המשיח עדיין בפקק, אבל חזון אחרית הימים כבר התגשם. הוא קרם עור וגידים וצלילים כאן, אצלנו, בישראל המדממת והמפולגת שכבר מתקשה להאמין בחיבורים אנושיים שנובעים מנטיית הלב, מתוך אהבת אדם ושמחה שמתאמצת לשמור על הגחלת – ולא מתוך זהות פוליטית או אינטרס משותף שמקרבים בין ניגודים. מה שבימינו עלול להיראות כמפגש בלתי הגיוני ובלתי שפוי וכל ה"בלתים" האחרים, קרה בצד הפחות נוצץ של העיר הגדולה, בלב המוסכים והגריז, בתיאטרון תמונע שמאחורי רחוב המסגר. שונצינו 8, שתי אצבעות ממועדון הפלקה, מנוחתו עדן, שהצמיח את כוכבי הזמר הים-תיכוני בעידן שבו הם נלחמו על זכותם לצאת מהגטו המזרחי.
כחובבת המקום, גילוי נאות, תמיד טענתי שאין מקריות בכתובת. הדרך לשם עוברת במחלף קיבוץ גלויות, ובעיניי, אין יותר מכתובּ מזה. החלל האפלולי של תמונע אכן מושך אליו קהל רב-גילי מכל רחבי הארץ, תוספת ל"קבועים" שלא מורידים אותו מהווייז, למרות שעדיף להגיע במונית או ברגל. אין חניה, רכבי גרר דווקא יש ויש. זה מקום נטול יופי, אך בעל היסטוריה ואופי, שנושא בתואר מרכז הפרינג' הגדול ביותר בישראל. בערב, אחרי שמדליקים את החושך, נפתחים שעריו למופע שמיועד ל-140 איש במקסימום. סלט החסה טרי, והצלחות נאספות לפני שהערב מתחיל.
"בתמונע זה הכי אינטימי שיש", אומר משה להב ("הטיש הגדול"), שכבר 24 שנים מופיע בו לפחות פעם בחודש. זה היה המועדון הראשון שפתח לו את הדלת בהגיעו מירושלים, ומאז הם ברומן מתמשך. שם הוא גם ראה לראשונה חיבור אנושי שגרם לו להצטמרר. זה היה בקיץ שקדם ל-7 באוקטובר, במופע של מוצאי שבת שהתחיל בשעה מאוחרת, כפוף לשלושת הכוכבים. "בעיצומן של ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית אנשים הגיעו לתמונע ישר מקפלן, עם החולצה והדגל, ובשולחן היחיד שהיו בו כיסאות פנויים כבר ישבו חובשי כיפות סרוגות. המבט שלי נעצר לרגע על השולחן הזה, רק מפני שגם לאלה וגם לאלה היו סימני זיהוי מובהקים".
ומה ראית?
"’השמאלנים הבוגדים’ ואנשי הציונות הדתית ישבו ביחד ושרו ביחד, ובפזמון החוזר של 'לחיי העם הזה', עם הכפיים והקצב, כשכל הקהל נעמד על רגליו, ראיתי אותם מתחבקים. התרגשתי, מודה ומתוודה, אבל לא הופתעתי. השירים מאחדים, זה ידוע, האדמו"ר הזקן אמר 'הלשון היא קולמוס הלב והשיר הוא קולמוס הנפש'. הכאב והצער מחברים בין אנשים – והשירים מנחמים".
× × ×
מאז 7 באוקטובר זוכה הזמר העברי לעדנה מחודשת. "גם זה לא מפליא אותי", אומר להב, "האנשים יותר פטריוטים, מתגעגעים למדינה ההיא, כל אחד ל'ההיא' שלו. פתאום שירים עתיקים כמו 'פה בארץ חמדת אבות' ו'שורו, הביטו וראו' ו'בשדמות בית לחם' מקבלים משנה תוקף. את 'לחיי העם הזה' כתבו חיים חפר ודובי זלצר לפני יותר מחמישה עשורים למחזמר 'איי לייק מייק'. ליאור ייני ביצע אותו, בהמשך הוא הפך ללהיט של יהורם גאון, ומדהים לראות עד כמה הוא אקטואלי לימינו, כאילו שנכתב אתמול".
