הפגישה הראשונה שלי עם אלי ויזל התקיימה בנובמבר 1983. כשנקשתי על דלת דירתו, אז במערב מנהטן, נפתחה הדלת ומולי עמדו שני אנשים. הופתעתי. את ויזל זיהיתי מיד, אך מיהו האורח, האיש השני שנפרד באותו רגע מן המארח? את התשובה קיבלתי מיד:
"תכיר, זה הסופר פרימו לוי".
שניים במפגש אחד, ועוד אילו שניים. הייתי נבוך מאוד; לא ידעתי מה אומרים ברגע כזה. עדיין לא הכרתי שום ספר של פרימו לוי בעברית, אך שמעתי על האיש. בקבוצת יבנה, שבה גדלתי, היה חבר, יוסף הרטום, יליד טורינו, בן גילו ובן כיתתו של פרימו לוי. שניהם למדו כימיה, אך משפחתו של יוסף הייתה ציונית ועלתה לארץ ב-1938, ואילו חברו פרימו לוי נשאר באיטליה ועבר את ייסורי הגיהינום של אושוויץ. כיוון שיוסף ידע על התעניינותי בספרות השואה, הוא סיפר לי באחת השבתות באריכות על חברו הטוב.
אלי ויזל ופרימו לוי הכירו בראשית שנות ה-70 והיו מיד לחברים קרובים. הם כינו אחד את השני "אחי" והחליפו ביניהם מכתבים, שאת רובם מצאתי בארכיון. כאשר פרימו לוי נפטר, כתבה אלמנתו לויזל במברק: "נעכב את ההלוויה עד שתגיע, כדי שאתה, כפי שרצה, תספיד אותו". ההלוויה לא התעכבה, אך ביום השלושים התאספו יותר מאלפיים מיהודי איטליה לאזכרה בטורינו, שבה היה ויזל הנואם והמספיד היחיד. הוא הגיע במיוחד מניו-יורק.
שאלתי את ויזל על מה דיברת שיחות ארוכות עם פרימו לוי, והוא ענה: "דיברנו על הימים שלנו במחנה בונה (אושוויץ 3) ועל ההבנה השונה של משמעות אותם ימים קשים עבור כל אחד מאיתנו".
הם היו חברים קרובים, אך שונים מאוד זה מזה. ויזל ייצג קול רוחני, מוסרי ותיאולוגי, ואילו פרימו לוי היה אנליטי ורציונלי. מרגע שהכירו, ידעו כי עונו וסבלו באותו זמן ובאותו מחנה, מבלי שידעו על כך בזמן אמת.
השהות במחנה ההשמדה הולידה שני ספרים ייחודיים, 'הלילה' של ויזל ו'אם זה אדם' של פרימו לוי. שמעתי מויזל רבות על שיחותיהם, שמעולם לא הסתיימו באמת. כפי שאמר: "עשינו הפסקה עד המשך השיחה הבאה, אך ההפסקה מן השיחה האחרונה עדיין נמשכת".
פרימו לוי היה רק אחד מהסופרים הרבים שויזל קיים איתם קשר רצוף, קשר שהשתקף היטב במאות מכתבים שמצאתי בארכיון. ויזל אהב חברים, והחברות הייתה עבורו ערך בעל משמעות עמוקה. מי שבגד בחברות סולק במהירות מן 'המועדון'.
לויזל ולפרימו לוי היה חבר משותף נוסף, הסופר ז'אן אמרי, ששהה באותו מחנה באותה תקופה. ספרו הידוע, 'מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה', מבטא תפיסה פילוסופית שלפיה אושוויץ היא חוויה שכל כולה השפלת האדם באשר הוא אדם; לכן אין לה סליחה והיא אינה ניתנת לפיוס.
קשר של ממש התקיים בין השלושה, אף שכל אחד מהם ראה את התקופה הנוראה במחנה ההשמדה באופן שונה. אילו נדרשתי למיין או לאפיין את שלושתם, הייתי אומר כי ויזל היה בראש ובראשונה העד היהודי של אושוויץ. עבורו הייתה אושוויץ זירת מאבק בין האדם, האלוהים והזיכרון. תיאוריו רגשיים, ויש בהם דגש רב על החוויה היהודית.
