זה נשמע כמו סיפור אהבה מעידן אחר. גבר ואישה צעירים נפגשים במסיבת יום הולדת. מבטיהם מצטלבים. הם מתחילים לדבר ומגלים ששניהם שקועים בדיוק באותו רומן, "נאמנות", מאת זוכה פרס פוליצר, הרנן דיאז.
"שנינו היינו על הפרק הראשון, זה היה מטורף לחלוטין", חשף הצלע הגברית בסיפור, השחקן הבריטי קאלום טרנר, בראיון ל"סאנדיי טיימס". "אמרתי לה: ‘רק התחלתי את הפרק הזה’, והיא אמרה את אותו הדבר. חשבתי שזה סימן". זה אכן היה סימן. כוכבת הפופ הבריטית-אלבנית דואה ליפה, שבתחילת החודש התחתנה עם טרנר, השלימה: "הבנתי מיד ששנינו על אותו העמוד".
בשביל דואה ליפה, פעולת הקריאה היא ממש לא אגבית ולא מוצנעת. מול קהל נלהב של צעירים ברשתות החברתיות, היא מנהלת את מועדון הקריאה Service95, מדוורת המלצות ספרים למייל ועולה לשיחות פייס-טיים עם הסופרים - ביצוע זוהר ומעודכן לפורמט שאיתו רצה אופרה ווינפרי מאז סוף שנות ה-90 עם מועדון הקריאה שלה, לצד ריס ווית’רספון, דקוטה ג'ונסון, אמה רוברטס, נטלי פורטמן והקומיקאי ג'ימי פאלון, שהצטרפו לטרנד והקימו בוק-קלאבס משלהם.
פתאום, בבת אחת, אי-אפשר לגלול או לדפדף בפיד בלי לראות משפיעניות וסלבס שהתחילו לקרוא ספרים ולצלם את עצמן באינסטגרם, ובכן, קוראות ספרים. זה נע מלהניח את הספר - רצוי עם כריכה אסתטית - כאביזר דקורטיבי לקישוט שולחן הקפה בסלון, דרך להצטלם כשאוחזים בספר כאילו היה תיק קלאץ', ועד לניהול דיונים עם הסופר ושיגורם לרשת כרילז.
"קנדל ג'נר הייתה בחופשה לא מזמן והצטלמה כשהיא יושבת על היאכטה בביקיני קטנטן עם ספר, ואז יושבת באיזה בית קפה עם ספר. לא ברור אם היא קוראת אותו או לא, אני רוצה להניח שכן, אבל יש בזה קצת פרפורמנס - כי 'כשאני מחזיקה ספר אני איכותית יותר, עמוקה יותר, אני לא סתם בטלפון'", מאפיינת הילה רגב, עיתונאית לשעבר, אוצרת תוכן, מרצה ו״משפיענית ספרים״ בהווה, כמו שהיא מגדירה את עצמה. "אם אני קוראת ספר בטלפון, אף אחד לא יודע, אבל לספר פיזי יש תו תקן. זה הקפיץ את הזירה של פודקאסטים על ספרים, קבוצות קריאה ומועדוני קריאה בארצות-הברית. גם בארץ, כמעט כל שבוע אני מקבלת איזושהי פנייה ממותג או ממתנ"ס, לעשות להם בוק-קלאב".
אופראת רואה סלבריטיז ישראליות מחזיקות ספר או נכנסות לתחום מהזווית העסקית? נגיד מעיין אדם או קורין גדעון?
"יש לא מעט סלבס ששולחות לי ווטסאפ מחנות הספרים בנתב"ג ומבקשות שאמליץ להן על ספר טיסה, אבל אני לא יודעת אם יש משפיענית עם מספיק credibility כאשת תרבות להמליץ על ספרים לקהל הרחב. וגם פחות נחשק להמליץ על ספרים, כי זה לא מוצר שאת יכולה לעשות ממנו הון, כמו סירים, קרמים, חיתולים. ברצינות - זה לא מוצר צריכה חיוני, זה לנפש. אז אפשר להגיד - גם קרמים זה לנפש, גם סדנאות זה לנפש, אבל ספר, עדיין יש לו תדמית בארץ של 'מה אשכנזי בעיניך'".