גם אם לא הייתה לו שום כוונה להרים להנחתה, עינת שרוף, הכוהנת הגדולה של השירה בציבור, פוצחת בצהלולים. כאופטימית ברמות-על, היא לא מסוגלת שלא להגיב מיידית במטח של כפיים וסלסולים. אצלה, משחר ילדותה, זה בילט-אין. "כשאני עולה במעלית עם עוד שלושה אנשים, זרים לחלוטין, אני מתחילה לעשות להם שירה בציבור, כי לשמוח ולשמח זה השליחות והייעוד שלי בחיים".
להב: "אנשים יותר פטריוטים, מתגעגעים למדינה ההיא, כל אחד ל'ההיא' שלו. פתאום שירים כמו 'פה בארץ חמדת אבות' ו'שורו, הביטו וראו' מקבלים משנה תוקף. את 'לחיי העם הזה' כתבו חיים חפר ודובי זלצר לפני יותר משישה עשורים ומדהים לראות עד כמה הוא אקטואלי לימינו, כאילו שנכתב אתמול"
והרי ההוכחה. כשהחלטנו להפגיש בין הקברניטים המובילים של המוזיקה הישראלית שרוף הזמינה אותנו לסטודיו שלה, שבסוף בן-יהודה. זה מקום המפלט שלה. בקורונה היא גילתה את "האמנות הפלסטית, שמחברת בין חומרים שונים לישות חדשה" ומאז כבר הציגה ואף מכרה. בלו”ז העמוס שלה ("אני עובדת קשה, תודה לאל, כל ערב מופיעה במקום אחר, ואני גם הפרזנטורית של שופרסל וגם מצטלמת לסרט") היא חייבת אי של שקט. אבל ברגע זה היא נעמדת בין כותלי הסטודיו שעמוסים ביצירותיה, ונותנת שואו שזולג לרחוב: "העם הזה המפולג כל השנה/ כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה/ איך מתעורר הוא מנורווגיה ועד צ'ילי/ כי הוא יודע ש..."
גם את חוטאת ב"לחיי העם הזה"?
"למה 'חוטאת'? זה שיר של עוצמה וכיף, אבל אני לא פותחת איתו. ב-9 באוקטובר, כשיצאנו להופעת מלחמה ראשונה, החלטתי שהשיר הראשון שלנו הוא 'לא תנצחו אותי' של נעמי שמר המופלאה, ונשבעתי שלא אפסיק לשיר אותו עד שאראה את האור שבקצה המנהרה". והיא ממשיכה לשיר לעצמה, בכיף שלה, כאילו עמדה בקיסריה: "פתאום זה בא ומתבהר/ ולעצמי אני אומר/ לא, לא, לא תנצחו אותי/ לא מנצחים אותי כל כך מהר".
בשישי שעבר, לדבריה, "עשינו שירה בציבור לאלף איש של הקרן הקיימת, אלף איש נעמדו ושרו איתי את 'לא תנצחו אותי', והרגשתי שזה דו-סטרי. הכוח שאנחנו מעבירים לקהל דרך השירים חוזר אליי מהקהל ששר איתי. גם אני צריכה להתנחם. אני אוהבת את המדינה הזאת, כל כך עצוב לי על הרבה דברים שקורים פה, ודרך השירים אני מוצאת מנוח לנשמה שלי, לנפש, להימצאות שלי כאן, שפעם הייתה ברורה לגמרי".
מאחורי הגיטרה, שצמודה אליו כמו זרוע שלישית, להב מכווץ את מצחו. אצלו זה להפך, הוא מתקשה לשיר את "לא תנצחו אותי" מאז 7 באוקטובר. "אחרי שהמציאות נתנה לנו שיעור מזורז בענווה, אני פחות מתחבר להצהרות גדולות ומעדיף מעשים. מאותה הסיבה הורדתי מהרפרטואר את 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. אמנם גם לפני כן הוא לא היה מאבני היסוד של 'הטיש', אבל נדמה לי שהמציאות כבר אמרה עליו את דברה".
