יש משהו כמעט מהפנט בכתיבה של יערה שחורי. אולי זה חלק מהתשוקה שלה ליופי, הכתיבה בעברית המהודרת, העשירה, הנושמת; אבל בעצם זה הולך רחוק מזה: נדמה שהיא סוללת דרך לנשים שיבואו אחריה ויחפשו קול, או דרך לכתוב על עצמן, על הנשים שהביאו אותן לעולם, על הנשים שמלוות את חייהן. הפרוזה הממוארית שלה נשענת על אירועי חיים אמיתיים, ויש בה חקירה כנה שלהם.
עכשיו, בספרה החדש, 'דיוקן עצמי של אימי' (כתר) — שם של מעשה בלתי אפשרי אבל מתברר כאפשרי — שחורי חוצה את ים האש וכותבת על אמא שלה, על תולדות חייה הסבוכים, ועל היחסים הטעונים שיש בהם אהבה ומרחק. גיבורת הספר האמיתית היא האם, אישה סוערת, מבריקה, לא צייתנית, בת לניצולי שואה, שנקראה על שם דודתה רבקה שנספתה בשואה. אביה של האם (סבה של שחורי) מת במפתיע כשהייתה בת 11, והיא נשארה לבד עם אמה (סבתה של שחורי), שחלתה בנפשה והייתה זקוקה לאשפוז. הן חיו יחד בקושי ובעוני, בלי מגע ובניכור גדול. זו האם, משם היא באה, ומי שחושב שטראומות ומשקעים לא עוברים בירושה, אינו אלא טועה.
שבע שנים לקח לשחורי לכתוב את הספר הזה. היא התחילה עוד כשאמה הייתה בחיים, חולה, בחודשי חייה האחרונים. הספר עצמו עבר גלגולים כי באוקטובר 2023 איבדה שחורי את המחשב הנייד ברכבת באיטליה, ונוסחו הראשון של הספר נעלם. בכל זאת היא כתבה את הספר מחדש. היה לה חשוב שיידעו מי זו אמא שלה, שיבינו אותה, שיאהבו אותה.
"הספר הזה הוא לא בשביל מי שלא אהב אותה", היא אומרת. "יש שיר של קובי ביטון, הוא כותב על אחיו, זה נגמר בשורה 'זה אח שלי, אל תתקרבו אליו'. שנים הייתי עסוקה בלגונן על הסיפור. הפחד מה יהיה אם אספר, איך העולם יראה את זה. לא מגיע לה שאעביר את הסיפור שלה שוב בחישוק של אש. הספר הוא תולדה של תהליך ארוך של הקשר שלי איתה, קשר מלא אשמה וכאב ואהבה ואי-הבנה וניתוקים. הספר הזה הוא קצת ניסיון לנהל את השיחה שלא הצלחנו לנהל כשהיא הייתה בחיים".
למרות שדיברתן המון.
"היו לנו המון שיחות ליד. שיחות טלפון שאני מדברת איתה תוך כדי הליכה והיא שוכבת במיטה ומשהו נפתח, אבל כשאנחנו נפגשות אנחנו לא מצליחות להגיד מילה. הספר הזה מנסה להגיד את כל השיחות שלא היו, להחזיק ידיים, זה מגע שלא התאפשר לנו כל השנים".