× × ×
גם בארץ, אל מול שבוע הספר החבוט, שהיה נתון בשנה שעברה ובחלק מהשנה הזאת לחסדי התזמון של המתקפה האיראנית, העניין המחודש בקריאה מתורגם לערבי קריאה מודרכת, מועדונים עם ספר חודשי מתחלף ואפילו קבוצות קריאה שנפתחות בחברות הייטק. רגב ראתה את אירועי הקריאה שצצים בכל העולם, מניו-יורק ועד ציריך, והחליטה לייבא את הפורמט. אל בית אריאלה הגיעו לא מזמן כ-200 נשים משולהבות, בשני ערבים נפרדים של קריאות מודרכות על ידיה בספרים הפופולריים "עוזרת הבית" של פרידה מקפדן, שקיבל גרסה קולנועית עם סידני סוויני, ו"חתונה של אחרים" של אליסון אספק.
"בחו”ל נפגשים בדרך כלל בגינה ציבורית, או בבית קפה או במסעדה בערב - כל אחד מביא את הספר שלו, לפעמים מזמינים שתייה, לפעמים לא, ופשוט יושבים וקוראים. יש גם אירועי ‘ספיד-דייטינג’ סביב ספרים - את מביאה ספר, הוא מביא ספר, אתם יושבים ופשוט מדברים. הרבה זמן גם אני רציתי לעשות כאן מועדון קריאה פומבי, בלייב, ובהתחלה אף אחד מהגופים הגדולים לא הבין אותי. לא הבינו, למה שאנשים ייצאו מהבית לדבר על ספר? אבל אז פרצה מלחמה, הכל על הקצה, ואת רק רוצה לצאת ולפגוש אנשים, לשתות כוס יין או קפה, לדבר על משהו שהוא לא פוליטי, רק ספר שקראת ויש לך עליו מלא מחשבות. ידעתי שאני יכולה לקחת ספר ולקשר אותו גם לתרבות וגם לסושיאל וגם לקולנוע וגם לפמיניזם וגם לאימהות. שזה לא רק ‘בואו ננתח את המבע בעלילה, ואיך הגיבור הוא פרוטגוניסט’. זה הכי רחוק מבגרות בספרות".
אז איך כן מדברים על ספרים?
"אני לוקחת איזשהו נושא ומפרקת אותו - מה זה אומר על יחסי גברים-נשים, על זוגיות רעילה, על האלמנטים מ’המשוגעת בעליית הגג’ וכאלה. הכל בשפה מאוד נגישה, אחרי זה אני מתחילה את הדיון עם מיקרופון שעובר בין המשתתפות ושאלות מנחות, וכל אחת אומרת מה דעתה. פתחתי בינתיים גם פעילות דומה בזום. וגם מי שלא קוראת את הספר לפני, ומשתמשת ב-ChatGPT לתקציר - זה בסדר. זה מקום שאין בו שיפוטיות, רק שעה ומשהו לעצמך".
בית אריאלה התל-אביבי קיבל אליו פתאום קהל חדש, מעבר לבנות ובני גיל הזהב שפוקדים לרוב את המקום בשעות היום. בספרייה הוותיקה מיהרו להצטרף לטרנד, בדגש על הקלאסיקות. "אנחנו קוראים לזה אצלנו קריאות מודרכות, ומה שאנחנו מנסים לעשות שם זה לעזור לאנשים לקרוא טקסטים שקשה לצלוח לבד - ספרים עבי כרס, כאלה שפחות נגישים, שהעברית שלהם לא מודרנית - ושלעשות את זה בחברותא יקל ויהפוך את זה למשימה משותפת", מתארת סיון שור, מנהלת מרכז תרבות בית אריאלה של עיריית תל-אביב-יפו. "עשינו למשל קריאה מודרכת ב'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, שלא היינו בטוחים שבכלל יהיה לו קהל, אבל הופתענו לטובה. נרשמים ולא צריכים לקרוא לפני, אלא קוראים כולם יחד תוך כדי”.