וכששרוף טוענת ש"לא תנצחו אותי" מהווה כדור מוטיבציה ללוחמים, להב מגלה לה שאין שום קשר בין השיר המיליטנטי לבין שדה הקרב. לדבריו, "בביוגרפיה של מוטי זעירא על נעמי שמר קראתי שהיא כתבה את 'לא תנצחו אותי' בשנות ה-80, אחרי שדן מירון כתב עליה 27 עמודים שבהם כתש אותה בשל עמדתה הפוליטית. במשך שלושה שבועות היא לא יצאה מהבית, התביישה להראות את פניה ברחוב, ורק אחרי שהשיר הזה נכתב היא יצאה בגאווה".
"אז מה?" שרוף לא מוותרת. "אהוד מנור ויאיר קלינגר כתבו את 'הביתה' על היציאה מלבנון, ובמלחמה הוא הפך ללהיט של כל אלה שפעלו למען החטופים. לשיר טוב אין תאריך תפוגה".
בניגוד לשרוף, שמעולם לא ביצעה את "המלחמה האחרונה" (לדבריה, "אין סיבה מיוחדת, לא יצא"), להב הוציא את השיר הזה להשעיה. לדבריו, "אני מתקשה לעמוד מאחורי המשפט 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה/ שזאת תהיה המלחמה האחרונה' של חיים חפר. מי יכול להבטיח היום דבר כזה?"
20 דקות אחרי ששרוף ירדה מהספסל שמראשו היא הרקידה את הולכי המדרכות בבן-יהודה וגם את הנוסעים בכביש, פיקוד העורף הכריז על כוננות מוגברת לקראת מלחמת איראן השלישית. מה יפים הם החיים. אי לכך שניהם סיכמו פה אחד – "לא נפסיק לשיר".
× × ×
זאת לא הפעם הראשונה ששרוף ולהב מתכנסים לראיון זוגי. בשלולית התקשורתית שעומקה כזה של גיגית פלסטיק כולם משכשכים את רגליהם ואי-אפשר שלא להצטלב, שלא לומר להיתקל, אבל יריבות מעולם לא הייתה ביניהם, וגם לא תהיה, מפני שכל אחד מהם הגיע למוזיקה הישראלית מרקע שונה, ובציבור המתרחב של שוחרי הז'אנר יש מקום לכולם, מה עוד שכל אחד מהם מייעד את עצמו לפלח שוק אחר.
עינת שרוף, 63, אם לתאומות מבעלה הראשון וסבתא לשבעה, עובדת מסביב לשעון עם סוללת שמחה שלא מתכלה. לפעמים יש לה שלוש הופעות ביום, "ושנהיה בריאים, אמן". כצברית שנולדה להורים מטריפולי, היא גדלה במיקס מוזר. "יש לי בראש תמונה של שבת בבוקר, כשאבא מכין לעצמו קפה שחור עם עטרה, תבלין טריפוליטאי, שם תקליט של פריד אל-אטרש ואום-כולתום, ואמא צועקת אליו 'אני רוצה שהילדות שלנו יהיו פטריוטיות', ודורשת ממנו לשים את הצ'יזבטרון, בצל ירוק, יפה ירקוני ושושנה דמארי. בזכות המיקס הזה אני מתה על הקלאסיקות הישראליות, אבל אם לא יהיה בהן ניחוח מזרחי אני לא אהיה שקטה".
