כשהבנתי שלוקחים ממני את העברית כבר היה מאוחר מכדי להפנים שהמשפט הזה היה צריך להתחיל ב"שהבנתי שלוקחים ממני את העברית". כי ה-כ' הזו של ה”כש” - היא עכשיו אות מתה.
בסדר, אמרתי לעצמי, ככה זה שפה; זה דבר חי, זה משתנה, זה מתקדם, זה לא איזה מאובן, וכשדברים – סליחה, שדברים – משתנים בשפה המדוברת, הם מחלחלים גם לשפה הכתובה, וחלאס להיות ברוריה, אתה לא איזה עורכת לשונית צפודה.
אבל אז שמתי לב שגם אנשים שאמורים, במינימום, לשים לב לעברית שלהם – למשל שרי ממשלה (או אנשי הסושיאל שלהם) – כבר ויתרו מזמן. "בשכונה שלנו שאתה חזק לא מתעסקים איתך", צייץ למשל יואב קיש, האיש שאחראי (במילון הליכוד העכשווי: לא אחראי) לחינוך ילדיי.
וילדיי, ייאמר לזכותם, באמת מחונכים בהתאם, הודעות הטקסט שלהם לגבי ארוחת הערב (כן, הם שולחים לי אותן מחדרים שונים בבית – למה סתם לצעוק, מה אנחנו, ברברים?) כוללות לא פעם את הצירוף "אני יבוא" או "אני יחכה שיתקרר" – וזה לא שהם לא מכירים את א' העתיד, כי הערתי להם על זה כל החיים; הם מכירים, הם פשוט בוחרים שלא להשתמש, או כמו שהם היו מעדיפים: "אני לא ישתמש".
עכשיו תראו; בחיי שאני לא איזה פנאט בנושא, וגם אני – כמו כל אדם מהיישוב (רמת-השרון ומכבים-רעות בעיקר) – משועשע מאוד מהעילגות הפושה בפריים-טיים, כולל הרגע העונתי ב"האח הגדול" שבו אחד המתמודדים אמר "קורם עוד וגידים" ומישהי תיקנה אותו: "רוקם. רוקם עור וגידים, יא אהבל" (וזה אחרי שמישהי אחרת שם דיברה על "חרב פפיון"), ולמעשה אני מנוי נלהב של קבוצת הפייסבוק "אף לב הפלא", שמרכזת עילגויות מסמרות שיער מהרשת.
הנה, רק בשבוע שעבר צוטט שם פוסט של מישהי שכתבה "יש פה הילה לתביעה?" וכמובן – פוסט שהפך ויראלי בנושא הפקעת מחירי איזו פיתה – "זה גניבה להוריון".
וזה לפני שאמרנו מילה על מותם של רוב סימני הפיסוק, או פיזורם המקרי כערימת נעצים על כביש, וזה עוד הרבה לפני שהוספנו משהו על ממשלת ישראל, שהיא – בנוסף לכל יתר הישגיה התקדימיים בענף תחתיות החבית – גם העילגת שבממשלות אי פעם, עם דמויות מופת בתחום כמו מירי רגב ("מאוד מרוצה מהדרך שבה הצלחנו לפצח את השואה", "מירי רגב היא לא גַּנָּבה", "אפשר לטמון את הראש ברצפה") וניסים ואטורי ("יש פה שלושה אופציות", "נפטר פה אחד").
אבל עזבו, למה להתעצבן מאנשי ליכוד ספציפיים כשהודעות רשמיות מטעם המפלגה יכולות להתנסח לפעמים כמו "מפקד חיל הים פיצץ לרסיסים את השקר" ו"רה"מ נתניהו הביא 15 מיליארד שקל למגזר הערבי" ו"זה לא כזה מורכב". הודעות רשמיות מטעם מפלגת שלטון שמבצעת בעברית – כמו ברוב תושבי ישראל – מעשי סדום בכפייה.