'דיוקן עצמי של אימי' מצטרף אל שורה של ספרי שירה ופרוזה שנכתבו כאן על אמהות מתות. הוא עירוב של ממואר, יומן אבל ומעשה ספרותי של הנצחה. יש בו, למשל, תמונות משפחתיות, מסמכים, מכתבים. "המון שנים הסתובבתי מסביב לסיפור שלה ולסיפור שלי ולקשר בינינו ולתחושה הזאת של הגדר המחשמלת והמילים שהיא נשאה בתוכה על המשפחה שלה, דברים שקרו לה, משהו שאת מרגישה ואת לא יודעת מה לעשות איתו", אומרת שחורי. "כמו בסיפור של קפקא 'דאגתו של אב המשפחה', על יצור מוזר שעשוי מכל מיני חוטים ופסולת וגר בעליית הגג, ואת חייבת לשמור עליו, לא ברור למה, הוא קצת חמוד וקצת מגעיל וקצת נורא. באיזשהו אופן רציתי לשים רגע באור את היצור, את הירושה הזאת, שיש בה הרבה סיפורים ומספרים לא מהימנים, ויש בו גם סתירות, וגם גוף ואשמה ושיגעון. אני לא מנתקת את השרשרת המשפחתית בזה שאהיה מאוד שונה מאמא שלי, מאוד מוחזקת. לפעמים אני תופסת את הבבואה שלי באיזה ראי, בתחנת רכבת, ואני רואה אותה, ואני נדהמת, אנחנו לא כל כך דומות אבל פתאום אנחנו כן. וצריך להכיר בזה".
"במקרה של אמא שלי, וגם במקרים אחרים, הרבה פעמים העדות נשמעות לנו לא מהימנות, מוזרות, יש לנו איזו תפיסה של איך קורבנות אמורות להיראות. כשמגיעה אישה מוזרה, מוזנחת, את לא רוצה להאמין לה. אבל רגע, אני גם האישה הזאת. והרבה פעמים האישה נהיית כזאת כי פגעו בה"
שחורי (49) נשואה לאמן גיא בן נר ואמא לעמליה. היא נולדה בתל-אביב, בגיל שבע עברה עם משפחתה לקיבוץ געש, וכעבור ארבע שנים עברו לקיבוץ אפק, שם התגורר אביה בילדותו. הוריה התגרשו. שחורי הלכה ללמוד ספרות באוניברסיטת תל-אביב. היא כתבה דוקטורט על הפן האימהי בשירת ביאליק. תחילה פירסמה שירים, 'אצבע, שן, כנף' היה ספרה הראשון. אחריו באו הרומנים 'שנות החלב', 'אקווריום', 'שנות העשרים' (שהיה גם הוא פרוזה ממוארית), 'שעת השקרנים' וספר השירים 'הזמנים הרועדים שלנו'. היא עורכת ספרות המקור בהוצאת כתר.
'שנות העשרים' ממש תבע מושג: עשור של התפתחות מייסרת ומענגת ואומללה גם יחד. שם כבר נגעת קצת ביחסי אמא ובת, בחיים בקיבוץ, בחיים בעיר, בהיות אישה. איך אזרת את הכוח להתמודד עכשיו ישירות עם הירושה הנפשית שקיבלת?
"כולנו מתמודדים כל הזמן עם הירושות שלנו, אנחנו נושאים את הבית על הכתפיים בדרך זו או אחרת, יש שנים של הדחקות ויש שנים של דיבור, יש שנים של שאלות, שנים של תשובות. הספר התחיל כשרציתי לכתוב על הנערה שאמי נקראה על שמה. זה בא לי בעקבות הספר 'האבודים, שישה מתוך שישה מיליון' של היסטוריון גיי אמריקאי, ספר לא ייאמן. הוא מצטט משפט של וירגיליוס, 'יש דמעות בדברים'. הוא משתמש בכל הידע שלו כדי לכתוב את המיתוס המשפחתי. וזה סוג המרחב שרציתי לפתוח, איך לדבר מתוך מי שאנחנו, מה שקרה לנו, מה שהרגשנו".
את מתארת את הבית שבו גדלה אמך בתל-אביב, הבית עם הרהיטים הכבדים והמזנון הפולני. ביתם של זוג ניצולי שואה שהגיעו מוורשה, הסבתא אישה מרת נפש, הסבא רך וחביב יותר, כל המשפחה כמעט נספתה בשואה, ולא מדברים על זה. בסוף כל משפט שאתם כותבים בעברית, יושבת השואה.
"אפילו בהתחלה של המשפט. אמא שלי היא דור שני מובהק".