יד ימינה הוא בן-זוגה ("כבר 25 שנה כזה") תמיר הרפז. "הוא המנהל המוזיקלי והגיטריסט, והוא אחראי על הבוקינג. הוא אומר לי 'תפקידך לישון בשקט כדי שתוכלי להתפוצץ על הבמה'. תמיר הוא בן קיבוץ מרחביה, לכאורה הכי רחוק ממושב חצב שבו גדלתי, אבל גילינו ששנינו אוהבים את אותם הדברים. שנינו שמענו בבית את וילנסקי וסשה ואורלנד, ואנחנו מתים על אורלנד וזהבי וזעירא, שנינו עם אותה שריטה. לפעמים אנחנו חוזרים הביתה בארבע לפנות בוקר, שפוכים לגמרי, בקושי עושים את ה-30 מטר מהמכונית עד לבניין, ואני מרגישה כמו אמא שלי, החקלאית, שבשובה הביתה פרקה מעליה את הטורייה והמחרשה. אחרי חמש דקות, כשאנחנו נכנסים לדירה שלנו, תמיר מוציא את הגיטרה ואנחנו ממשיכים לשיר. ככה זה באהבה".
שרוף מאמינה ששירי אהבת הארץ מאחדים את העם. "אומרים לי 'די נו, את נאיבית'. שיגידו. אני מאמינה באהבה שמביאה אהבה. כשאני עולה לבמה בא לי לחבק את כל אלה שהוציאו 120 שקל לכרטיס, והזמינו בייביסיטר ולקחו מונית כדי ליטול חלק בנאיביות השמחה שלי"
לפני 25 שנה היא עוד הופיעה עם הגיטריסט יגאל חרד המנוח בערב של מוזיקה ישראלית קלאסית, סטייל "מה עושות האיילות". כשהקלידן שלה נסע לחו"ל היא פנתה להרפז, שהיה המנהל המוזיקלי בתוכנית של יאיר לפיד. "בהתחלה תמיר טען שאי-אפשר לערבב בין זוגיות לעבודה, והסכים ללוות אותי רק בהופעה אחת, באיזה מושב. דקה לפני שההופעה הסתיימה הגיע בעל האירוע ושאל אותי אם אני יודעת לשיר את 'שבחי ירושלים'. אמרתי 'כן, בטח, זה מה ששרו אצלנו בבית בארוחת שישי'. התחלתי לשיר ולעשות שמח, כמו בבית הוריי, וכל הקהל התחיל לקום ולרקוד. כשחזרנו הביתה תמיר אמר 'את בכלל לא עושה את מה שאת צריכה לעשות'. כשהקלידן שלי חזר ארצה תמיר ישב איתו, הכניס תיבת מקצבים והחליף את הרפרטואר לחגיגה ישראלית".
נמל הבית שלה, במשך 18 שנים תוססות, היה מועדון הגנקי בקרליבך, "שלשמחתי אי-אפשר היה להשיג כרטיסים אליו. היה לנו קהל קבוע, כל רביעי בלילה, והייתה רשימת המתנה של שבועות. זה היה כור ההיתוך של החברה הישראלית. מי לא היה שם, שחקנים וזמרים וקהל מכל המגזרים, ואהבתי את המיקס האנושי. בסוף הערב, כשראיתי את כולם יוצאים עם חיוך, הרגשתי שעשיתי את שלי".
× × ×
משה להב, 61, ירושלמי אסלי (נשוי בשנית לרחלי הורביץ, המנהלת האישית שלו, ואב לשלושה), התחיל להופיע כשהיה בן 17, כחצי מצמד שנקרא "לגמרי לא רע". לדבריו, "החצי השני של הצמד המציא את השם, אז הוספתי לו כותרת משנה, 'שירים מהארץ ועד לתקרה'. הופענו בכל מיני מקומות בירושלים. בהתחלה הגיעו רק חברי השכבה שלנו, עם הזמן המופע גדל והקהל התרחב, עד שבגיל 25 פרשתי מהצמד ויצאתי לדרך עצמאית. כשצברתי קהל קבוע שהגיע שבוע אחרי שבוע, שאלתי את המונח 'טיש' מעולם החסידות – החסידים התכנסו סביב המופע, לא סביבי – ובשיא הצניעות, יש אנשים שכבר הגיעו מאות פעמים למופע שלי".
