הבית שלי
אני גר בבית שבו נולדתי. הוא שייך לאמא שלי. אחרי שהוריי התגרשו אמא שלי ואח שלי נשארו לגור פה, ואז אמא שלי עזבה לגור עם בן זוגה ברעננה ואח שלי עבר לגור עם זוגתו בבבלי. הבית עמד ריק ואמא הציעה שאגור בו. פה הייתי עם מי שהייתה אשתי, ועכשיו ילדיי ואני גרים פה. הוא לא מזוהה אצלי עם הילדות אלא בעיקר עם פאזת החיים הנוכחית. לא עולות לי פה תמונות של אבא ואמא שלי או שלי כילד. אולי כי שיניתי אותו מאוד ורק השלד נשאר. אני ממש רואה את הטעם האחר שלי, אני מסתכל על חלק בבית ואומר לעצמי, איך הם לא עשו אותו יפה כמו שאני עושה אותו? אנחנו בני מזל לגור פה ותמיד אני אומר לילדים, זה קודם כל הבית שלכם ואז שלי. הילדים, לני וגידי, בני עשר ו-13, במשמורת משותפת שלי ושל גרושתי, אנדריאה שוורץ. כשהם לא פה אני לבד בבית הזה, יותר נכון להגיד לבד בעולם הזה. הייתי רוצה שהם יהיו איתי כל הזמן, הלוואי והייתי קנגורו והייתי יכול להכניס אותם בכיס. בחוויה שלי זה המחיר הכבד של הגירושים - אתה לא כל הזמן עם הילדים שלך.
אני שומע הורים שאומרים 'קשה, אני עייף', אני לא מוכן להשתמש בטרמינולוגיה הזאת בהקשר של הילדים שלי. החיים אינטנסיביים, ברור. אם הלב שלך במקום הנכון, אז הילדים זה הדבר שהכי מפעיל אותו, גם באזורים של הפחד. אתה משליך את עצמך עליהם, אבל אני לא רב עם זה. הם לא מרוקנים אותי, הם ההזנה העיקרית שלי. איפה זה כן מאתגר? יש בי צד שמרגיש שאני צריך להיות בידורית. גם אם מישהו בא אליי הביתה, קודם אני רוצה שיהיה מעניין, רוצה שנפתח בטארוט? רוצה שנשיר ביחד ליד הפסנתר? ועם הילדים זה פי מאה. אז זה משהו שמתיש אותי. אבל לא הם מתישים אותי, אני מתיש את עצמי.
להיות אבא זו המשמעות הכי גדולה, עמוקה ורחבה שאני מכיר. עד שהילדים נולדו הרגשתי שאני בפלירטוט עם העולם. במין בדיקה, כאילו עוד לא החלטתי אם לחיות או לא. מאז שנהייתי אבא הכיתי שורשים. נהיה לי קשר עם החיים דרך הילדים, דווקא שם הייתה התחייבות. תמיד רציתי כבר להיות אבא. יש לי אח שצעיר ממני ב-12 וחצי שנים ובמובנים מסוימים הייתי אבא שלו, לפעמים יותר מאמא ואבא שלי. חרדתי לו מאוד. מתוך הצרכים שלי, נתליתי בו, אפשר להגיד שהתאמנתי. כשהילדים נולדו גיליתי המון דברים, אבל את האבהות גיליתי בהרבה מובנים כבר מול אחי.
"אחרי הגירושים אמרתי 'בוא נעורר את הדוד המנומנם ונראה אם יש בי עוד פלרטטן ותשוקה'. חוויתי רומנטיקה, סקס, ריגושים, נסיעות ליליות לכל מיני חורים. ואז לצאת לפנות בוקר ולהרגיש את הבדידות שזכרתי מהרווקות בגיל צעיר"
התבגרות
אני נהנה להתבגר. אני בן 49 ובחיצוני זה קמל אבל בפנים אני מרגיש שזה גדל. מה שכן, את שיער השיבה שלי אני פחות אוהב. היינו בחופשה משפחתית והבעל של אחותי שירי אמר לי, זה נורא מזקין אותך. אולי תצבע? אמרתי, אתה יודע מה, אנסה. הרפתקה, ריגוש. הלכתי לספר, קניתי צבע, אני אוהב לעשות הכל לבד ובטח עשיתי את המינונים הלא-נכונים. הרגשתי מטופש ונבוך, כאילו אני עם תחפושת. חיכיתי שהלבן הלא-יפה שלי יחזור. אז אני לא אוהב את השיער הלבן, אבל הוא שלי.
הרי זה לא באמת יגרום לי להרגיש צעיר יותר. זה יעשה את העבודה החוצה אבל לא פנימה. למשל, לאחרונה הרגשתי קצת שמנמן יחסית לעצמי אז מצאתי איזו דיאטה שממש עובדת לי, לדעתי הורדתי איזה 15 קילו. אז חזרתי למשקל שהייתי בו לפני 20 שנה, אבל אני לא נראה כמו לפני 20 שנה. העיניים הן לא של בן 20 והאנרגיה היא לא של בן 20, ודי, כבר הייתי כבר בן 20, למה עוד פעם? גם היה פחות כיף.