ואת דור שלישי.
"זה צופן שאנחנו נושאים. אנחנו הישראלים התחספסנו, אנחנו ציניים ומספרים בדיחות שואה, עובדים עם הומור והדחקה כי אי-אפשר אחרת, ובו-בזמן זה מאוד שייך אלינו, וזה מעורר חרדה. יד ושם – המוסד, ששת המיליונים, התרומות, אבל בו-בזמן זו קהילת זיכרון. את יודעת שכל מי שנרצח בשואה ומונצח שם נחשב אזרח מדינת ישראל? מין אזרחי כבוד.
"אז התחלתי את הספר הזה בניסיון לחקור ולחפש את הנערה ההיא והבית ההוא, זה משהו שסבתא שלי קצת דיברה עליו אבל כמעט בכלל לא דיברו על זה בבית. כשהתחלתי ללמוד יידיש אמא שלי כעסה עליי. היא וסבתא שלי דיברו יידיש. היא לא רצתה שאדע את שפת האם שלה כי היא הייתה מגואלת".
יש רגע חזק בספר שבו את נוגעת במקור הכאב של אמך – התעללות או פגיעה מינית שחוותה מצד אביה — ואת מעמידה את עצמך למשפט, כי בזמן אמת לא הקשבת לה. את כותבת: "אני הבת המפקפקת". אבל זה אנושי לפקפק. ה"אני מאמינה לך" האוטומטי הוא לא תמיד אפשרי. בכל זאת, לימדו אותנו לחשוב באופן ביקורתי, לרצות לשמוע את כל הצדדים של הסיפור.
"אני חושבת שהא-פריוריות של 'אני מאמינה לך' לא בא משום מקום. זו לא סתם סיסמה, זה בנוי על היסטוריה מערבית ארוכה של לא להאמין לנשים, לגייז, ליהודים, לשחורים, לא להאמין למי שהוא לא הקול של החברה, למי שלא למד באוניברסיטה הנכונה, למי שלא נראה כמונו והמחשבה שלו שונה, זו הייתה הא-פריוריות אז. את ואני גדלנו בעולם שבו הלכנו לאוניברסיטה והתייחסו אלינו כאל סובייקטים חושבים. נכון, יש פה ושם הטיות וזה מורכב, אבל בסך הכל אנחנו שם. ולמדנו כמה חשוב להטיל ספק, לומדים דקארט בחוג לפילוסופיה. אבל 'אני מאמינה לך' זו לא אמונה עיוורת אלא סולידרית בסיסית, שבנויה על כך שבמשך שנים זה היה אחרת. כמו שלא מאמינים לילדים. כמו שפרויד לא האמין לפציינטיות שלו כי זה נשמע לו משוגע, פרויד! זה שיש עוד צדדים לסיפור זה נכון, אבל מתחת לשכבה העליונה יש הר שלם שבו הקול שלך לא תמיד יכול להישמע.
"במקרה של אמא שלי, וגם במקרים אחרים, הרבה פעמים העדות נשמעות לנו לא מהימנות, מוזרות, יש לנו איזו תפיסה של איך קורבנות אמורות להיראות. זו תפיסה אסתטית לא פחות מאתית. כשמגיעה אישה מוזרה, מוזנחת, שפיה מקציף וסוחבת שקיות ניילון, את לא רוצה להאמין לה. מה ביני לבינה? אבל רגע, אני גם האישה הזאת. והרבה פעמים האישה נהיית כזאת כי פגעו בה, לא בלילה אחד או חמש שנים בילדות אלא הפגיעה כבר משנה אותה. זה כבר נכנס לתוך איך שהעצם שלה נבנית, איך הדיבור שלה נשמע".
אבל פה זו האמא שלך. היא עומדת ומספרת בטון תיאטרלי על הדבר הנורא שקרה לה. ואת לא מאמינה. חזרתן לדבר על זה מאז אותו רגע?
