הנה מאה דקות העלילה של המיקרו-דרמה החדשה 'חיים כפולים' בכיכובה של שורדת השבי, מייה שם: שני כוכבי רשת שמדגמנים זוגיות לוהטת מגיעים לסט שבו הם אמורים לצלם את הקמפיין החשוב בחייהם, "משהו עם שלטי חוצות והרבה כסף", אומר רון טרויאן (25) שמימן את הסדרה וכתב אותה יחד עם ברקת מופקדי. שניהם, אגב, גם משחקים בסדרה. "ואז, ממש לפני שמדליקים את המצלמה, תום מגלה שהיא בוגדת בו ונפרד ממנה על המקום. יום הצילומים מתבטל, הקמפיין נופל, הוא הולך הביתה, מיואש מהחיים, עד שלחיים שלו נכנסת בחורה מסתורית. בהמשך יתברר שלא במקרה היא בחרה להתאהב דווקא בו. אמא שלה חולה במחלה הנדירה שרק אבא של תום, שהוא פרופסור נחשב, יודע לטפל בה. שיא האינטרס".
גוועלד. מה המחלה?
"מחלה נדירה שהמצאנו לצורך קידום העלילה", אומרת מופקדי, שמשחקת את הסוכנת הצרפתייה של לשם.
"בסוף אני גם אגלה שיש לי אח", הוא לוחש בסוד. "זה המוטיב הטלנובלי שהכנסתי לסדרה".
בעיצומו של פסח האחרון, שנחגג בממ"ד, ארבעים איש התקבצו במועדון תת-קרקעי בקצה רעננה כדי להשלים משימה: לייצר 100 דקות ראויות לשידור בשמונה ימי צילום. "כדי להגשים את החלום השקעתי בו למעלה מחמישה מיליון שקל", טרויאן מתגאה. "במקום לקנות בית בחרתי בהזדמנות להוכיח את היכולות שלנו ובעזרת השם זה יפתח לנו דלתות. לברקת ולי יש המון תוכניות לעתיד, מלא".
ההשקעה של טרויאן נשמעת אולי גדולה, אבל יכול להיות שהוא יודע בדיוק איפה כדאי לשים את הז'יטונים. המיקרו-דרמות הפכו בשנים האחרונות לצורת התוכן הכי מבוקשת. מדובר בסדרות קצרות שמצולמות בצורה אנכית כדי להתאים בול לצפייה דרך התנאים המוגבלים של הסלולרי. הן לרוב כוללות עשרות פרקים קצרצרים, בני דקות בודדות בלבד. השילוב בין האורך המגוחך לעובדה שכל פרק נגמר בקליף-האנגר, גורם לגולשים לצפות בפרקים בזה אחר זה כמו גרעינים שאי-אפשר להפסיק לפצח - וזה גם בדיוק סוד ההצלחה שלהן. בהתאם, המודל העסקי שהפך את המיקרו-דרמות לרווחיות, מבוסס בדרך כלל על צפייה חינמית בפרקים הראשונים, ולאחר מכן תשלום לפתיחת פרקים נוספים, או תשלום על מינוי חודשי קבוע לאפליקציה שבה משודרת הסדרה.