גירושים
כשהוריי נפרדו הייתי בן 21, אז בחוויה שלי אני בכלל לא בן להורים גרושים. כל השנים שבהן גדלתי בבית ההורים שלי היו יחד. בשנה שלפני הגירושים שלי, וגם תוך כדי ואחרי, פחדתי ורעדתי, זה דבר מטלטל חיים. מצד שני זו מתנה מדהימה שהענקתי לעצמי, ואני מקווה בשביל גרושתי שגם היא חווה את זה ככה. גרושתי, אנדריאה, היא חלק מחיי תמיד. היא השותפה שלי להורות ואני אעשה בשבילה הכל, כל מה שיש לי ואני יכול, אני אתן לה. אנחנו יכולים נורא להתכסח ואז זה רע, אבל אנחנו רוב הזמן ממש בטוב. עם זאת, הגירושים טרפו את הקלפים ונתנו לי הזדמנות למות ולהיוולד מחדש באותו גלגול וזה כיף, וזה קורה כשאני כבר מודע וזקוף. אני חושב שזו גם מתנה גדולה לילדים. קשה לחיות בבית שיש בו בעצם שני בתים ואיזו תחרות וריב. הרבה בחירות זוגיות שלנו, בטח בזוגיות רומנטית, אבל בכל אינטראקציה עם בני אדם, הן בחירות פתולוגיות. אם התפתחת ופתרת חלק מהפתולוגיות שלך, לא בהכרח היית בוחר בבת הזוג הזו. בהמון מובנים אנחנו שני אנשים שלא מתאימים אחד לשני. מגיע לה מישהו לא יותר טוב ממני, אלא שיותר מתאים לה ממני, כי היא ואני לא מאותו כוכב. זה נדיר למצוא מישהו מהכוכב שלך. אני רוצה שבת הזוג הבאה שלי תהיה מהכוכב שלי. היא לא חייבת להיות מאותה שכונה שלי בכוכב, היא תביא נוף אחר קצת ווריאציה על השקפת העולם שלי. אני לא צריך לצאת עם עצמי, אותי כבר יש לי. אבל כן, בטח שתהיה מהכוכב שלי, שתהיה לנו שפה משותפת, שנתרגש מאותם דברים, שהיא גם תאהב את חנוך לוין, שנצחק מאותם הדברים. אחרת, מה? די, הזמן עובר, עוד מעט אני אמות. בקבר ממילא אני לבד, אז גם להיות לבד בתוך זוגיות?
טינדר
אחותי ואחי אמרו לי, אולי תיכנס לטינדר ואמרתי, מה פתאום, זה יביך אותי, האגו שלי אמר לא. ואז אמרתי דווקא בגלל הסיבות האלה תבעט באגו הטיפש שלך, שנותן לך רוב הזמן עצות רעות, ותלך לשם. מאז הפרידה לא הייתה לי זוגיות ממש. אני לא כל כך אדם שמתאהב לצערי. ממרום גילי עברתי דרך כל מיני פגיעות ויחסים שהסתיימו וחלומות שנגמרו, אז מבלי לשים לב נבנתה לי חומה מסוימת מסביב ללב באזורים של קשר זוגי. אני מנסה לשבור אותה וזה לא בהכרח קל. אבל אני משוכנע שהאהבה הזוגית הגדולה של חיי עדיין לפניי. יצאתי אחרי עשר שנים בזוגיות ופגשתי המון בנות. אני לא אדם שבוגד וגם לא פלירטטתי עם מישהי בעשר השנים האלה. הפכתי להיות דוד חביב ומנומנם שנע בין האולפן לילדים. ממש כיביתי את כל היצרים שלי. פתאום אני רווק בגיל 42, אז אמרתי, בוא נעורר את הדוד המנומנם ונראה אם יש בי עוד פלרטטן ותשוקה. עוררתי את התשוקה הזו וחוויתי חוויות מקסימות של רומנטיקה, סקס, ריגושים, נסיעות ליליות לכל מיני חורים בארץ כשהילדים לא ישנים איתי. חוויות של פלרטטנות, ואז לצאת ממנה לפנות בוקר ולהרגיש את הבדידות ההיא שזכרתי של רווקות בגיל צעיר. חוויתי את הדברים האלה די הרבה ובשלב מסוים מיציתי. הייתי זקוק למזון הזה ושבעתי ממנו.
