1. שמעתי בשבוע שעבר בצער שהאתלט ומאמן הכושר גלעד ינקלוביץ' ז"ל נפטר בגיל 71. אתם מבינים לבד מה זה אומר על הסיכוי של אחד כמוני לשרוד? אם האיש הבריא הזה שהקדיש חייו לכושר נפטר בגיל 71, מה זה אומר עליי?
תכף נדבר על כדורגל, אבל לפני כן דבר מדהים שקרה לי השבוע, משהו שלינקלוביץ' המנוח אני משער שלא קרה מעולם: אכלתי משהו, לא זוכר מה, ובאמצע שאני לועס אני מרגיש משהו קשה כזה באוכל. הוצאתי את החתיכה הקשה החוצה וגיליתי חלק של שן. עד כאן לגיטימי. כאילו, אולי לא ממש לגיטימי, אבל עדיין, קורה שנשברת חתיכת שן במהלך ארוחה, לא? אוקיי, לא יודע אם לכם, אבל לי זה כבר קרה בחיי, פעם או פעמיים או שלוש. הדבר המטורף שקרה הפעם זה שלא מצאתי את השן שנשברה. כלומר, לא איתרתי מאיפה חתיכת השן נתלשה. הסתכלתי על השיניים שלי ולא ראיתי שום דבר שחסר. לא היה איזה רווח בולט כשחייכתי.
זה, אם כן, מצבו של גופי עם הגיעי ליובל שנים: שן נשברת לי לשניים בארוחה אבל היא עד כדי כך לא נחוצה, כנראה, שאני לא מוצא איפה מקורה, איפה נותר החצי השני. הגעתי לשלב כזה בחיי שחלקים מהגוף נפלטים ממנו והם אפילו לא חסרים יותר. פשוט יוצאים משימוש. כמו שבגיל 90 אתה כנראה לא צריך שירכיבו לך מתח במסדרון, ככה בגילי כנראה כבר אין טעם בשן הזו שנפלה מהפה, מבלי שהצלחתי להבין מאיפה. יש מיתוס על כך שאסקימואים שמגיעים לגיל מסוים מתרחקים מהכפר לאיזה איגלו מרוחק כדי למות שם לבד. נדמה לי שהגוף שלי הגיע לשלב כזה שהוא שולח חלקים החוצה. נפרד מהם לשלום. מסתבר שמגיע רגע בחייו של אדם שגופו הופך למין ארגון שמתייעל, מוותר על מה שלא באמת נחוץ לו כדי לתפקד. זה לא שאתה מאבד חלקים, אלא אתה הופך לגרסה מינימליסטית ונקייה יותר של עצמך.
ואני די בטוח שזו גם מטפורה נפלאה למצבנו, אבל למה לחפש מטפורות כשאפשר פשוט לדבר על כדורגל.
2. אז התחיל המונדיאל, וזה זמן טוב לומר תודה. איזה דבר אידיוטי וקסום זה שהעולם כולו למשך כמה שבועות מתעסק בקשקוש המתוק הזה, ועוד בכזו רצינות. כמה יופי ועומק יש ביכולת של כולם לשים בצד את הדברים הכאילו חשובים הרגילים, ולדבר על טורניר עם גביעים. קייטנה של מבוגרים. אני אוהב את זה כל כך, כי זה חושף איזו אמת פנימית על העולם. משהו בחוש המידה ובפרופורציה מרגיש נכון יותר כשהשיחה העולמית היא על גולים. אני אוהב יותר כדורסל, לא אכחיש זאת, משהו בכדורסל תמיד נראה לי מעניין ודינמי יותר, אבל כל משחק עם כדור עדיף מבחינתי לצפייה על פני כל דבר אחר שאין בו כדור. אם תהיה מהדורת חדשות שהמגיש יקפיץ בה כדור תוך כדי הגשת אייטמים, זו תהיה המהדורה שלי.