שמו של פרימו לוי אינו מאפשר לו לברוח מזהותו היהודית, אך עניינו באלוהים ובאמונה מצומצם יותר. הוא מרבה לעסוק בהתנהגות אנושית בתנאים קיצוניים ובמשמעותם של מצבי קצה מוסריים.
במקרה של ז'אן אמרי, הזהות היהודית נכפתה עליו בידי האנטישמיות הנאצית. הוא היה בן למשפחה מתבוללת, והתברר לו כי כל מה שחשב שיש לו — מולדת, תרבות, השכלה, היסטוריה וקִדמה — נלקח ממנו. "העבר נקבר לפתע פתאום, ושוב לא ידעת מי אתה".
שלושה סופרים יהודים — והיו נוספים, כמו ויקטור פרנקל וק' צטניק — אך שלושה אלה קיימו ביניהם יחסי חברות ודיאלוג. שניים מהם, כתוצאה ממשברי נפש קשים, שמו קץ לחייהם.
כאשר שאלתי את ויזל על שני חבריו, שהקשר עימם נוצר רק בשנות ה-70, האם היה יכול להעריך כי יסיימו את חייהם מוקדם ובבחירתם שלהם, הוא השיב כי ההבדלים בין שלושתם היו מובהקים. עם זאת, העובדה שחוו את אותם עינויים קשים אילצה אותם להתמודד עם אותן שאלות מחשבתיות, וזה היה היסוד לדיאלוג ביניהם.
"מבין שלושתנו", אמר, "הייתי היחיד שנשאר עם אבי כמעט עד החודש האחרון, והמחשבה שליוותה אותי הייתה מחשבה של תקווה, ויותר מכל — אמונה בעתיד'.
• • •
ויזל נולד בעיירה סיגט, שטעטל יהודי בדרום הרי הקרפטים, במקום שבו נפגשים כיום גבולות הונגריה, רומניה ואוקראינה. היציאה שלו אל העולם הגדול הייתה בפריז. לאחר שעזב את בית היתומים ועבר לעיר הגדולה, למד בסורבון והחל לעבוד כעיתונאי — מקצוע שבו עסק במשך 25 שנים, בין 1947 ל-1972.
מוריאק היה המנטור של ויזל ומי שפתח בפניו דלתות רבות, אך אותי עניין דווקא אלבר קאמי, שאת ספריו 'הדבר' ו'הזר' קראתי ואהבתי. בארכיון מצאתי מכתב בכתב ידו של קאמי, וזו הייתה הזדמנות לשאול את ויזל על הקשר ביניהם.
הוא סיפר על ימיו כעיתונאי וכסטודנט צעיר, שהיה מגיע לבתי הקפה הספרותיים של מונפרנאס. שם ישבו סופרים רבים והצטופפו סביב ז'אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר.
"היו יושבים במעגלים", סיפר, "וכל אחד מבאי קפה דה פלור עשה מאמצים להתקרב לסארטר ולקאמי, שהיו תמיד במרכז ועסקו באקזיסטנציאליזם. אני התקרבתי לקאמי. קראתי את כל ספריו, מצאתי עניין רב במה שאמר ובדרך שבה דיבר, ולאט-לאט נוצר בינינו קשר — תחילה במבט, אחר כך בשיחה. הקשר התחזק לאחר שנודע לו על עברי. הוא זה שדחף אותי, צעיר יהודי שאינו צרפתי, לספר בעיקר לסארטר, לסימון דה-בובואר וגם לו עצמו על ניסיוני הקשה בשואה. אני זוכר כמעט כל משפט, או לפחות כל נושא, שעליו דיברתי עם קאמי".
ההיכרות עם מוריאק הייתה אבן הראשה לכניסתו של ויזל לתרבות הצרפתית. הוא הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. "לפרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות, אני חייב את הקריירה שלי", כך תימצת ויזל במילים ספורות את מערכת היחסים הקרובה ביניהם. הכל החל כאשר ביקש לקיים ראיון עיתונאי עם מוריאק, בתקווה שזה ישכנע את ידידו היהודי, ראש הממשלה פייר מנדס פראנס, להתראיין ל'ידיעות אחרונות'.