אחד הקהלים העיקריים של פעילויות כאלה הוא דור ה-Z, צעירים בני פחות מ-30 שניתן לאפיין בתשישות דיגיטלית אחרי שקיבלו טלפון לפני גיל עשר, ופתחו בסמוך את הפרופיל הראשון ברשת חברתית, לרוב פייסבוק. ספרים, בקונטקסט הזה, הופכים עבורם למשהו נוסטלגי. אולי כל דבר שקורה מחוץ למסך הופך לאקסקלוסיבי עבור מי שהתרגלו לכך שכדור הארץ אינו עגול, אלא תחום לפורמט הוורטיקלי של הסטורי.
"זאת לדעתי אחת הסיבות לפריחה של המועדונים האלה - אנשים מחפשים את הפעילות החברתית ותקשורת שהיא לא דרך מסכים”, מסכימה סיון שור. “כל האלמנטים של מועדוני הקריאה מתלכדים לצורך הזה. להתעסק במשהו שמוציא אותך מהמציאות שלך, עם עוד אנשים, בצורה בלתי אמצעית. פתחנו השבוע אירוע עם כמה מאות צעירים שנקרא מסיבת קריאה, והזנקנו אתגר קריאה - קבוצת ווטסאפ שנפתחה לקראת שבוע הספר בשביל אנשים שרוצים להחזיר לחיים שלהם את הקריאה. יש שם עצות של יובל פלוטקין (סופר ואיש תרבות - ט"ג) על מתי נכון ביום לקרוא, כמה עמודים לנסות להספיק כדי להרגיש שהתקדמנו, עם איזה ז'אנר להתחיל. אם להרגיש שאתה חלק מטרנד יעזור לך להתחיל לקרוא, יאללה. אנחנו כל הזמן מנסים לחבר עוד ועוד אנשים".
× × ×
מה שאולי מפתיע הוא הדומיננטיות הנשית היום במועדוני קריאה, הפוך מהמצב שהיה כשהם רק התחילו. מועדון הקריאה של בנג'מין פרנקלין ב-1727, לפילוסופיה וכתבי מוסר, כלל 12 גברים בלבד. "סטטיסטית, גם רוב הקוראים בארץ הן באמת קוראות", מסמנת את המגמה אביגיל קנטורוביץ', עורכת ספרים וסופרת מזה שני עשורים. "בין 70 ל-80 אחוז מקוני הספרים בארץ הן נשים, חוץ מסוגות כמו מתח ועיון, שם יש רוב מוחץ גברי דווקא".
קנטורוביץ' מנהלת את אחד ממועדוני הקריאה הווירטואליים המצליחים בארץ, שנולד עם ציפיות צנועות בהרבה. "התחלתי להנחות מועדוני קוראים במקרה, כי פה ושם ביקשו ממני. ואז יצרה איתי קשר רופאה שהקימה מועדוני קוראים לרופאות - יש להן קבוצה מאוד גדולה שנקראת 'חדר רופאות'. אמרתי - אוקיי, יש פה המון נשים עם לו"ז צפוף, אז היה ברור שזה חייב להיות בזום, והתחלתי לבנות פורמט שלפיו אני מציעה ארבעה ספרים, והן מצביעות ובוחרות איזה מהם הן ירצו לקרוא. אחרי תקופה פנתה אליי גם פסיכולוגית, ואמרה - יש לנו קבוצה של פסיכולוגיות קוראות, אולי תנחי גם את המועדון שלנו?"
ואלו מועדונים של ספרות כללית, לא משהו ז'אנרי על טיפול או ספרים על רפואה?