"לדבר על זה היא לא רצתה. זה עלה בכל מיני רגעים. כשעברתי לגור בדירה בתל-אביב שהיא גדלה בה, היא אמרה, 'הקירות נוטפים דם', ואני אמרתי אוי איזה דרמה. לקח לי שנים להבין שבאמת נפלתי בפרזנטציה. הייתי עסוקה באיך זה נראה. היא באמת דיברה כאילו היא בתיאטרון, ולא הבנתי שזו הדרך היחידה שהייתה לה לדבר על זה. הקול בוקע באופן אחר ממה שהיינו מצפות. למה לא מאמינים לקסנדרה הנביאה? בסדר, היא קוללה על ידי האלים. אבל כנראה יש בה משהו שלא תואם את האופן שבו החברה שלה מוכנה לקבל עדות.
"אני רוצה שכל המקום הזה יעבור ועדת אמת ופיוס. שנוכל לדבר עם כולם על הכל, כי אחרת איך נירפא? כל בני הנוער האלה שיוצאים עכשיו משליטה, ברור שהם ייצאו משליטה, אנחנו חיים בתוך כאוס ואלימות ושנאה, איך מתוך זה נייצר קשב? לדעתי חלק מהריפוי יהיה לקרוא, לכתוב את הסיפורים שלנו ולקרוא את הסיפורים שלנו, לא משנה באיזה פורמט. זה המרחב שאנחנו צריכים. סיפורים של בני אדם".
"אנחנו נוטים להכתיר יצירות כממואר כשהן יותר קטנות או נשיות, אבל זה לא חייב להיות ככה. זו ספרות עם ממד אוטוביוגרפי. אני מאוד אוהבת ממוארים כקוראת וככותבת. זו לגמרי ספרות. נשים וגם גברים עושים את זה ועדיין יש נטייה לחשוב שמה שגברים כותבים זה חשוב יותר"
בשחורי — וזה ניכר במראה המוקפד והיפה שלה, בשפה שהיא מדברת, בשפה שהיא כותבת — בוערת התשוקה ליופי. אכפת לה מאסתטיקה. היא לא בדיוק פאשניסטה אבל קצת קרובה לזה. "בתור ילדה הייתה לי תשוקה אל היפה ואל הנשגב וההורים שלי מאוד זילזלו בזה, כל אחד בדרכו", היא מספרת. "אמא שלי הייתה אדם מאוד פוליטי. היא תמיד סיפרה שכשהייתי ילדה הייתי עוצרת משחקים כדי להחליף בגדים. פאשניסטה בת חמש. היא הייתה מזועזעת מזה".
נולדת עם זה או שזה פיצוי על משהו?
"אני לא יודעת. אני מאוד אוהבת שיש משהו אחד יפה כשלעצמו, מושלם כשלעצמו, שהוא פשוט יפה ואת לא צריכה לתקן אותו. אפילו חולצה, שהתפרים מדויקים וההדפסים נכונים. אמנות זה אחד הדברים החשובים בחיי, אני לא מחפשת רק את היפה, אני לא מחפשת רק את חבצלות המים, האמנות מאתגרת את תפיסת היפה. אבל לפעמים את טובעת ביפה וגם זו חוויה רוחנית. החיפוש אחר השורה היפה, הסונטה המושלמת, הדבר האחד היפה שסביבו אפשר לבנות את כל השאר. זה סוג של מרד קטן שלי. אמא שלי מעולם לא הבינה את זה, גם אחותי לא כזאת, וכשהבת שלי הייתה צריכה לבחור בגדים לבת-מצווה שאלתי מה תלבשי, היא אמרה, בגדים. דווקא סבתא שלי גם הייתה כזאת. כשאני יודעת מה אני אלבש זה מארגן אותי, וזה גם משחק שיש בו חירות. העיסוק ביופי ללא תכלית משמח אותי. היפה משקיט אותי. בשירה, היפה תמיד יהיה סמוך לכאב, לבדידות, שושני הנהר של דליה רביקוביץ תמיד יהיו לצד ילדות סוערת. כדי שהיפה יחיה הוא צריך להיות ליד משהו לא יפה".