אלי ויזל
(איור: צחי פרבר)
הראיון אמנם לא התקיים, אך הזמן שיועד לו נוצל לשיחה ארוכה בין צעיר יהודי, ניצול שואה, לבין קתולי אדוק. "מן היום שעזבתי את פריז ב-1956 ועד לפטירתו של מוריאק ב-1970, לא היה לי ביקור בעיר שלא כלל ביקור אצלו", אמר.
ההקדמה שכתב מוריאק ל'הלילה' הייתה במשך שנים רבות המפתח להסכמתם של מו"לים בארצות שונות לפרסם את הספר. "במידה רבה", אמר ויזל, "הצלחת הספר הייתה בזכותו".
במכתב שכתב הסופר הצרפתי אנדרה מורואה, ושמצאתי בארכיון, הוא מספר לויזל על זיכרונותיו מן הימים שבהם נהגו לשוחח ולטייל יחד לאורך נהר הסן. הופתעתי, שכן פער הגילים ביניהם עמד על 43 שנים.
שאלתי את ויזל: על מה מדברים שני אנשים, שהאחד מייצג את העולם שהיה, והשני את העולם שנבנה לאחר המלחמה? "מורואה התייחס אליי כאל בן", השיב. "כאשר הכרתי אותו הוא כבר כתב מעט. את רוב ספריו פירסם בגיל צעיר יותר, והוא חלם לראות אותי חלק מן התרבות הצרפתית בכלל, ומן התרבות הספרותית בפרט".
• • •
לצד קאמי, מוריאק ומורואה, קיים ויזל בצרפת קשרים הדוקים מאוד עם ההוגים הבולטים של "אסכולת פריז" במחשבה היהודית. בהם היו עמנואל לוינס, אנדרה נהר והרב יהודה לאון אשכנזי ("מניטו"), שאל חוגם נספח למשך כמה שנים גם שושני. לאנשים אלה, שאימצו אותו אל ליבם ואל עולמם הרוחני, הייתה השפעה עצומה עליו. ויזל הרבה להתגאות בתרומתם לעיצוב זהותו היהודית ולהתפתחות הגותו.
באחד הימים, בעת שפתחתי קופסה בארכיון, בלטה מחוץ לאחת המעטפות ערימת ניירות גדולים. עליהם נכתב בדיו אדום, באותיות גדולות ובכתב יד, טקסט של שיר. על פי מראהו החיצוני לא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת. אספתי את הדפים, הכנסתי אותם למעטפה וסימנתי לעצמי שעליי לבדוק במה מדובר.
יומיים לאחר מכן סידרתי את הדפים לפי המספרים הסידוריים שהופיעו בראש כל עמוד. בתוך זמן קצר התברר לי שאני מחזיק בכתב היד המקורי של אלן גינזברג לפואמה 'קדיש', שנכתבה לזכר אמו, נעמי. הופתעתי. כיצד הגיע כתב היד של אלן גינזברג לאלי ויזל?
לא התאפקתי והתקשרתי מיד כדי לברר כיצד התגלגל האוצר הזה לארכיונו. ויזל סיפר לי שיום אחד צילצל אליו גינזברג וביקש פגישה, מבלי לציין סיבה מיוחדת. נקבע מועד, והמשורר הביטניק, פרוע השיער, הגיע ובידו חבילת ניירות לא מזוהה. "אני חושב", אמר לויזל, "שאתה תשמור על זה טוב יותר ממני". הוא השאיר בידיו את כתב היד והלך.
מעטים, אם בכלל, יודעים שכתב היד המקורי של 'קדיש' מונח בארכיונו של אלי ויזל. במשך 60 שנה חי ויזל בניו-יורק, ובמרכז העולם התרבותי הזה יכול היה, אילו רצה, להכיר את מיטב הסופרים והמשוררים בני זמנו. אלא שהיה אדם קפדן, ששמר בקנאות על זמנו והקדיש חלק ניכר ממנו לכתיבת ספריו ומאמריו — 57 ספרים בסך הכל — וכמובן גם להוראה האקדמית, שדרשה ממנו התמסרות רבה.
אלן גינזברג לא היה מן החברים הקרובים של ויזל, אך עצם המחווה שלו העידה על היחס שרחשו יוצרים אמריקאים רבים, חלקם הגדול יהודים, למעמדו המיוחד של ויזל.
