עוד הרבה לפני שמוש בן ארי ואברהם טל הפכו לחלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי, חיברה ביניהם גיטרה אחת סגולה. בן ארי עוד לא היה הכוכב המוכר עם הראסטות, טל בכלל לא חשב על קולות של גלגל, אבל התסריטאים של היקום כבר ידעו שכמו בתיאטרון - גיטרה שהונחה במערכה הראשונה, אי אז בשנות ה-90, תנגן בשלישית.
"תבין את עומק הטרגדיה", מסביר בן ארי. "הגיטרה הראשונה שקיבלתי בחיים הייתה הגביע הקדוש של הגיטריסטים – פנדר סטראטוקסטר, שנת 64’ או 65’. דוד שלי הביא לי אותה. הייתי ילד בן 16 וחצי מעפולה, תמים לגמרי, ועבדו עליי בעיניים בחנות מוזיקה בתל-אביב".
מה קרה?
"אחד המוכרים שם קלט את הילד מהפריפריה, הסתכל על הפנדר הנדירה שלי ואמר, ‘תשמע ילד, חבל על הגיטרה הזו, היא ישנה. בוא נביא לך גיטרה חדשה, מודרנית, דגם סטיב ואי בצבע סגול. ארז נץ הגדול מנגן על אחת כזו’. אני שומע ארז נץ, העיניים שלי נדלקות, הלב דופק. נתתי לו את הגיטרה, ששווה היום משהו כמו 200 אלף שקל בשוק האספנים, ולקחתי במקומה את הגיטרה הסגולה ההיא".
אברהם טל: "הנה הילד מעפולה, אה? (צוחק) עשו עליך סיבוב של החיים".
בן ארי: "סיבוב מטורף. אבל הגיטרה הסגולה הזו נשארה אצלי כמה שנים. נקשרתי אליה. ואז הגיע השלב שהקמנו את להקת שבע. רציתי לעבור לכלים אתניים וחיפשתי לקנות כלי פרסי מסורתי שנקרא סיטאר. לא היה לי כסף, והבנתי שאני חייב למכור את הסגולה בשביל לממן את הסטאר. בנקודה הזו, אברהם נכנס לתמונה".
טל: "אנחנו מדברים על אמצע שנות ה-90, עוד לפני הצבא שלי. ניגנתי אז בלהקת תיכון שקראו לה חצילים בוערים בנווה אטי״ב – שאחר כך שינתה את השם לאוטופיה. אגב, אני בכלל הייתי המתופף של החצילים. הגיטריסט של הלהקה שלנו, איתן אזולאי, חיפש נואשות גיטרה חשמלית. שמענו שאיזה בחור מעפולה מוכר פנדר. קבענו להיפגש לעשות את העסקה בברחש – פאב קטן ומיתולוגי שהיה ממש על גדת החצבני".
נשמע מרגש.
בן ארי: "אני זוכר את הנסיעה הזו כאילו היא קורית עכשיו. אני מגיע לצפון הרחוק בתוך סובארו סטיישן שנת 82’, הגיטרה מונחת מאחורה בתוך הקייס, וכל הדרך אני מסתכל עליה במראה, נוגע בה ובוכה, ממש דומע ללא הפסקה. אני מדבר לגיטרה ואומר לה: ‘אני מביא אותך לידיים טובות, אל תדאגי’. גיטרה בשביל מוזיקאי זה לא חפץ, זו הזוגיות הכי עמוקה שיש לך, האינטימיות הכי גדולה".
טל: "הגעת לברחש, פתחת את הקייס, ואיתן הגיטריסט מסתכל על הגיטרה. צריך להבין – אף אחד לא אהב את הצבע הסגול הזה. הוא היה מזעזע, צעקני, הכי אייטיז שיש. אבל בשנות ה-90 בצפון לא הייתה פריבילגיה לבחור צבעים. ראית פנדר במחיר הגיוני? לקחת. איתן קנה את הגיטרה, מוש לקח את הכסף לסטאר, וחזרנו לנווה אטי״ב. אבל הצבע הסגול המשיך להציק בעיניים".
אז מה עושים?