3. אני זוכר שכילדים היו לנו כל מיני בדיחות כאלה של דתיים. איך יודעים שמרדכי שיחק כדורגל? כי כתוב "ומרדכי יושב בשער המלך". מאיפה יודעים שמשה רבנו שיחק? "וירם קרן לעמו". בשביל תחילת האייטיז ברמת הגולן זה הומור סביר. אבא שלי פעם נשאל למה הוא לא אומר לאנשים ביישוב שאסור לצפות ב"משחק השבת", תוכנית סיכום המחזור בכדורגל. הסיבה שבגללה רצו שיאסור את הצפייה בתוכנית היא שזו הנאה מחילול שבת. אמנם התוכנית משודרת במוצ"ש, אבל מצלמים אותה ועובדים עליה בשבת. תשובתו של אבי הייתה: "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". כלומר, הוא העדיף לא לעמת אותם עם איסור שלא יוכלו לעמוד בו. אני זוכר שזו הייתה עבורי חשיפה לפרגמטיזם העמוק שיש ביהדות, פרגמטיזם שלפעמים בימינו נראה שהלך לאיבוד.
הכדורגל הופך לאקס–טריטוריה, לבועה קטנה שבה הדיפלומטיה של הדשא מחליפה את הדיפלומטיה של הטילים. הרי טראמפ פאקינג הודה באחד מלרלוריו שהמונדיאל דחף אותו להסכם עם איראן
שגדלתי הבנתי שבכדורגל יש גם גיאופוליטיקה. ואחרי שנירמלנו לגמרי שחקנים שלובשים חזיות, אפשר גם להגיד משהו על זה: הרי באופן אירוני וכמעט בלתי נתפס, בזמן שחצי עולם שונא חצי עולם ומלחמות שחשבנו שהן נחלת עבר מתחממות על הקווים, המונדיאל מצליח לייצר מציאות אלטרנטיבית. לראות את המשלחת האיראנית זה כל כך אבסורדי ומטורף, שחקנים שנושאים על גבם מטען בלתי אפשרי, שכל מה שאתה רוצה זה להגיד להם לערוק. זה אבסורדי וקשה, אבל יש בזה גם יופי: הכדורגל הופך לאקס-טריטוריה, לבועה קטנה שבה הדיפלומטיה של הדשא מחליפה את הדיפלומטיה של הטילים. הרי דונלד טראמפ פאקינג הודה באחד מלרלוריו שהמונדיאל הוא קטליזטור שדחף אותו לחפש הסכם. ההבנה שמלחמה נדחתה בגלל טורניר כדורגל מעיפה את הראש.
4. לפני כמה שבועות חבר סיפר לי שהוא רצה לצלם את הירח, שהיה באותו לילה בצורה של סהר. הוא צילם עם הנייד שלו וכשהסתכל על התמונה ראה ירח שלם. הוא לא הבין מה קרה וצילם שוב, ושוב בתמונה ראו ירח שלם במקום הסהר שהיה בשמיים. הוא חקר קצת את הנושא, והבין שיש היום בניידים שלנו כל מיני אלמנטים של AI שמשפרים את התמונה שאנחנו מצלמים. אם איזה פריט יוצא מטושטש, הם פשוט ישימו פריט חלופי בלי שנדע שהחליפו. במקרה הזה המערכת חשבה שהירח לא צולם טוב והשלימה לירח מלא וככה התרמית נחשפה, אבל לשם זה הולך: אנחנו נצלם מה שאנחנו רוצים והבינה המלאכותית תראה לנו את מה שהיא רוצה שנראה. ובעולם כל כך מתעתע ומשוכלל, טוב שיש גם דברים פשוטים כמו כדורגל.
5. לפני 20 שנה פחות חודש צפיתי בגמר המונדיאל בין צרפת לאיטליה בבית החולים שערי צדק, עם אביעד המתוק שחלה בסרטן קשה. אלה היו ימיו האחרונים על האדמה הזו, ילד מתוק שלמדתי איתו בישיבה והיינו גם בצבא ביחד, והוא היה חלש מאוד, אבל במשך 120 דקות פלוס פנדלים הסבל והעצב והמוות שארב לפתחו חיכו בצד, ואנחנו נהנינו ממשחק כדורגל, הנאה פשוטה ויפה, ללא גבולות.
והנה, גם אחרי 20 שנה לפטירתך, אביעדוש, לא רק המונדיאל ממשיך אלא גם אתה עדיין בליבם של אוהביך. יהי זכרך ברוך. שבת שלום.