"שירים ישראליים ושאר רוח" הוא שם המופע. על הבמה שלושה נגנים, אורן סודרי על התופים, עדי חייט, קלידן ("שניהם הולכים איתי כבר 30 שנה"), ויש גם נשפן, נח רוזנצוויג, שכמעט איבד את חייו בקורונה. ויש את רחלי, רעייתו, שתמיד מרימה את הערב. אבל המונח שירה בציבור רחוק ממנו ת"ק פרסה.
"אגיד לך ביושרה, לא ביוהרה", הוא אומר לשרוף, "שירה בציבור מצלצל לי קטן מדי. פחות מתאים לי שירונים ושקופיות, אני מעדיף להיות חופשי, לקלוט לאן נושבת הרוח ולזרום איתה. אני לוקח את הקהל שלי למסע חווייתי של אנשים ושירים".
"שירה בציבור זה קטן מדי?" היא מוחה בעוז, "לא ולא. אני מרגישה כממשיכת דרכם של אפי נצר ושרה'לה שרון וסולימן הגדול וכל אלה שבנו את המדינה, סללו כבישים ובלילה שרו בקומזיץ סביב המדורה. אני מתה על המושג 'שירה בציבור'. גם 'מלכת החפלות' זאת מחמאה".
"אז זה ההבדל בינינו", הוא מסכם. "אני לא הבן אדם הכי שמח בעולם. אני באמצע, סביר, במידה. לפעמים, כשבערוגה שלי נוצר מקום של שמחה, אני די מתפלא מהעניין. מבחינתי, ערב טוב הוא ערב שבו קורה משהו רוחני, מעבר לכפייים ולשמחה. מופע מוצלח נובע מרוח גדולה".
7 באוקטובר חצה את חייהם, הפרטיים והמקצועיים כאחד. "בשבוע הראשון הייתי בתוך הרעש הגדול, ההופעה הראשונה שלי הייתה בבית מלון בגבעת אולגה, שאליו פונו תושבי יד מרדכי", מספר להב. "כל הקיבוץ באותו המלון. עד לדקה ה-90 התלבטתי באיזה שיר לפתוח. שיר עצוב, מפני שאנחנו נלחמים על חיינו? הם לא חוו מספיק כאב? בסוף בחרתי ב'שיר של יום חולין' של רחל שפירא ויאיר רוזנבלום. הרגיש לי שהוא מורח משחה רפואית על הפצעים".
בני הזוג שרוף-הרפז קיבלו את השבת השחורה של שמחת תורה בחברת דויד ברוזה. "ב-6 באוקטובר היינו כולנו בחתונה של חברים משותפים", היא משחזרת, "ובעקבותיה גלשנו לשיחה מאוד מעניינת על זוגיות ועבודה משותפת. גם נילי לוטן, אשתו השנייה של דויד, מנהלת אותו. בבוקר, כשהתעוררנו לאזעקה, לא האמנו שהמדינה התרסקה לנו בדקה. דויד עלה אלינו עם הגיטרה ושרנו שירים עצובים. למחרת צילצלה לתמיר מישהי מהתרבות של קיבוץ בארי, שבו הופענו כמה שבועות קודם לכן, ואמרה לו 'החברים מגיעים באוטובוסים למלון בים המלח, ואנחנו מבקשים שעינת תבוא'. תמיר שאל 'תבוא לשיר?' והיא ענתה 'שתבוא להיות איתנו'. ישר יצאנו לדרך. הסתובבתי בין הניצולים וקיבלתי עדכונים בנוסח 'את זוכרת את האישה שעלתה לשיר איתך? גם היא נרצחה'. באיזשהו שלב תמיר ודויד הגיעו לשם, ישבנו עם הגיטרה וקצת ניגנו, בחרישיות, ולאט-לאט המפונים התיישבו סביבנו. בכל ימי חיי לא ראיתי אנשים בהלם כל כך כבד".
עכשיו, יותר משנתיים וחצי אחרי, ואחרי שיצאה מטעם קרן היסוד להופעות בקהילות יהודיות (במיאמי, ברזיל, צ'ילה ואיטליה), שהניבו לא מעט תרומות, שרוף נעזרת ברפרטואר שלה כדי לבנות מחדש את יחסי האמון שלה עם מולדתה. "השירים הם ניצחון הרוח. הם מזכירים לי, ולכולם, למה כל כך חשוב לנו שגם ילדינו ונכדינו, ואפילו הנינים שלנו, ימשיכו לחיות בישראל".