"אבא שלי ואני היינו בונים בקתות מעץ בנווה אטי״ב, אז הייתה לי גישה למחסן כלים רציני, למשייפות וללקות, והיה לי את החוש בידיים. אמרתי לאיתן, תביא לי את הגיטרה, אני מטפל בה. פירקתי את הגיטרה לחתיכות – הורדתי את המיתרים, את הפיקאפים, את הגשר, את האלקטרוניקה, נשארתי רק עם גוף העץ. במשך שבועיים שלמים, שעות על גבי שעות, ישבתי במחסן, גילפתי ושייפתי את כל שכבות הצבע הסגול המגעיל ההוא. זה היה שיוף אחרי שיוף, עד שהגעתי לעץ המייפל הנקי והטבעי. ואז התחלתי את עבודת האמנות: שמתי שכבת לקה, חיכיתי שתתייבש, עשיתי שיוף עדין, שמתי עוד שכבת לקה, ושוב שיוף, עד שהגוף של הגיטרה יצא בצבע עץ טבעי, מבריק, מהמם. היא נראתה כמו גיטרת קאסטום-שופ יוקרתית".
ככה זה נגמר?
"הנה החלק המטורף של הסיפור, שאף אחד לא יודע: מאחורי הגוף של הגיטרות האלה יש פלטת פלסטיק קטנה שמכסה את הפתח של הקפיצים שמחזיקים את הגשר. פתחתי את הברגים של הפלטה הזו, לקחתי פתק קטן וכתבתי עליו בכתב ידי: ‘הגיטרה הזו הייתה שייכת למוש בן ארי, וגילף אותה אברהם טל בנווה אטי״ב’. לקחתי את הפתק, גילגלתי אותו בתוך ניילון קטן, ממש כמו קלף של מזוזה, הכנסתי אותו עמוק לתוך החלל של הקפיצים, החזרתי את הפלסטיק וסגרתי את הברגים חזק".
בן ארי: "הייתי בשוק כשהוא סיפר לי. לא ידעתי על זה שנים".
טל: "פה הטרגדיה השנייה של הגיטרה הזו - היא נגנבה מאיתן. פרצו לו, לקחו אותה, ומאז נעלמו עקבותיה. היא מסתובבת איפשהו, אולי החליפה כבר עשר ידיים. אז אני מבקש גם לעשות קריאה לציבור: אם מישהו מכם מחזיק פנדר סטראטוקסטר בצבע עץ טבעי, שנקנתה כיד שנייה או שלישית מאז שנות ה-90, תעשו לנו טובה - קחו מברג פיליפס, תפתחו את ארבעת הברגים מאחור ותסתכלו פנימה. אם יש שם פתק מזוזה מגולגל בניילון שכתובים עליו השמות שלי ושל מוש, תרימו טלפון. אנחנו מוכנים לקנות אותה מהבן אדם בכל מחיר שיבקש. יש חוק התיישנות על הגניבה, אנחנו לא נסגיר אף אחד למשטרה, רק רוצים להחזיר את האגדה הזו הביתה".
בן ארי: “ואם היא חוזרת, אנחנו עושים משמורת משותפת, חצי שנה אצלי בעמק חפר, חצי שנה אצלך בפרדס חנה. החלפת ידיים כל שבת שנייה בצהריים, בלי איחורים".
בן ארי: "הייתה הופעה בפסטיבל התמר והיה דיון אם לבצע את השיר 'סאלאם' כי היו שם חיילים. הם באים מהקרבות, ואני שר להם על שלום?"
לאורך ארבעה עשורים, הם תמיד היו במסלולים מקבילים – בן ארי עם להקת שבע ואחר כך עם קריירת הסולו המצליחה, טל עם שוטי הנבואה, וכמובן המשך מוצלח מאוד משלו לקריירת סולו. עכשיו הם השיקו יחד שיר, 'מה אם הייתי', ויוצאים לסיבוב הופעות משותף, שיתחיל ב-23 ביוני בקו רקיע בפארק אריאל שרון. במקביל הם גם מצלמים את 'אברמוש', סדרת הווידיאו-פודקאסט (גילוי נאות – בהנחייתי ר"ש) שמלווה אותם לאורך תחנות החיים שלהם (כל הפרקים זמינים לצפייה באתר Be.po).