"גם הרופאות וגם הפסיכולוגיות ביקשו במפורש - לא ספרים שעוסקים במקצוע. כן עשיתי חודש אחד של ספרים על בתי חולים, אבל בגדול, המטרה היא להוציא אותן מחדר הטיפולים או מחדר הניתוח. לרופאות הצעתי פעם לעשות במועדון חודש של ספרות רומנטית מול חודש של ספרות 'סוף העולם' - ואף אחת לא רצתה לדבר על סוף העולם. המציאות שלנו היום מחייבת אולי מעט להקליל".
אבל זרם הפניות לא נעצר. "בקבוצות פייסבוק של קוראים וקוראות התחילו לפנות אליי ולשאול למה רק גילדות מקצועיות מקבלות מועדון קריאה, ולמה אין משהו גם לציבור הרחב. הסתבכתי עם זה בעצמי, עד שאחרי המלחמה השנייה עם איראן אמרתי, יאללה, בואו נעשה את זה. חשבתי שאני וכמה פנסיונריות חמודות בזום נקשקש על ספרים והעליתי פוסט. מפה לשם, 300 אנשים, בעיקר נשים, הצטרפו לקבוצת ווטסאפ שפתחתי. ומה שהיה מדהים זה שאמרתי, טוב, נגיד ש-300 הצטרפו לקבוצת הווטסאפ, אולי רק 100 יירשמו וישלמו, אבל אז כל ה-300 שילמו ובאו".
כמה מהם קראו את הספר?
"כולם. חלקם לא אהבו, אבל כולם קראו. החודש יש לי 11 מפגשים, שכולם מלאים. אני מגבילה את מספר המשתתפים ל-30, כי נורא חשוב לי שלכל האנשים יהיה זמן ומקום לדבר. מפגש הוא לא כמו הרצאה, הוא משחקי. אני מעלה כל מיני סקרים ואפשרויות, ואנחנו בונות את השיחה באופן שגם אם לא רצית לדבר, אז הצבעת או כתבת משהו בצ'אט - זה אינטראקטיבי.
“וזה לא מעגל של 'האם נהניתי מהספר או לא'. המשתתפות מגיעות למפגש אחרי שהן קוראות את הספר, ובנוסף אני שולחת פעמיים-שלוש בשבוע כל מיני תכנים בקבוצת הווטסאפ. החודש אנחנו מתעסקות בספרות מקור - ב"שנים טובות" של מאיה ערד ו"והוא האור" של לאה גולדברג, שני ספרים שנכתבו בעברית, אבל אחת מהסופרות כבר 20 שנה לא חיה בארץ, והשנייה - עברית הייתה השפה החמישית שלה. יש פה התעסקות במה זאת ספרות מקור. אני רואה גם קהל מיוחד שעולה לזומים האלה, והוא ישראליות מהגרות או כאלה שעשו רילוקיישן, שעבורן זו הזדמנות להתחבר לעברית".
× × ×
ניתן למתוח בקלות את הקו בין העלייה של חוויות הקריאה בצוותא בפורמטים השונים למצב הביטחוני הרעוע במדינה, לצורך לתת למערכת העצבים כמה שעות של מרגוע ולכל האלמנטים המוכרים של קהילתיות. "אחת הבעיות היא שבמצבים של מלחמות, סטרס, מצוקה, משבר כלכלי, הדבר הראשון שאנשים חותכים מהתקציב הוא תרבות. אין מה לעשות, זה לא שיפוטי, זה עובדתי", מסבירה קנטורוביץ'. "ודאי לא תוותרי על אוכל, עבודה, צרכים בסיסיים. אנשים ימשיכו לקנות קוסמטיקה, אבל יחסכו בתרבות. וזה לא מבחינה כלכלית בלבד. זה גם ברמה של פנאי מחשבתי, של space בראש. לקרוא ספר דורש איזושהי התכווננות, צריך לפנות לזה זמן, צריך להיות מרוכזת, צריך שתהיה איזושהי זמינות רגשית בשבילו. וזה לא מובן מאליו”.
איך מגייסים את הפניות הזו?