מוזיקה
עד הקורונה הופעתי עם אבא שלי בתור נגן, אבל זה הפסיק ואז קרה לי דבר מדהים - אני ואחי הקטן, יונתן, מופיעים עכשיו יחד. הופענו כבר מאות פעמים וזאת הפרנסה העיקרית שלי עכשיו. כשהתחילו ההופעות הביתיות פנו אליי וישר הצעתי לו שנעשה את זה יחד. זה התחיל מהופעות ביתיות ואז זה נהיה יותר רחב, פה הופעה לכנס של בנק, שם 30 איש. נהיינו מקצוענים בזה. אני צריך לפרנס את ילדיי, אז עקרונית אני לא מסרב להצעות. עברנו הרבה סיטואציות. בחלקן אתה מרגיש שאתה מתבזה, חלקן מרגשות. אנשים מדהימים, מעפנים, קשובים, לא קשובים. וזה נהיה פרק ביחסי-אחים שלנו. אני שר כמה שירים שלי, הוא שר כמה משלו ואז אנחנו עושים מעין שירה בציבור. אנשים זורקים לנו שמות של שירים ואנחנו שרים אותם. זה לגמרי נטול אבק כוכבים, ההפך מקיסריה. גדלתי עם שופרסל בבית, אבל אני מכולת. מכולת שכונתית שאוהב את זה שהוא מכולת שכונתית.
"עד הקורונה הופעתי עם אבא שלי כנגן, אבל זה הפסיק. אני ואחי הקטן מופיעים עכשיו יחד. עברנו הרבה סיטואציות. בחלקן אתה מרגיש שאתה מתבזה. זה לגמרי נטול אבק כוכבים, ההפך מקיסריה. גדלתי עם שופרסל בבית, אבל אני מכולת. מכולת שכונתית שאוהב את זה"
ראיונות על אבא שלמה
אני לא רוצה לדבר על הוריי כי אני תמיד מרגיש שבגלל שאבא שלי מוכר, זאת רכילות מציצנית. אני יכול לרכל על עצמי, אבל לא נעים לי לרכל על אחר. אני מאוד אוהב לרכל, אבל זה אחרת לרכל מול כתבת. הפוזיציה שהכי נוחה לי היא לשאול אנשים שאלות. תמיד מעניין אותי לראות לב, ובעיקר לראות אותו כשהוא רועד, רוטט. הגעתי למצב שפסיכולוגית אחת שהלכתי אליה בכתה מולי על אבא שלה, ושניים אחרים אמרו לי, אני אספר לך על עצמי משהו שלא סיפרתי בחיים. כולם מתפתים לזה בקלות ולאבא זאת תכונה מושלמת.
אלוהים
אתמול נפלתי על ראיון של יעל דן עם אורי זוהר, בעיקר על החזרה שלו בתשובה. הסתכלתי על זה, וזאת לא הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי: האם אחזור בתשובה מתישהו? זאת אופציה עבורי. אורי זוהר הוא אדם שחי חיים הרבה יותר קיצוניים משלי, אני ממש חננה, אבל הקשבתי לנימוקים שלו וחשבתי לעצמי, אני עשוי למצוא את עצמי שם. זה לא שעכשיו אני לא עם אלוהים. האלוהים שלי בכלל לא קשור לדת, אבל הייתי הולך לבדוק מה יש שם לעומק מתוך חוסר סיפוק מצורת החיים החילונית, מאיזו תחושה של חסר, של ריק. יכול להיות שזה גם לא שם, אבל אולי זאת ארץ ששווה לנסוע אליה ולראות אם יש שם משהו שאני מחפש מאז ומתמיד.
להיות היפופוטם
בסוף זה הכל חוויות, זה גם מה שאני מנסה ללמד את ילדיי. אז השתתפתי גם ב'זמר במסכה' בתחפושת של היפופוטם. זו הייתה פרנסה מדהימה ותרגול טוב בלהגיד כן איפה שבאוטומט שלי אני אומר לא. נהניתי מהדבר עצמו. להיות בתוך מסכה זה לא משהו שקורה לך כל יום. אני לא אדם שרוקד אבל שמתי על עצמי מסכה ופתאום - אני לא אומר שרקדתי יפה, אבל רקדתי, ונתתי לאגרסיות שלי לצאת, כי יש בי הרבה אגרסיות. ואפילו התהליך עצמו - אוספים אותך, אתה צריך להיפגש בדירת מסתור, עוקבים אחריך. אני משחק מחבואים ומקבל על זה כסף.
'תחת שמי ים התיכון'
הייתי ילד והשתתפתי בקליפ של אבא לשיר שהצליח מאוד מתוך האלבום 'חום יולי אוגוסט'. השורה הזאת מעלה בי בעיקר את החיים הצעירים שלי במשפחה שבה הייתי, את שנות ה-80. את איך שתפסתי את מי זה אבא שלי, מי זאת אמא שלי, מי המשפחה שלנו, מי אני. אני זוכר את הילד ההוא. אני ממש זוכר מי הוא היה ומה הוא חשב על החיים. הוא נמצא בתוכי ולפעמים הוא מושך לי בחולצה.