× × ×
השירים היפים ביותר בכר הדשא הישראלי מוקדשים לכאב על הנופלים. שרוף חוותה את זה על בשרה כששיחקה את יפה ירקוני בהבימה, במחזמר "האמיני יום יבוא". במיוחד כששרה את "הן אפשר" של חפר וזהבי. השורות "הן אפשר כי חדרך העצוב/ מחכה בחיוורון קירותיו/ וקורא הוא לשנינו לשוב/ מקרבות, מדרכים ומסתיו" החזירו אותה לילדותה, שהתנפצה באחת. היא הייתה בת 14 כשאביה, בן-ציון חלפון ז"ל, חבר כנסת מטעם המערך וסגן שר החקלאות, נהרג בתאונת דרכים.
"יש לי חיבור עז למילים האלה", היא אומרת, "מפני שהחדר שלי במושב חצב עדיין מחכה לי. אני חיה מהזיכרונות הטובים שנשארו לי מהמשפחה המאושרת שהתרסקה, וזה מעודד. כשאני שרה לחיילים 'אל תירא ישראל, אל תירא / כי גור אריה הלוא אתה', שאביהו מדינה כתב למשה הלל, וכולם שמחים איתי, זה כאילו שאני מברכת את כל החיילים בברכת החיים. זאת הדרך שלי לתרום למדינה. אמא שלי, שהייתה זמרת ענקית, סיפרה לי שאנשי תנועת הנוער באו לטריפולי מפלשתינה, לימדו את הילדים המקומיים את שירי ארץ ישראל וככה גרמו להם להתאהב בה ולעשות עלייה".
שיר של אהבת הארץ יכול לאחד את ישראל המפולגת?
"בהחלט. בעבר חשבתי על פוליטיקה, היום כבר לא נראה לי שאעשה את זה, אבל דרך השירים אני פוגשת את עם ישראל. אני נוסעת ברחבי הארץ, משתדלת להגיע לכל מקום, גם כשאין תקציב, אני רוצה לשיר לכולם ורוצה שכולם ישירו יחד איתי. הרבה פעמים באים ואומרים לי 'די, נו, את נאיבית', ואני לא מתרגשת מזה. שיגידו. למי אכפת. אני מאמינה באהבה שמביאה אהבה. כשאני עולה לבמה בא לי לחבק את כל אלה שהוציאו 120 שקל לכרטיס, והזמינו בייביסיטר ולקחו מונית כדי ליטול חלק בנאיביות השמחה שלי. מאז 7 באוקטובר, תגובות הקהל הפכו לסופר-קיצוניות. אנשים אומרים או כותבים לי 'את לא מבינה איזו הרגשה טובה זה לחזור לשיר ביחד, לחפש ביחד את האור והתקווה'. את לא יודעת שבמהלך מלחמת חרבות ברזל הציניות התפוגגה כלא הייתה?"
להב מתקשה לשיר את "לא תנצחו אותי" מאז 7 באוקטובר. "אחרי שהמציאות נתנה לנו שיעור מזורז בענווה, אני פחות מתחבר להצהרות גדולות ומעדיף מעשים. מאותה סיבה הורדתי מהרפרטואר את 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. המציאות כבר אמרה עליו את דברה"
אני חולקת עלייך. בשישי האחרון פירסמתי ב"7 לילות" ראיון עם יהורם גאון, ומאות גולשים התגאו בעובדה שהם מחקו אותו מהפלייליסט כי הם תופסים אותו כ”ביביסט”.
"עצוב לי לשמוע את זה", פניה מתעננות. "עם כל הכבוד לפעילות הפוליטית של אזרחים, האהבה למוזיקה הישראלית אמורה להיות משותפת לכולם. הזמר הישראלי שנבנה כאן שייך לכולם, לא משנה אם אתה עשיר או עני וללא קשר למפלגה שלה תיתן את קולך".