פרימו לוי
(צילום: AP)
את סול בלו הוא הביא ללמד באוניברסיטת בוסטון. את הסופר חיים פוטוק עודד לקבל על עצמו את ניהול הוצאת הספרים היהודית JPS. עם יצחק בשביס זינגר, שהיה ידיד קרוב, אף הסתכסך לאחר שבביקורת שכתב ל'ניו יורק טיימס' העיר על ריבוי העיסוק במין ביצירתו של הסופר, שלימים זכה בפרס נובל.
ויזל היה קרוב גם לסופר ישראל יהושע זינגר, אחיו של בשביס זינגר, ולסופרת היהודייה סינתיה אוזיק. המכתבים שהחליפו ביניהם מרתקים בתוכנם ומעידים על שפע של נושאי עניין וכתיבה משותפים.
עם זאת, המיליה הספרותי של ויזל בארה"ב היה מורכב פחות מסופרי ספרות יפה ויותר מהוגים, חוקרים ואנשי רוח. בין ידידיו ושותפיו לשיחה נמנו פרופ' שאול ליברמן, פרופ' אברהם יהושע השל, הסופר והחוקר ארתור א' כהן, הפילוסוף ארתור כהן, הרבי מלובביץ', הקרדינל ג'ון אוקונור, הסופר יז'י קושינסקי — ניצול שואה ששם קץ לחייו — והמשורר והסופר אהרן צייטלין.
ועדיין לא אמרנו מילה על הסופרים הישראלים הרבים שהקפידו לקיים קשר עם אלי ויזל.
***
אלי ויזל פרימו לוי
סנטרל פארק וסט רח, המלך אומברטו 75
ניו יורק, 10024 10128, טורינו
4 באוקטובר 1983
אלי היקר,
מזה זמן רציתי לכתוב לך, אך בשל הופעתו של "בנך" החמישי, שעליו אני מודה לך, דחיתי את כתיבתי אליך עד שאסיים לקוראו. נראה לי שזהו הישג גדול שלך; בין ספריך המוכרים לי זה כנראה היפה ביותר, ובוודאי הבשל וה"מקיף" ביותר. זהו ספר שבו שילבת בין מיטב כישרונך כסופר לבין הצורך להעיד, שלעולם אינו בא על סיפוקו. במיוחד ריגשו אותי העמודים האחרונים המתארים את המפגש בין "אריאל" לבין המלאך. למעשה זהו נושא ששב וחוזר בחלומותיי – המפגש, העימות עם אחד מ"הם" (שבו רוצים ושממנו גם חוששים, כמו אצל הגיבור שלך). הקשר שהיה לי עם ד"ר מולר מבוּנַה, שעליו אולי קראת בסיפור שהשארתי לך במילאנו, הוא רק קירוב גס למדי למפגש כזה.
מכתב מפרימו לוי לאלי ויזל
(צילום: באדיבות מכון גנזים)
האם עליי להתוודות? הגעתי אז למילאנו בחשש. לנוכח ההבדל במקורותינו התרבותיים, חששתי שהמפגש בינינו יהיה מוגבל ויתמצה רק בחזרה אל חווייתנו המשותפת, וכן שדברינו יופרעו על ידי הסביבה ויסבלו מהיעדר שפה משותפת (לא רק במובן המילולי). מה שקרה היה ההפך, מיד אחרי שראיתי אותך הבנתי כי אנו חברים, יותר מחברים, ולא רק מלפני רגע אלא מאז ומתמיד. אני משוכנע כי למרות הרקע החינוכי השונה כל כך של שנינו, בחירותינו מול כל בעיה פוליטית או מוסרית לא יהיו שונות כל כך.
אני מודה לך מאוד על שצילצלת לרֶנצוֹ. הוא באטלנטה מינואר ועד יולי הבא. הוא מרוצה מעבודתו אך לא כל כך מיחסי האנוש. הוא יבוא אלינו לחופשה לקראת חג המולד. נגלה בוודאי שחל בו שינוי גדול.
אני מקווה לראותך שוב ובקרוב, במקום זה או אחר, למרות הקשיים המשפחתיים שלי שבוודאי רמזתי לך עליהם. בינתיים, יחד עם אשתי, אני מחבק אותך חיבוק גדול של אח. מסור ד"ש לאשתך ולילד שאותם חיבבתי מאוד בעת פגישתנו הקצרה.
פרימו