בדומה לכל דבר בעשור האחרון, גם התופעה הממכרת הזו התחילה בסין, במיוחד דרך הגרסה המקומית של טיקטוק, Douyin, ומשם התפשטה לפלטפורמות נוספות ברחבי העולם. היום התעשייה של המיקרו-דרמות בסין נחשבת לרווחית יותר מתעשיית הקולנוע שם, ובקצב הזה היא מאיימת לדרוס גם את התעשייה ההוליוודית. לעולם המערבי המיקרו-דרמות נכנסו דרך יוטיוב שורטס, אינסטגרם רילס ובעיקר דרך הטיקטוק, ששימשה כפלטפורמת שיווק שבה עלו פרקים מלאים או קטעים לטעימה אשר הפנו את הגולשים להמשיך לצפות באפליקציות ייעודיות. עם הזינוק בפופולריות וברווחים, טיקטוק החלה להשקיע בתחום בעצמה וכיום היא לא רק מפיצה מיקרו-דרמות, אלא גם מפתחת כלים, תוכניות ותכנים משלה, והפכה לשחקנית מרכזית בתעשייה יחד עם אפליקציות כמו ReelShort ו-DramaBox וגם GammaTime של הישראלי סלבה מודריך. רוב המיקרו-דרמות עוסקות - איך לא - בסיפורי אהבה, ככה שזה לא ממש מפתיע שהן מבוססות על ספרים מצליחים מהז'אנר של הרומן הרומנטי, או לפחות בהשראתו, כמו The Secret of My Billion-dollar Marriage ,Divorced at the wedding day ו'שוטרת התשוקה', שעליה אחראי יוצר CSI, אנתוני זויקר. גם הסדרות האסייתיות שהתחילו את המגמה מצליחות לשבות את הקהל המערבי, ובהן Blind to Love, Bound to You ו-What’s Wrong With My Princess.
"זו תעשייה מטורפת, גילינו שבסין היא מגלגלת שבעה מיליארד דולר בשנה", מופקדי מעדכנת.
"אני לא חותם על הסכומים", טרויאן מסתייג, "אבל אני יודע שהעולם הולך לשם, בגלל שפקטור מאוד משמעותי הצטרף למגרש - AI. פעם, אנשים שכרו אולפנים משוכללים וגרין-סקרין ודברים כאלה. היום, בלחיצת כפתור את עושה דברים מטורפים. הפקטור השני שמשפיע על הצלחת הפורמט הוא זמן מסך. היום לאנשים אין סבלנות לשבת שעה מול הטלוויזיה, לכולם יש קוצים, אחרי חמש דקות מתחילים לנדנד את הרגל ולשאול איפה הפאנץ'".
בעולם הגדול כל פרק נע בין דקה וחצי לשלוש דקות. "אנחנו מהמגזימים, כל פרק שלנו זה חמש דקות תמימות שמכילות הרבה שיאים. שלושת הגורמים שמחזיקים את הצופה במתח הם מלל, ויזואליה וסאונד ואנחנו לוחצים על הגז כדי להחזיק את הצופה דרוך וערני".
רון טרויאן: "פעם אנשים שכרו אולפנים משוכללים וגרין-סקרין ודברים כאלה. היום, בלחיצת כפתור את עושה דברים מטורפים. היום גם לאנשים אין סבלנות לשבת שעה מול הטלוויזיה, לכולם יש קוצים, אחרי חמש דקות מתחילים לנדנד את הרגל ולשאול איפה הפאנץ'"
'חיים כפולים' של רשת 13 הצליחה לעשות רעש עוד לפני שעלתה לאוויר ברשתות החברתיות, בעיקר בזכות הליהוק של שם ושל שלי פרץ, אחותו הקטנה של דניאל, השוער שהוא גם בעלה של אחת, נועה קירל. "אהבתי את זה שלא הראו לנו כלום", היא אומרת. "העדפתי לחכות לפרמיירה ולראות את הפרקים ערוכים טוב".
פרץ (23) גדלה בשכונת תל ברוך צפון בתל-אביב, למדה בתיכון ליידי דייויס ואת שירותה הצבאי עשתה בלשכת תת-אלוף. "לקראת השחרור חשבתי מה אני רוצה לעשות. למדתי תקשורת ספורט, שזה איך להיות שדרנית ספורט. כאחת שנורא אוהבת ללכת למשחקי כדורגל שאלתי את עצמי אם אני אוהבת לעמוד מול קהל ולדבר למצלמה. גיליתי שאני אוהבת את זה ועוד איך. עברתי ללימודי משחק בקורסים שונים. שלוש שנים באותה הכיתה ועם אותם המורים זה פחות מתאים לי".
חודשיים אחרי שחתמה בסוכנות של ליאת לוסקי ורוברטו בן שושן, הבולדוזר שמאחורי נועה קירל, הוא שיבץ אותה ב'איננה', הסדרה של מי שתהפוך לגיסתה. "וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. התפקיד שלי לא היה גדול. קראו לי אלין והייתי חברה של נועה וכשהיינו תחת השפעה של איזשהו סם עשינו תאונה ומתתי".
