי את איריס".
איריס גם הייתה נקודת מפנה מקצועית, אחרי שהחלה לנהל אותו. לוי ידע שנים רעות, מעצרים, אלימות, אפילו כלא. הוא היה אמור לסיים את הקריירה כמה פעמים. 'ריקוד רומנטי' ב-2008 היה לא רק קאמבק, אלא רגע שבו ישראל החדשה, עם המהפך המזרחי בקיסריה, כבר הייתה מוכנה לשמוע את מה שישראל הישנה ניסתה לנער. הבחור הדחוי, שחיכה שבוע אחרי שבוע בתקווה להקשיב לעצמו ברשת גימל, כמעט לא האמין שהוא בלב המיינסטרים עם שיר כמו 'אישה נאמנה' שכתב לו זאב נחמה, אותו אחד שהמליך כוכב אחר לפני, אייל גולן. פתאום הוא מילא אולמות, הוזמן לוועדי עובדים, הוצף בבקשות להתארח בהופעות של נסיכי הפופ המזרחי החדש. הוא לא שכח באותם ימים את הקולות שסימנו לו את הסוף. "אמרו לפני כמה שנים שמתתי ממנת-יתר. גם את הקריירה שלי כבר הרגו כמה פעמים. אבל זה רק נותן לי כוח. אני אוכל אספלט ואלחם על מקומי בעולם ובמוזיקה מול כל מי שממציא את ההשמצות. זו האנרגיה שלי".
"אמרתי פעם לאיריס, 'אני נודר שהמוות שלי יהיה טבעי, לא מהסמים'. צריך אומץ להבטיח דבר כזה ולהיאבק בזה יומיומית, אבל זה אפשרי. בני אדם שהיו במקום שלי הם כבר במועדון השיש"
סביב ישי לוי קרה משהו נדיר, כמו במקרה של קורין אלאל: הלוחות הטקטוניים של התרבות הישראלית זזו אליו, מצאו אותו סוף-סוף. מה שהיה פעם ים-תיכוני במובן מצמצם, הפך למרכז הפופ הישראלי. מה שנחשב עממי, הפך לקלאסי. מה שנדחק לקסטות הפך לפסקול של חתונות, אצטדיונים, פלייליסטים, ריאליטי, יוטיוב, ספוטיפיי, זיכרון לאומי. 'רקדי' נכנס ליציעי הכדורגל והפך להמנון חופה, קשה למצוא ישראלי שלא מכיר את 'רעיה' , אפילו 'עלם חמודות' התבגר יפה. "זה שאני אשיר בח׳ וע׳ וקוראים לי ישי, לא אומר שזה ים-תיכוני. זה לכלל עם ישראל", קבע.
הוא צדק. בהופעות המאוחרות כבר ראה מולו קהל חדש: "רמת אביב ג', צהלה", סיפר בהתלהבות, "מבוגרות אומרות לי, 'משנת 1986 אנחנו כבר אוהבות אותך', זה מדהים". ההכרה הרחבה הגיעה אחרי שנים שבהן הגוף והנפש של לוי שילמו מחירים כבדים על השימוש הארוך בסמים. הגאולה לא מחקה את הפצעים, גם לא הקאמבקים, היא כן מסדרת מחדש את הסיפור. אמן ענק שלא קיבל בזמן אמת את גודל המקום שהגיע לו בגלל המקום שממנו בא, המוזיקה שעשה, הדעות הקדומות של האליטות הישנות וגם בגלל חייו הסוערים. ספק אם ישי לוי של שנות ה-80 היה מלוהק ל'זמר במסכה' של התקופה, ספק אם היה זוכה בפרס אקו"ם, כפי שעשה בשנת 2012, אות רשמי מהממסד.
הוא היה רוקר בנשמה מזרחית. "התקליט הראשון שקניתי היה של אבנר גדסי, 'יש מסיבה'. נדמה לי שזה היה ב-1978. אהבתי את הרוקריות שבו. נסעתי באוטובוס 51 מראש-העין לתחנה מרכזית בת"א ושם רכשתי את התקליט. הוא איתי עד היום". כששאלתי אם מישהו לימד אותו לשיר, חזר לילדות. "אף אחד לא כיוון אותי", אמר, "מה שיצא יצא. שרתי בקולי קולות את 'אמא' של נועם קניאל, דוד המים נתן שם אקו כמו שצריך. משם ידעתי שאני הולך להיות זמר, אפילו אמרתי את זה לג'קי מקייטן ולאבנר גדסי".
שם הוא קצת טעה. כשצוללים לעומק הנרטיב שלו היום, אחרי שהלך לעולמו, מתברר עד כמה הסיפור של ישי לוי גדול מכותרת של זמר מצליח. הוא מספר משהו גם על הדרך שבה אנחנו בוחרים את הגיבורים שלנו, מי נכנס לפנתיאון בזמן אמת ומי נאלץ לחכות מחוץ לדלת. "הופעתי לא מזמן לחברה גדולה", סיפר בגאווה אחרי ימי 'ריקוד רומנטי'. "אני לא אגיד כמה כסף המטירו עליי, שזה סיפור אחר, אחרי שהתברר שאחד הבעלים ממש אוהב את 'רעיה'. את כל המילים הוא שר איתי!"
בסוף כולנו שרנו איתו.