“פעם בכמה ימים אני שולחת משהו בקבוצת הווטסאפ. הן באמצע היום ופתאום מקבלות איזו שאלה פתוחה, כמו: ‘מה זה רומן מכתבים, מה ההיסטוריה של הדבר הזה?’ - וגם אם יומיים לא נגעו בספר וכבר שכחו שהן קוראות אותו, זה מחבר אותן בחזרה. והנה - אני אשב בערב ואקרא עוד כמה עמודים. המסגרת מחזיקה - יש לי דדליין, נרשמתי למפגש, אני יודעת מתי אני הולכת לדבר על הספר, ויש לי גם אינטרס - כי כיף במפגש, אני רוצה להגיע אליו מוכנה, יש לי מחשבות ואני רוצה לדבר אותן. ופתאום אני עסוקה גם במשהו שהוא קצת מעל היומיום הלא-פשוט שלנו".
הילה רגב: "בהתחלה הגופים הגדולים לא הבינו, למה שאנשים ייצאו מהבית לדבר על ספר? ואז פרצה מלחמה, הכל על הקצה, ואת רק רוצה לצאת ולפגוש אנשים, לשתות כוס יין או קפה, לדבר על משהו לא פוליטי. אפשר לקשר ספרים גם לתרבות ולקולנוע ולפמיניזם ולאימהות"
וקל לאנשים להיפתח ככה בזום?
"היו כבר רגעים שנשים חלקו משהו משל עצמן, או כתבו אחת לשנייה. נוצרות שם גם חברויות. בקבוצה שלנו בפייסבוק, אנשים מספרים על עצמם. כי ספרים, בסוף, זה לקחת חוויה אישית ולהפוך אותה לקולקטיבית, לחפש איך חוויה יכולה להתרומם רמה אחת מעל הסיפור האישי, כדי שגם אנשים אחרים ימצאו את עצמם בתוכה. אי-אפשר לדבר על ספרים בלי לדבר על עצמנו".
העדנה הזאת של פעולת הקריאה לא מובנת מאליה, בהתחשב בנתונים על יכולת הריכוז הדועכת והירידה באיכות הקשב. התחושה בשנים האחרונות היא שהרבה אנשים שמחים להתמסר לכתיבת ספר ולהוציא אל העולם כתב יד תחת שמם, במיוחד בחסות פריחת ההוצאות העצמיות וקיצורי הדרך שמאפשרת הבינה המלאכותית, אבל פחות ופחות מוכנים להקדיש זמן וסבלנות לקריאת כל הספרים החדשים האלה שכותבים אחרים.
"לפני 20 שנה יכולת להתרכז במשהו 2.5 דקות. היום בדיגיטל יש לך שנייה וחצי להשיג עניין של מישהו, לפני שהוא עובר הלאה. ובמפגש פרונטלי - 15 שניות. 15 שניות את מקשיבה למישהו ואז בורחת לטלפון, העיניים בורחות והריכוז נודד. הקריאה היא סוג של קונטרה לדבר הזה", אומרת רגב. "זו בחירה להתנתק ולהגיד, רגע, אני עכשיו נכנסת למיטה עם ספר טוב, אני מניחה את המסך ונותנת למוח שלי איזה סוג של ריסטארט. ויש לזה ממש סגולות בריאותיות, אם אני קוראת, רמות החרדה והסטרס שלי יורדות, אני מחדדת את היכולות הקוגניטיביות שלי, את הזיכרון לטווח הארוך. וזה לא חדש, אבל נהרות הדופמין ששוטפים אותנו הופכים לקיצוניים משנה לשנה".
ואז זה עוד פוגש את המציאות הביטחונית במדינה.
"לגמרי. ממש כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר הקמנו בפייסבוק את קהילת 'מה את קוראת שם', של ספרות רומנטית ארוטית, עם דותן האס הרשקוביץ. בעלה היה במילואים והיא בלעה ספרים, ואני קוראת ספרות ארוטית וממליצה עליה מאז ומתמיד, כי אני חושבת שזה כיף בטירוף ומשחרר דופמין. הקמנו את הקבוצה באמת מתוך רצון לדבר על זה בינינו. היום יש בה 11 אלף חברות, רק נשים, מגיל 18. כל שכבות האוכלוסייה שם - תחשבי על האישה הכי חרדית שאת מכירה, על הכי מתנחלת, ועל ההכי פרופסורית לפיזיקה גרעינית, כולן קוראות ספרות ארוטית ונהנות לדבר על זה. זה גם הז'אנר היחיד שקונים בו ספרים במחיר מלא".