התפקיד הראשון שקיבלת בחייך היה למות?
"כן, וזה לא היה פשוט. צרחתי והייתי בפאניקה. זה סיוט לדמיין שאת הולכת למות, אבל הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים ושאני לא פוחדת מדרך ארוכה ומפותלת. עכשיו אני משחקת בחורה מדהימה, יש המון קווי דמיון ביני לבינה. היא פועלת מהרגש, לא מהכוח, היא לא יסמנית, והיא סומכת על האינטואיציה שלה. היא ווינרית של החיים".
צפוי לך בקרוב שיתוף פעולה נוסף עם בני המשפחה?
"אני לא יודעת. גם אח שלי שחקן, שלושתנו שחקנים. נועה ואני חברות טובות מאוד ובעזרת השם יהיו לנו עוד פרויקטים משותפים. אני מאוד מאמינה בעצמי, אני רווקה מבחירה ועפה על החיים שלי. 23 זה הגיל הכי יפה בעולם".
גם שם (24) הגיעה עם מטען והיא מודעת לנשמות הטובות שתוהות איך מניצולת שבי היא הפכה לשחקנית. "זה נכון שעד 7 באוקטובר וכל מה שקרה בעקבותיו לא חשבתי על משחק", היא מספרת. "תמיד הייתי אחת שאוהבת את מאחורי הקלעים, בפינה שלי, בשקט. לא הייתי כזאת שחולמת להתפרסם. ואז הגיע 7 באוקטובר ומבחורה אנונימית לגמרי הפכתי לדמות ציבורית. זה היה מטורף, לטוב ולרע. הפרסום העולמי שנכפה עליי פתח לי דלתות. חתמתי בסוכנות של רוברטו ושל ליאת ואני מקבלת שם יחס חם ורגיש. בשנתיים וחצי האלה עברתי תקופות לא פשוטות ואמרו לי שם, בשביל להרים אותי, 'לכי לקורס משחק'. לא הבנתי על מה מדובר, אבל נרשמתי לקורס של גלית רוזנשטיין בגלל שהייתי חייבת להתעסק במשהו. כשלא הייתי עסוקה במשהו הייתי שוקעת. לשיעור הראשון הגעתי מאוד סקפטית ונדהמתי לגלות שהמשחק מוציא ממני צדדים שבכלל לא ידעתי שקיימים בי".
כמו?
"קשה לי להראות חולשה, תמיד חשוב לי להקרין שהכל בסדר, אבל שחקן חייב לעמוד בכל הסקאלה של הרגשות. כשהגעתי לגלית לא הייתי מסוגלת לשחק עצבות. קורס המשחק שלה היה מאוד טיפולי עבורי. גלית נדלקה עליי ושלחה לי את האודישן לליה. כשקראתי, הבנתי למה היא חשבה שהוא מתאים לי. יש דיסוננס בין מה שליה משדרת כלפי חוץ לבין מה שהיא מרגישה, וזה משהו שהזדהיתי איתו. היה לי נוח וכיף לשחק אותה. כשיצאתי ממייה ונכנסתי לליה זה עשה לי טוב, זה הרחיק אותי מעזה ומכל מה שהיה ושעדיין יש".
מייה שם: "יש דיסוננס בין מה שהדמות של ליה משדרת כלפי חוץ לבין מה שהיא מרגישה, וזה משהו שהזדהיתי איתו. היה לי נוח וכיף לשחק אותה. כשיצאתי ממייה ונכנסתי לליה זה עשה לי טוב, זה הרחיק אותי מעזה ומכל מה שהיה ושעדיין יש"
טרויאן נכנס לתעשייה כבר כילד. "כל החיים שלי אהבתי קולנוע, ומהרגע שקיבלתי סלולרי לא הפסקתי לצלם. בגיל 10 התחלתי לסחוב רמקולים, הגברה ותאורה. הייתי התאורן של אליעד נחום ולירן דנינו ומבחינתי זה היה הדבר הכי קרוב ליום צילום. הסתכלתי עליהם מהצד ואמרתי 'יום אחד אני אגיע לשם'. עד שתיים לפנות בוקר פירקתי תאורה ולא תמיד בשביל כסף, רק בשביל ללמוד את המקצוע ולהבין מה אני עושה". כמעט בדרך נס הוא הצליח להשתחל לגלי צה"ל ושירת בתור טכנאי סאונד. "אחר כך הייתי הראשון שפתח לגלגלצ את הטיקטוק".