את מרגישה דומה יותר לסבתא שלך מאשר לאמך.
"זה מוזר כי הסבתא שלי הייתה דמות לא אהובה במשפחתי, אבל אני כן אהבתי אותה, היא טיפלה בי כשהייתי תינוקת. אמא שלי חזרה לעבוד מהר מאוד אחרי שנולדתי. גרסה אחת אומרת שלושה ימים אחרי הלידה, גרסה אחרת אומרת שבועיים. אבא שלי עבד, וסבתא שלי טיפלה בי בשנתיים הראשונות לחיי. היחסים שלה עם אמא שלי היו קשים מאוד, היא לא הייתה אמא טובה לאמא שלי. אבל היא אהבה אותי. המזנון הפולני עם הוויטרינות והחרסינות הילך עליי קסם, בשבילי זה היה היופי בהתגלמותו, אמא שלי סלדה מזה ורק רצתה להעלות את הכל באש".
קראת לספר 'דיוקן עצמי של אימי', שם שמכיל סתירה. זה דיוקן שלך או שלה? איך אפשר לצייר דיוקן עצמי של מישהו אחר? והוא גם שם סימביוטי.
"אחרי שהיא מתה חשבנו לשים לוחית ליד הספרייה שהיא אהבה לקרוא בה. סוג של הנצחה. הספר הוא הלוחית על הספסל, וגם להגיד: היא הייתה פה, החיים לא נתנו לה את מה שהגיע לה, אבל תסתכלו עליה. אני רוצה לצייר את מי שהייתה כדי שייעשה איתה צדק בצורה שהעולם לא עשה איתה".
אבל את גם קושרת אותה אלייך בדרך הזאת. מה ממנה יש בך?
"חיצונית אני כנראה יותר דומה לאבא שלי. אמא שלי, באופן העמוק, היא אהבת חיי. אם הייתי אומרת לה היא לא הייתה מאמינה לי. גדלנו ביחד באופן מאוד סימביוטי, אני הפכתי אותה לאמא והיא אהבה אותי ואת אחותי יותר מכל דבר אחר. הידיעה הזאת זה לא משהו שאת יכולה להניח בצד, עם כל הקשיים והניתוקים והכאבים והכעס והשנים שלא הצלחנו לדבר, השנים שהייתי עסוקה בלהתרחק ממנה כי פחדתי – פחדתי להיות דומה לה, להיות חולה כמוה, להיות שבורה כמוה. אבל אהבה הייתה שם. גם כשהיא לא יכלה להראות לי אותה. זה הדבר הכי חשוב שיכולתי לקחת מההורים שלי, גדלתי אצל אנשים שאהבו אותי. זה לא מובן מאליו".
ההידרדרות הנפשית שלה חלה דווקא כשאמא שלה נפטרה. במקום שתרגיש חופשייה היא שקעה. והנה את, כשאמא שלך נפטרה, במקום לשקוע – כתבת ספר. יש לך פחד מהשיגעון, מהמחלה?
"היה לי את זה כשהייתי צעירה. מאוד פחדתי שזה תורשתי. היו גם שנים שהייתי פחות יציבה, פחות מוחזקת, ויש דיכאונות ויש שבירויות. הפחד שהסמוך הופך להיות דומה אם לא זהה. אחותי אמרה לי יום אחד, אנחנו כבר לא נשתגע. זה נכון. אני כבר יודעת. הורות עושה הרבה דברים. מאוד רציתי להיות אמא. להיות אמא לבת שלי, זה גידל אותי, עיצב אותי. חוץ מספר השירה, כל שאר הספרים שלי ראו אור אחרי שהבת שלי נולדה. אני יודעת שאצל אחרות זה לא תמיד ככה. לפעמים זה מצר את צעדייך. אבל עבורי האימהות הגדילה את מוטת הכנפיים, אני שם כדי לשמור עליה. אנחנו פוחדות להיות דומות לאמא שלנו. את רואה את אמא שלך מתבגרת וזה מפחיד כי גם העולם לא נותן מקום של כבוד להתבגרות הנשית. אבל הנעורים לא היו כאלה טובים. אני היום יותר יודעת מי אני. פעם לא ידעתי מי אני וזה היה חיפוש אינסופי וזה הטריד אותי מאוד".