אפשר להבין למה החיבור ביניהם מרגיש טבעי ולא גחמה של מפיקים שמעוניינים בהופעות גדולות. שניהם הגיעו מהרכבים שהתחילו רחוק מהמיינסטרים והפכו, ממש בלי להתכוון, לחלק ממנו. שוטי הנבואה ושבע לא ניסו לפענח את גלגלצ, לא בדקו פלייליסטים, לא בנו מסלול. הן צמחו מתוך מסיבות, מדורות, כלי נגינה מהודו, טראנס, רגאיי, קבלה, ספר הזוהר, תופים אלקטרוניים, חבורות שחזרו ממסעות בעולם ורצון כמעט תמים לפרוץ את הפורמט המקובל של שיר ישראלי. היום קל לשכוח כמה משונה זה נשמע אז. בשנות ה-90 הרוק הישראלי היה עדיין המיינסטרים, דור הרוקסן התל-אביבי שלט במיקרופונים. בן ארי וטל הגיעו עם טקסטים רוחניים, קולות גבוהים, מוזיקת עולם שלא תמיד ידענו אז לשים עליה במדויק את האצבע, אבל הם לא שאלו אף אחד בתל-אביב אם זה מתאים לו.
באתם עם רעיון לאיך אתם רוצים להישמע?
טל: "לא תיכננו לעשות את מה שעשינו. לא חיפשנו מה עובד. התחילו אז עם הטראנס והמוזיקה האלקטרונית. גלעד (ויטל שמעון ז״ל, חבר בשוטי הנבואה שנהרג ב-2024 בתאונת דרכים. ר"ש), עידן (כרמלי, המתופף) ואני גרנו בפלורנטין בתל-אביב. עידן היה משחק כל היום על מכונת תופים אלקטרונית חדישה. בשלב מסוים נתפרה ההבנה שזה מתאים לשוטים. היינו אולי הלהקה הראשונה בארץ שלקחה תופים אלקטרוניים, ביטים אלקטרוניים, ושמה עליהם עוד. זה היה הבסיס".
בן ארי: "אנחנו היינו היפים הכי לא מיינסטרים שיש בעולם. מה שהיה מיינסטרים אז היה שנות אור לעומת המקום שלנו. לא עניין אותנו רדיו, לא ידענו מה זה פלייליסטים. אפילו לא ידענו על עצמנו שאנחנו לא מיינסטרים. המיינסטרים פשוט קיבל עדכון בסוף, כך שלקח גם אותנו".
בן ארי: "איזה רב רצה לדבר איתי. אמרתי לו, 'כבודו, אל תנסה להחזיר אותי בתשובה'. הוא אמר לי, 'זה הדבר האחרון שאני רוצה. אתה הגשר הכי טוב שיכול להיות. חצי מהחבר'ה שלומדים אצלי הגיעו בגלל ששמעו את שיר למעלות שלך בגואה או בקופנגן'. הבנתי שהקולות שלנו מראים שאפשר לחיות יחד בלי קיצוניות"
הגורל כתב עבור בן ארי וטל לא רק פתיח הוליוודי עם גיטרה סגולה שנעלמה, אלא גם זרק את שניהם אל אותה תבנית נוף צפונית. זו שמתחילה ביופי כמעט לא הוגן ומסתיימת תמיד באיזו דריכות בגוף. אצל אברהם טל זה נווה אטי”ב, מטולה, קריית-שמונה, הילדות על הגבול וקודים של חדירת מחבלים. אצל בן ארי זה עפולה, אמירים, הגליל, והזיכרון המשפחתי של מרים גואטה ז”ל, דודתו, שנרצחה בפיגוע. שנים מכרו אותם לציבור כקולות של אור, רוח, ריפוי ואיזה שלום אפשרי, אבל בשיחה איתם מתברר מהר מאוד שהאור הזה לא נולד מניתוק. להפך. הוא נולד בדיוק מתוך המקומות שבהם החושך חיכה מעבר לחלון, מהפצעים שנפתחו מהחיים על הגבול.
איך היה לגדול שם?