"הדעות הפוליטיות שלי מוצקות", טוען מולה להב, "ואני משתדל מאוד להשאיר אותן מחוץ לדלת האולם, אבל יש מקומות שבהם קשה לי מאוד לשיר את 'שיר לשלום'. איפה? בהתנחלויות, לדוגמה. לפני שלושה עשורים הזמינו אותי להקליט תוכנית לחנוכת ערוץ 7. באתי עם הגיטרה, התחלתי לשיר את 'הנביא יחזקאל' של החלונות הגבוהים, וכשהגעתי למשפט 'הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא' דלת האולפן נפתחה. המפיקה אמרה לי 'סליחה, אבל כאן אתה לא יכול להעליב את הנביא', וביקשה ממני להחליף את השורה ב'הנביא יחזקאל הוא יופי של נביא'. הוראה מגבוה".
הסכמת להחליף?
"כן, בעיקר מפני שהייתי צעיר ומתחיל ורציתי לרצות את הסביבה. אבל ב'שיר לשלום', כשדלת האולפן שוב נפתחה, והמפיקה שאלה אותי איך אני מעז לשיר 'אל תלחשו תפילה' ודרשה ממני להחליף ל'ותלחשו תפילה', עצרתי את ההקלטה ויצאתי. יש גבול".
"אתה יודע כמה שנים לא שרתי את 'שיר לשלום'?" שרוף שואלת את להב. "שנים! למה? מפני שאחרי 20 דקות על הבמה אני חותכת למזרח, לחגיגה ים-תיכונית. זה מה שאני אוהבת לשיר, וזה מה שהקהל מצפה לקבל ממני. מי שרואה אותי לפני ההופעה אומר 'את תעשי לנו שמח, נכון?' בקיסריה פתחתי עם 'פנס בודד', עם השיר הזה ירדתי את כל המדרגות בשמלה כתומה, וכשהגעתי לקרקע קראתי 'יאללה בלגן, בואו נעשה שמח' ועברתי ל'יש לי יום יום חג' שמקפיץ את כולם. אני מקדשת את השמחה, ואם לא אחתוך לשירים ים-תיכוניים שמחים ומשמחים זה יחסר לי לא פחות ממה שזה יאכזב את הקהל. אתה יודע לסלסל?"
"כן", משיב להב, שגדל במשפחה מסורתית ועד גיל 18 הקפיד לבקר בבית הכנסת בשישי-שבת. "אבא שלי נולד בארץ, בעיר העתיקה, ואמא שלי עלתה בגיל שנתיים מפרס, אבל במקור היא נאש-דידנית כמו מיקי גבריאלוב ושולה זקן. סביב השולחן שרנו שירי רועים וקצת ג'ו עמר ו'ברצלונה' וכאלה, אבל אני לא זמר טוב במזרחית, אני לא פייטן".
בצל המלחמה המתמשכת, שני ראשי החץ של הזמר העברי הכניסו לרפרטואר מחרוזת של שירי הלהקות הצבאיות. שרוף, ששירתה כפקידה פלוגתית בצנחנים, פותחת ב"שירו של צנחן", ויוצאת ממנו אל "הוא פשוט שריונר", "פרחים בקנה", "שוטי שוטי ספינתי", "קרנבל בנח"ל" ו"על כנפי הכסף". לדבריה, "אני נורא אוהבת שבסוף המחרוזת הצבאית מישהו מהקהל צועק אליי 'מה עם גולני?' או עולה לבמה ומתחיל לשיר את 'גולני שלי', זה שיא הכיף". והיא לא חוששת לשזור במחרוזת את "החייל שלי חזר" – שלהב כבר לא מעז לשיר.
"אני לא מסוגל", הוא מסביר. "למופע שלי מגיעים גם הורים שכולים ואלמנות. אני יודע שאנשים לא בוכים בגלל השיר, אלא בגלל הזיכרון שהשיר מעורר בהם. ברגע מסוים אני רואה שהקהל הפסיק לצלם ושכולם נכנסים למילים, וזה מצמרר".