לפני שבע שנים הוא ייסד את 'מגנט', חברה שמנהלת את הסושיאל של חברות גדולות. בין לקוחותיו הייתה רשת בתי הקפה בן עמי. "בפעם הראשונה שנכנסתי לשם והכרתי את הבעלים, אסף בן לולו, ששיחק ב'זגורי אימפריה', ואת אשתו, ברקת, זיהיתי פוטנציאל. פתחנו להם ערוץ טיקטוק, בנינו ביחד דמות, כתבנו את התסריטים וצילמתי מהטלפון. אסף התלהב וחפר 'למה שלא תכתבו סדרה?'. במקביל, זיהיתי את הטרנד של המיקרו-דרמה ונגנבתי. אנשים אשכרה עושים קולנוע מהסלולרי. כשנכנסתי לעולם המיקרו-דרמה עוד לא היה אף אחד בארץ שהתייחס לז'אנר ברצינות, אז עשיתי טסט: לקחתי מצלמה וצוות קטן, במאי ומפיק, וביום צילום אחד, בהשקעה של 8,000 שקל, יצרתי ארבעה סרטונים. התקשרתי לברקת ואמרתי, 'תקשיבי, יש לי רעיון מטורף לסדרה'. היא ענתה: 'אני איתך באש ובמים'. וואחד מזל".
מופקדי (37, אם לשתי בנות, "אני הכי מבוגרת כאן") הגיעה לתסריטאות ממשחק. "אני בוגרת בית צבי, שם הכרתי את בן לולו, בעלי. כבר שנים אני בתעשייה, עושה תפקידים בקטנה, וחיכיתי לאיזשהו רגע של התפוצצות משחקית והוא לא התרחש. דקה לפני שהרמתי ידיים הגיע אליי בחור בן 25 והציע לי לכתוב איתו מיקרו-דרמה. יכולתי לסרב?". במשך חודש הוא שפך את עלילת 'חיים כפולים' למקלדת. היא קראה ותגובתה היתה נחרצת: "תמחק הכל".
"זה לא נבע מרוע", היא מצטדקת. "רון כתב על הבגידה שחווה מבת זוג, אבל זה לא מספיק להביא את זה דרך העיניים שלו. אני צריכה שכל הצופים יזדהו עם כל הדמויות. אם יש מישהו רע בסיפור צריך להבין מה המניע שלו".
"אין ספק שלקחנו את הז'אנר לקיצון", הוא מנתח. "בדרך כלל, במיקרו-דרמה יש שתי דמויות מרכזיות. אצלנו יש שבע. בדרך כלל היא מצולמת בשניים-שלושה לוקיישנים. אצלנו, בשמונה ימי צילום נדדנו בין שמונה. ואצלנו, כל פרק כפול באורך. אני באמת לא יודע איך זה יעבוד. זה תחום בתולי וחלוצי בארץ וצריך ללמוד אותו מכל הכיוונים".
בחורה מסתורית, אח חורג שמתגלה במפתיע - טלנובלה קלאסית.
"נכון, וזה מה שהקהל אוהב, אבל הפורמט של מיקרו דרמה משך אותי יותר מטלנובלה בגלל שהוא חדשני. אני אוהב מאוד ללכת על משהו שהוא כאילו זר לעולם, אבל לגמרי לא זר עבורי. היום, הקולנוע שלי הוא הרשת וב'חיים כפולים', במקום להגיש את הדרמות עם פרצופים מופתעים ותנועות מוגזמות, הכנסנו להן עניין ועומק. לא התפשרנו במילימטר".