"לגדול בנווה אטי״ב זה אומר פצצות תאורה, חדירות מחבלים, חלומות על מחבלים", אומר טל. "זה חלק מהשגרה. פעם בכמה זמן יש חדירת מחבלים. ויש כל מיני קודים, למשל קוד של חדירה ליישוב, שזה יותר קיצוני. זה לא קרה אצלנו בפועל, אבל היו הרבה פעמים התרעות. אני זוכר את אבא עומד בכניסה לבית עם אפוד ונשק לא פעם. קרה בילדות שבאתי לחדר של ההורים שלי בלילה בשקט, לקחת מגבת או משהו מהארון, ואבא שלי התעורר עם האקדח מולי".
חתיכת צלקת.
"כן. אני נכנס בשקט והוא קם אליי עם האקדח. זה לגדול באזור מאוד מלחיץ, וזה איתי עד היום".
בן ארי: "אצלנו במשפחה זה בדי-אן-איי בגלל מרים, דודה שלי ז"ל. בשנת 74’. היא הייתה בהיריון מתקדם, מחבלים השתלטו על בלוק והיא נרצחה שם. זה היה עבורי מיני 7 באוקטובר. רצח נוראי. הכאב הלך עם אמא שלי משם והלאה".
גם טל מדבר על הגבול כעל דבר שנכנס לתוך מערכת ההפעלה של הגוף. "עד היום יש לי חלומות של חדירת מחבלים", הוא אומר. ועוד לפני שהשיחה מתגלגלת אל ההווה, ברור שהמלחמה בצפון לא רחוקה מהם, אלא גועשת באזור שחי בתוכם כל הזמן.
מה זה עושה לכם היום, לראות את הצפון שוב בוער?
טל: "בתקופה הזו אתה מבין שכנראה אנחנו צריכים לחיות על חרבנו, בתקווה לכמה שנים שקטות בין מלחמה למלחמה. כשאתה מסתכל בראי ההיסטוריה אתה רואה שתמיד היו מלחמות. זכינו לאיזושהי תקופה שקטה של כמעט שני עשורים באמצע, שבמהלכה גדלנו, ושוב חזרנו למלחמות. היו ימים שבהם התרגלנו לחשוב שהשקט זה השגרה".
וכשאתה מגיע לאזור היום?
"לראות את הצפון ככה זה עצוב. יוצא לי להגיע למטולה. עכשיו זה נהיה כבר טקס קבוע לפני האזכרה של גלעד. אנחנו מתכנסים בצפון, יושבים בחצר כל הלילה, מדברים, מנגנים, צוחקים ומדברים על גלעד. אחי, מטולה שבורה. אתה מסתכל על מטולה בלילה, יוצא לאיזה טיול קטן, וזה נראה לא טוב. ביסודי למדתי במטולה, אז יש לנו קבוצה בווטסאפ עד עכשיו עם חברים. כל פעם שנופל משהו בעיר, כותבים בקבוצה: 'אוי זה בבית של ההוא, החצר של ההיא'. עצוב לראות את זה ככה. נווה אטי”ב לפחות באיזושהי מובלעת. הוא קרוב לגבול של סוריה וקרוב ללבנון, אבל מתחת לחרמון, אז קצת יותר מוגן ממטולה. מטולה על הקו עם חיזבאללה. אני מקווה שהם יזכו לראות שקט. גם קריית-שמונה, שם למדתי בתיכון, שבורה. אתה נוסע בערב ומסתכל על הבניינים, האורות כבויים בדירות שאמורים להיות בהן אנשים".
מאז 7 באוקטובר שניהם מצאו את עצמם במקום שבו המוזיקה היא סוג של עזרה ראשונה. טל הגיע לריטריטים עם שורדי הנובה, גם בקפריסין וביערות בארץ, כשכל המדינה עדיין בתוך הטראומה עצמה. בן ארי הגיע למפגשים רבים מאז המלחמה עם שורדי שבי, פצועים והלומי קרב. בראיון מלפני שנה למוסף '7 ימים', סיפר על התקף הלב שעבר, ועל הקשר הבלתי נמנע למלחמה. "אני מרגיש שזה בא אליי נטו מהצער שלי מאז 7 באוקטובר", סיפר. "חודשיים אחרי המלחמה אבא שלי נפטר. כל זה דירדר אותי למרה מאוד שחורה כלפי עצמי והחיים, לאן אני הולך. ברור שעישנתי הרבה יותר סיגריות בתקופה הזו. אתה קם כל בוקר מסוג של עצבות שאתה לא באמת יכול לפתור אותו, כי אין לו פתרון. את מה שראיתי ב-7 באוקטובר ואחרי, גם מהבמה בהופעות, לא יכולתי להכיל".
"המפגשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו קשים", טל מסכים, "אתה מעכל את הטראומה אבל ממשיך לחיות אותה בו-זמנית. הייתי עם שורדי הנובה בסשנים קבוצתיים, גם הרבה בארבע עיניים. כל אחד בא עם הסיפור שלו, והם מאוד רוצים לספר. אני מרגיש שבכל פעם שהם מספרים הם מנקים עוד קצת את החוויה והופכים אותה לזיכרון. אלה סיפורים שלא ייאמנו. נשארו קשרים. היו אצלי בבית כמה פעמים חבורות של 30 ו-40 איש".
בן ארי שיתף בעבר גם במשקעים שנותרו בו מאז השירות הצבאי. "ברור שלצאת מהצבא אחרי שישה חודשים בחאן-יונס זה משפיע", סיפר. "אני מאמין שזה כבר חלק ממני, אחת הבעיות היא שאתה חי את הפוסט-טראומה כל כך הרבה שנים, שאתה לא יודע כבר להצביע מי אתה ומי היא. זה חבוי בהרבה מקומות". עם זאת, באופן פרדוקסלי, דווקא אחד משיריו המפורסמים ביותר הוא ׳סאלאם׳. מה עושים עם השיר הזה אחרי 7 באוקטובר? "לקח לי זמן לשיר אותו שוב. הייתה הופעה בפסטיבל התמר ובאמת היה דיון אם לעשות את השיר כי היו שם חיילים, הם באים מהקרבות, ואני שר להם על שלום? בעיה".
אז לא שרים על שלום?
טל: "אם היום אתה אומר את המילה שלום בפני קהל גדול, רוב הסיכויים שזורקים עליך עגבניות. אין לגיטימציה למילה הזאת כרגע. זה עצוב מאוד, אבל זו גם המציאות".
בן ארי: "צריך להבין את זה. כשאני אומר שלום, בתוך עצמי אני מרגיש שאני כרגע מחרטט. אבל אם היום נעשה את ‘סאלאם׳, אז אני אשיר אותו לא באמונה מלאה עכשווית, אלא כזיכרון למשהו, לתקופה אחרת. אנסה להתחבר לתחושה של אז, לאנשים שהיו אז, ולאמונה שיום אחד באמת השיר הזה ועוד שירים כאלה יהיו".
הוא כתב את השיר בתחילת שנות ה-20 שלו. "זה היה לילה אחד לקראת זריחה, או שלפעמים נדמה לי שדווקא הייתה שקיעה. כתבתי אותו אחרי השחרור שלי מצה"ל, בשנת 1991, יצאתי אז מעזה והגעתי לסיני. העולם באמת היה אופטימי, וישבתי על הגבעה הזאת בראס א-שטן, התחלתי לנגן על שני אקורדים ולשיר עליהם. עצמתי עיניים, וכשפתחתי אותן ראיתי סביבי 200 איש ששרים איתי. השיר הזה לא הפסיק להפתיע אותי מאז, כי כל הזמן קורה איתו משהו. אחרי רצח רבין, השיר גדל עוד יותר, כי הוא הביע את הרצון גם לשלום בתוכנו. בהמשך 'סאלאם' קיבל פרסים בעולם, כולל מפיטר גבריאל, שהיה אז מעורב בהפקה מוזיקלית של הפסטיבלים בז'אנר. היינו אמורים להופיע לצידו בסנטרל פארק בניו-יורק בשנים שאחרי, אבל זה בוטל בגלל מהלך כלשהו שישראל עשתה ואז וזרקו אותנו מהפסטיבל. אני חושב שחברות הביטוח לא רצו לבטח שם".