4 צפייה בגלריה
עינת שרוף ומשה להב. היא לא חוששת לשזור במחרוזת את "החייל שלי חזר" - שלהב כבר לא מסוגל לשיר
× × ×
סוף-סוף נחשף הסוד המשותף, שניהם בוכים על הבמה תוך כדי הופעה. ולא במובן המטפורי, בוכים בדמעות. "בישראל", אומרת שרוף, "יש שגרה של מלחמה שמדי פעם גולשת להפסקת אש. מאז קום המדינה הכותבים הכי טובים בישראל גויסו למשימה. נעמי שמר כתבה את 'שנינו מאותו הכפר', ויורם טהרלב גומר אותי עם 'בשביל אל הבריכות', וגדולי הזמרים שרו על אובדן ועצב וכאב. שירי המלחמות הם פס הקול של כל ישראלי, ודווקא משום כך חובה לצאת מהם לשירים שמחים שנותנים לנו כוח להתמודד ולשרוד".
להב מודה שברז הדמעות שלו נפתח כשהוא שר את "פנס בודד" של חיים גורי וסשה ארגוב, שמסתיים במשפט "רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט / לא נורא, שחק קצת, צעק - אבל מעט". הוא מחזיר אותו לילדותו, "כשהילדים הגדולים החרימו לנו את הכדור והעיפו אותנו מהמגרש". שרוף נחנקה על הבמה לא מבורקס, אלא בערב לזכר עוזי חיטמן, כשבחרה לבצע את "ניגונה של השכונה", בגלל המשפט "חשבנו שלשיר זה לבלות".
"הייתי שם", היא אומרת, "פעם גם אני חשבתי שלשיר זה לבלות, והמציאות הוכיחה לי שלשיר זה לבכות. לכן, בכל הופעה אני יוצרת מעגל ענק ושרה עם הקהל את 'שיר למעלות'. התחלתי את זה כשגלעד שליט היה בשבי, הזמנתי את הקהל לשלוח אליו אנרגיות טובות, ועשיתי את זה במשך שנים עד להופעה בבית אורן, שהתקיימה ביום שבו הודיעו שגלעד חוזר. כשסיפרו לו על המעגל הזה הוא הגיע לגנקי ועלה לבמה והתחבקנו ושרנו, והמעגל הזה ירד מהמופע שלי עד ל-7 באוקטובר, שבו החזרתי אותו לחיים כדי לשלוח אנרגיות לחטופים".
את באמת מאמינה שהמעגל של שירה בציבור עזר להם?
"ברור. אנרגיה טובה ושמחה יכולה לעבור הלאה ולעטוף ולעודד ולתמוך. בתחילת המלחמה הרשיתי לעצמי לשנות משהו ב'על הדבש ועל העוקץ' של נעמי שמר. היא כתבה 'על האש המבוערת/ על המים הזכים/ על האיש השב הביתה/ מן המרחקים' ושיניתי ל'על החטופים שחזרו הביתה מן המחשכים'. עכשיו, בהופעות, מישהי יכולה לקום ולצאת באמצע השיר, וכשתחזור לאולם היא תגיד לי 'סליחה, אבל הבן של אחותי נהרג'. היציאה שלה מהאולם כבר לא מהווה בעיניי סימן לחולשה ולחוסר אונים, להפך, שירי היגון האלה הופכים אותנו ליותר מאוחדים ומחוזקים".
להב, שבעבר נהג לסיים את המסע הרוחני בשבילי הזמר העברי בשיר שקט, כמו "הצרצרים בקיץ שרים להם", שמזוהה עם חוה אלברשטיין, החליף דיסקט. מאז 7 באוקטובר הוא מקפיד על שיר סיום שמח ומלא השראה כמו "אם זה טוב אם זה רע, אין כבר דרך חזרה". נכון לעכשיו, את "שיר של אחרי מלחמה" של שם טוב לוי ואריק אינשטיין הוא איפסן בפריזר, "עד ליום שבו באמת נהיה אחרי".