אני מניחה שהרבה שואלות אותך - מתי את מוצאת זמן לקרוא בכלל?
"קודם כל, לקרוא זו בחירה. אני לא נוהגת, אני נוסעת הרבה בתחבורה ציבורית - ותמיד יש עליי ספר. בשבתות אני בלי טלפון - מניחה אותו בצד, אלא אם יש מלחמה ועניינים. בלילות אני מכבה את הטלוויזיה - ובוחרת לקרוא. מפנה לזה זמן מתוך הבנה שזה גורם לי אושר. יש לי ילדות בנות 12 ועשר, וחשוב לי שהן יראו אותי קוראת. אנחנו הולכות ביחד לספרייה, זה סוג של לייף סטייל".
× × ×
עליזה בלה פלינט, בת 27, עובדת עירייה ושותפה פעילה בשלושה מועדוני קריאה, מטפחת ליד שידת הלילה ערימה שלמה של ספרים - התחייבויות שונות לכל מועדון. "הייתי ילדה שקוראת המון. לפני חמש שנים הגעתי לירושלים והתחלתי לעבוד בסטימצקי בקניון מלחה. הייתה לי שם מנהלת מדהימה וקולגות שהפכו לחברות, ולפני שעזבתי החלטנו להקים מועדון קריאה. היינו כולנו באזורי גיל 20-30, והתחלנו להיפגש אחת לחודש, כשיש חברה שממש מובילה את זה ומארחת אצלה בבית. אנחנו בוחרות ספר, מריצות סקר בווטסאפ על תאריך ונפגשות”.
יש ז’אנר שאתן מתמקדות בו?
“אין לנו ז'אנר ספציפי, הייתי אומרת שספרות די מיינסטרימית. מחפשות תמיד משהו שמתאים לכולן. היו כבר 'גאווה ודעה קדומה' ו'הבשורה על-פי יהודה'. במפגש הזה אנחנו מזמינות אוכל ומשלימות פערים".
סיון שור: "אנחנו מנסים לעזור לאנשים לקרוא טקסטים שקשה לצלוח לבד - ספרים עבי כרס ופחות נגישים, שהעברית שלהם לא מודרנית. עשינו בספרייה למשל קריאה מודרכת ב'יוליסס', שלא היינו בטוחים שבכלל יהיה לה קהל, אבל הופתענו לטובה"
קורה ששמים את הספרים בצד ומתרכזים בחלק של הפעילות החברתית?
"אנחנו משתדלות לקרוא את הספר לפני, ואם אנחנו לא מספיקות ‑ אז מזיזות את התאריך. במפגש אנחנו פותחות דיון על הספר, מה אהבנו, מה פחות אהבנו, מה אנחנו חושבות על הכתיבה, על הסופר. אם יש סרט על בסיס הספר, לפעמים גם רואות אותו. זה בדרך כלל מתחיל בזה שאנחנו מדברות על עצמנו ומה קורה בכללי בחיים, ואז מישהי יוזמת ואומרת 'טוב, יאללה, בואו נדבר על הספר'. זה לא מאוד מובנה.
“המפגשים היותר 'מנוהלים' שלי הם במועדון הקריאה של האגודה למדע בדיוני ופנטזיה. זה מועדון מאוד ותיק, שהגעתי אליו דרך פסטיבל אייקון בעולמות הפנטזיה. שם לקראת כל מפגש הרכזת בוחרת ספר ויש מנחה. בדרך כלל יש סבב - כשכל אחד עונה על שאלה סביב הקריאה. דווקא שם לא כולם נשים ואני נחשבת לאחת מהצעירות, הרוב בגילי 40, 50 פלוס. ואני מקווה עכשיו להצטרף למפגשים בזום של מועדון הקריאה של אביגיל".