המופע והשירים החדשים הם לא שיתוף הפעולה הראשון של השניים. הראשון היה בשנת 2001, כשבן ארי הקליט את ׳ג׳ה איז וואן׳ וקרא לשוטים להגיע לאולפן. ״אני ועמית כרמלי, שהפיק את השוטים והיה חלק מהלהקה, גומרים להקליט את השיר. אני מקשיב ואומר, 'וואלה, משהו חסר לי'. עמית אמר, 'בוא נקפוץ רגע לדירה של החברים משוטי הנבואה, נשמיע להם את השיר'. אחרי ששמעתי אותם משתלבים קצת, אמרתי שאין מצב שהם רק עושים קולות. נכנסנו ארבעתנו לחדר - אברהם, רואי לוי וגלעד מהשוטים, ואני. הקלטנו ספונטנית. זה בעצם השיר היחיד שלנו ביחד מהתקופה ההיא".
טל: "ככה יצאו הדברים הכי טובים".
בן ארי: "אולי שם בעצם הבנו שיש לנו משהו שהולך לשנות טיפה את המיינסטרים. זה לא עניין אותנו, אבל בדיעבד שם קלטנו".
'אין אני' של שוטי הנבואה עבר במלחמה הנוכחית גלגול נוסף וקיבל גם משמעות של שכול. "אני זוכר שרואי הביא את השיר בפעם הראשונה, הוא תיאר את קשיי היום-יום וכמה קשה לפעמים לחיות פה", אומר טל "במלחמה פתאום ביקשו ממני לשיר אותו בלוויות, באזכרות, כמו במקרה של רס"ל איתן בן עמי ז"ל שנפל במלחמה'".
את אחד הלהיטים הגדולים שיצר, 'קול גלגל', טל מתאר כמתנה מלמעלה. זה היה ב-2004, כשהוא היה בן 27, "בתקופה של לימודי קבלה. ישבתי בבוקר שישי על המיטה עם גיטרה ושלושה אקורדים. לפניי היו 24 כרכים של ספר הזהר. הוצאתי את כרך מספר 18, אני מדפדף ומנגן, עד שמשפטים בארמית קופצים לי לעיניים, בהם 'כל גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא'. אני עם הגיטרה שר את זה על הוואן. זה לא שחיפשתי את הלחן. אני יושב, מנגן את האקורדים האלה מאליהם ושר את השיר בדיוק איך שאתה מכיר אותו היום. באותה שנייה הרגשתי שמחה מטורפת בלב שלי ושמחה בעולמות, משהו רוחני. ראיתי בראש את הרבנים, את רבי אשלג, את האר”י הקדוש, את שמעון בר יוחאי, כאילו נפתחים גבולות של עולמות של שמחה שעולה למעלה. באותו ערב עלינו לנווה אטי”ב להורים שלי, לארוחת ערב. עידן, עמית ורואי היו שם, ואני משמיע להם את 'קול גלגל'. עמית אומר, 'יש לנו שיר חדש'".
זה היה אחד השירים המושמעים של השנה.
"לאט-לאט ראיתי איך השיר גדל בהופעות עוד לפני שהקלטנו אותו. אחרי שיצא הסינגל, התחילו להגיע בקשות מכל העולם לביצוע של השיר. הייתי מקבל מעורך הדין של חברת התקליטים טלפון מדי פעם: 'אברהם, כמה אתה רוצה על גרסה שמקליטים בחו"ל לשיר? ניקח אלף דולר?' בשלב מסוים שיחררתי את הזכויות על השיר ואמרתי שכל מי שרוצה לעשות משהו עם השיר אמנותית - בבקשה. לא רוצה על זה כסף. אני לא פראייר, אבל הרגשתי שהשיר הזה הגיע כמתנה מלמעלה. היה לי יותר חשוב לא להקשות על שום פרוצדורה שתפריע לו לקרות. מהרגע שזה שוחרר, השיר הוקלט בהרבה מאוד גרסאות, מפה ועד אוסטרליה וניו-יורק. מרגיש שדרכי הגיעה איזושהי מתנה ענקית לעולם”.
יש עוד שירים שהגיעו כמו מתנה?
"שמעתי את 'שיר למעלות' לראשונה במדורה באמירים, באבירי הגליל, בשנת 1995, אז גם הקמנו את להקת שבע", נזכר בן ארי, "הייתה שם ממש התכנסות מוזיקלית והיינו לפעמים עושים קבלות שבת, כמובן עם שירים. באיזה ערב שישי לקחתי את הגיטרה ושרתי את מה ששמעתי במדורה, עם שינויים בלחן תוך כדי נגינה. פתאום משהו קרה. היו שם סביב 600 איש שהשתתקו בבת אחת כדי להקשיב, נהיה איזה רגע. הבנו בלהקה שזה שיר שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו - ואנחנו צריכים להקליט אותו כסינגל".