אחד הדברים הבולטים בכתיבה שלך זה הניסיון למצוא את הקול האישי, הנשי. לדייק אותו, לתת לו מקום, לפעמים תוך התכתבות עם יוצרות אחרות. אולי לא במקרה בחרת בז'אנר הממוארי, שבאופן מסורתי נחשב נשי יותר.
"אני לא יכולה אחרת. אנחנו כל הזמן בתיבת תהודה, מהדהדות סופרות שהיו לפנינו. אני קוראת גם הרבה מאוד סופרים, עמנואל קארר והפרויקט האוטוביוגרפי החשוב שלו. שימי לב שאצל סופרים גברים לא מגדירים את זה כממואר אלא כרומן אוטוביוגרפי. כך גם קנאוסגורד. 'סיפור על אהבה וחושך' של עוז. אנחנו נוטים להכתיר יצירות כממואר כשהן יותר קטנות או נשיות, אבל זה לא חייב להיות ככה. זו ספרות עם ממד אוטוביוגרפי. אני מאוד אוהבת ממוארים כקוראת וככותבת".
זו ספרות בעינייך?
"זו לגמרי ספרות. נשים וגם גברים עושים את זה ועדיין יש נטייה לחשוב שמה שגברים כותבים זה חשוב יותר. ממואר זה פיקשן והוא אפילו קרוב לשירה. ציירים תמיד ציירו דיוקנאות עצמיים. זה הדבר הראשון שיש לך, אתה לא צריך לשלם לדוגמן, יש לך שבר ראי, שלושה נרות ובד, ואתה יכול לצייר את עצמך. זה ז'אנר מאוד חשוב באמנות, אף אחד לא יגיד שרמברנדט הוא נרקיסיסט. בספרות, למרות שממואר זה ז'אנר עתיק, עדיין תמצאי מתקפות על הנרקיסיזם שבז'אנר. במקום לומר שזו דרך לבחון את עצמנו, ושמהאני צומח העולם. כשדליה רביקוביץ כותבת על האני שלה, היא כותבת: 'נרקיס אהב כל כך את עצמו. טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל'. כך בממואר — אנחנו אוהבים גם את הנחל".
מכס העורכת הספרותית, מה את רואה כשאת מסתכלת על הספרות הישראלית היום?
"הספרות העברית תמיד מספידה את עצמה".
יש כותבים, פשוט לא נשארו קוראים.
"אני חושבת שהם חוזרים, לפחות בעולם. יש כאן קולות יפים, אנשים כותבים דברים מעניינים, יש סופרים חדשים. בשבוע הספר אני תמיד נמצאת בדוכנים ובאים אנשים, יש לך משהו קליל? יש לך משהו נקי? כלומר בלי סצנות מין. בכל זאת הם רוצים משהו. אני רואה משפחות ובודדים ומי שכל שנה באים לחפש את הספרים של יואל הופמן, או פוגשים סופר שלא שמעו עליו ואחרי שנה באים להודות על זה. יצאו עכשיו הספרים החדשים של קורמאק מקארתי, המוח שלי עף ואני רוצה שכל העולם יקרא את זה. זה בסדר, לא כל הספרים מיועדים לכולם. תמצא את הדבר האחד שיהיה לך קל לקרוא. תאמץ את ההרגל, תתאמץ, זו האוטונומיה שלך. אנשים מתגעגעים לזה גם אם הם לא יודעים את זה". •