בחו”ל, יש כבר מרוויחים גדולים מהמועדונים. השחקנית ריס ווית'רספון הקימה כבר ב-2017 מועדון קריאה לנשים תחת חברת המדיה שלה, שהפך גם לקבוצת הביקורת הגדולה ביותר לפרויקטים הקולנועיים שלה. ווית'רספון בוחרת ספר - לא לפני שבדקה קודם את מצב זכויות העיבוד שלו - ממליצה עליו, ואז אומדת את התגובות והעניין, ומחליטה אם לקנות את הזכויות. כך קרה עם הלהיט "שקרים קטנים גדולים", שהתחיל כספר החודשי במועדון הקריאה שלה והפך לסדרה מצליחה ב-HBO. מעבר לכך שעל פי הדיווחים הוא מקפיץ את מכירות הספרים הנבחרים ב-700 אחוז, המנגנון המשומן הזה גם הביא לכך שחברת ההפקות Hello Sunshine של ווית'רספון נמכרה ב-900 מיליון דולר לחברת מדיה אחרת של ענקית ההשקעות בלאקסטון.
אביגיל קנטורוביץ': "אחרי המלחמה עם איראן אמרתי, יאללה, בואו נעשה את זה. חשבתי שאני וכמה פנסיונריות חמודות נקשקש בזום על ספרים. מפה לשם, 300 אנשים הצטרפו לקבוצת ווטסאפ שפתחתי. אמרתי, טוב, אולי רק 100 יירשמו וישלמו, אבל כל ה–300 שילמו ובאו"
בדיונים אם ואיך אפשר לנצל את הטרנדיות של הקריאה, וכמו באמריקה - להוציא מזומנים מהצד השני של דפי הספרים, האופטימיות זהירה. "מועדוני קריאה, בעיניי, מצליחים להחזיר את הכוח של הקורא", פוסקת קנטורוביץ', שעבדה בשנים האחרונות בהוצאות ספרים מרכזיות. "יש לנו בזכותם את הכוח לבחור מה אנחנו קוראות. זה נשמע אלמנטרי, אבל זה לא, כי בפועל מכתיבים לנו את הבחירה המון גורמים חיצוניים - ההיצע בחנויות, כמה 'חיי מדף' יש לספר. תיכנסי היום לחנות ספרים ותחפשי ספר שיצא לפני שנתיים - כנראה שלא תמצאי אותו, בטח לא על המדף. אז לי נורא חשוב שהבחירה הזו לא תהיה מוכתבת מאילוצים כאלה. אני משתדלת שהבחירות יהיו נגישות, אבל הרבה גם מתאמצות - הולכות לספרייה, מזמינות יד שנייה, קונות דיגיטלי, כדי למצוא את הספר הזה שאנחנו רוצות לקרוא. והשיקולים הם שיקולים של איכות, של אהבה, של עניין. אף אחד לא גוזר שום קופון מהדבר הזה, אם יקראו או לא".
הילה, מה יכול להיות המודל העסקי של כל החגיגה הזאת?
"רוב הוצאות הספרים בישראל לא הבינו עדיין איך אפשר להרוויח מזה כסף. הן עדיין במקום של 'מה יוצא לי מזה?' ואני מבינה - בסופו של דבר, ספרים זה עסק כלכלי. הקמת בוק-קלאב זה לא עניין זול, אבל אני מרגישה שפתאום נדלקו לכולם פנסים, ויש כבר כל מיני התרחשויות סביב הדבר הזה. את המפגשים בזום אני עושה בתשלום סמלי, כי אם את לא משלמת כמה עשרות שקלים ‑ את לא תעלי לזום, את לא תגיעי. דברים בחינם לא קורים. יש לי גם ניוזלטר בתשלום שכולל המלצות ספרים אישיות עבורך. להגיד לך שאני פורשת לחיים שכולם קריאה על שפת הבריכה? עדיין לא, אבל על תוכן טוב צריך לשלם".