בן ארי מספר שהגרסה של שבע נלקחה מהלחן של יוסף קרדונר עם שינויים באקורדים ובהגשה, ושבזכות השיר מצאו עצמם חילונים עם ראסטות נוגעים בטקסטים השמורים לכאורה לעולם הדתי בלבד. "בשלב מסוים אפילו הגיעו אלינו רבנים ומקובלים עם טענות על הביצוע של הלהקה עם ורד (כהן ר"ש). אנחנו לא אוהבים גבולות, לא אני, בטוח גם לא אברהם. אני יהודי, מותר לי לשיר את הטקסטים של הדת שלי. הייתי בחתונה של חברה שחזרה בתשובה, עם הפרדה ברורה, והייתי בצד עם הרבנים. אחד מהם רצה לדבר איתי. אמרתי לו, 'כבודו, אשמח לדבר, אני בא מבית של קבלה, סבא שלי היה מאוד מאמין, אבל אל תנסה להחזיר אותי בתשובה, טוב לי במקום שלי'".
נתן ברכה?
"הוא אמר לי, 'אותך להחזיר? זה הדבר האחרון שאני רוצה. אתה הגשר הכי טוב שיכול להיות. חצי מהחבר’ה שלומדים אצלי הגיעו בגלל ששמעו את שיר למעלות שלך בגואה או בקופנגן וחזרו בתשובה'. הבנתי אז שהקולות שלנו, ושל השוטים, שנוגעים בטקסטים כאלה, מראים לשני הצדדים שאפשר לחיות יחד בלי קיצוניות”.
טל: "ישבתי על המיטה עם גיטרה ולפניי היו כרכים של ספר הזהר. אני מדפדף ומנגן, עד שמשפטים בארמית קופצים לי לעיניים, בהם 'כל גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא'. אני מנגן את האקורדים מאליהם ושר את השיר. ראיתי בראש את רבי אשלג, את האר"י הקדוש, את שמעון בר יוחאי, כאילו נפתחים גבולות של עולמות של שמחה שעולה למעלה"
טל: “אני מרגיש ששנינו עברנו דרך מאוד ארוכה ובמפגש הזה שנינו התעוררנו כמו שני ילדים שצמאים ליצירה. כבר במפגש הראשון כתבנו איזה ארבעה שירים שפשוט התפוצצו מאיתנו. זה העיר את שנינו כמו שני ילדים שמתים ליצירה. זה לא חיבור של מה יעבוד היום. זה הרבה יותר עמוק, כולל כתיבה משותפת".
בן ארי: “נכנסנו לחדר אצלי, אברהם, דני פילוני ואני, ופשוט ניגנו שעות. יש לנו דינמיקה טובה. אנחנו יודעים מתי לתת אחד לשני ספייס. אני רואה לפעמים מה שהוא חושב, פתאום אני צד מלא דברים שלו והוא צד מלא דברים שלי".
אין אגו, למי יהיו יותר שירים בהופעה?
"אני יותר נאבקתי על שירים של אברהם והוא יותר נאבק על השירים שלי. זה היה מחזה מגניב, כי אנחנו אוהבים אחד את השירים של השני. לא חושב שהאגו פה קיים, כי אנחנו באמת משפחה. אברהם ואני תמיד זזנו אחד ליד השני, ולאורך כל הדרך הייתה תמיכה מאוד אמיתית".
טל: "אנחנו גם מאוד רוצים אלבום משותף. אנחנו בשלב שכל אחד יכול להמשיך לבד בקריירה שלו בלי בעיות, ברוך השם. שנינו עובדים. אבל בא לנו ליהנות ביחד. אגו אומר חוסר ביטחון. כשמישהו שמח במקום שלו, שלם עם המקום שלו, הוא לא צריך להוכיח כמה הוא גדול, באנו ליהנות בגילנו המופלג. ככה גם כתבנו ביחד את 'מה אם הייתי'. מה היינו אומרים לעצמנו של פעם. לילד שהיה בנווה אטי”ב, לילד מעפולה".