עכשיו תגידו: מה אתה רוצה מאיתנו, טרחן? באמת מפריע לך כל כך שבמודעה לריטריט כתיבה (!) בשם "לכתוב במדבר", עם שני סופרים בהחלט בכירים בישראל, נכתב: "הטיולים בריטריט יהיו בדרגת קלות גבוהה"? באמת קריטי לך כל כך אם לאף אחד כבר אין מושג מה ההבדל בין "מפוכח" ל"מפוקח", "הסתה" ל"הסטה", "תשומת לב" ל"צומת לב"? עזוב, זה הכל ממילא חרב פפיון.
אז קודם כל, כן. מפריע לי. בעיקר כשבמשדרי חברות החדשות – מין מערכות עיתונאיות כאלה שאמורות, לכאורה, להעסיק אנשים יודעי כתוב ברמה כלשהי – באים לי עם כתובית בתחתית המסך כמו: "טראמפ: 'בעוד 10 ימים תגלו עם יש עסקה עם איראן'" (ערוץ 12).
וקצת מחריד אותי לקבל טלפון מידידה שהוציאה, בשעה טובה, ספר ביכורים בהוצאה מכובדת לאחר מסע מפרך (ותשלום של כמה עשרות אלפי שקלים מצידה, בנוהל), שנשמעת היסטרית לגמרי: "אתה לא מאמין, הספר מלא טעויות הגהה!"
אני מנסה להרגיע אותה: "אה, זה קורה, גם בספר שלי גיליתי מתישהו שתי טעויות קטנות", והיא עונה: "לא, לא. עד עכשיו ספרתי עשר טעויות רציניות, ועוד לא גמרתי לעבור על הכל". הספר, בשלב זה, כבר בדרכו לחנויות. "מילא", אני ממשיך להרגיע אותה, "זה רק ספר, את יודעת. אנשים לא באמת קוראים אותם. אל תתרגשי".
ואני צודק. סקרים הראו שרק 14 אחוז מהישראלים קוראים עדיין ספרים בשעות הפנאי, ואולי אי-אפשר להאשים אותם, כי ספרים הם באמת משהו די מסורבל לגלילה, וגם מה הסיכוי שמישהו יגיד במסגרתם משהו על ביבי שיעצבן אתכם – אבל זה כמובן יותר מזה.
אתם יכולים להסתכל על תוצאות מבחני כיתות ט' שיואב קיש ניסה להסתיר אחרי שהתברר ש-62 אחוז מהתלמידים נכשלו בעברית, ואתם יכולים להיזכר בדוד ביטן מתגאה ב-2017 ש"פעם אחרונה שקראתי ספר הייתה לפני עשר שנים" – ולא נראה לי שבעשור שחלף מאז הוא השלים את "יוליסס" או את "איה פלוטו". ואתם יודעים, בדיוק כמוני, שהעברית התקנית, או אפילו סבירה, הולכת ואוזלת מהמקום הזה לטובת עילגית מדוברת. זו עברית שנגרסת כמו חצץ, כמו הכרח, כאילו למי שמשתמשים בה אין ברירה או חשק אלא להשתמש בה. רק תסתכלו על נהוראי בן עוז בפוסקאס עם אבא, מנסה לחבר משפט בקלות שבה פטריק מ"בובספוג" יפצח משוואה מתמטית עם שלושה נעלמים.
וזה בכל מקום; מסטוריז ורילז ופוסטים, דרך תוכניות ריאליטי, ועד ספרים מודפסים; עברית היא טרחה, היא קושי, היא מכשלה.
ואני מרגיש שכל העברית הטובה שאמא שלי התאמצה כל כך לתת לי – כי זה מה שהיה לה לתת – הוגלתה לאיזה אי נידח, ולא רק שאין לה דרישה, אלא שיש איזו דרישה כללית לרדד אותה ולחבוט בה במידת האפשר. להפוך אותה לשפת סימנים מינימלית שתספיק כדי להעביר מסרים מילוליים בסיסיים שנוגעים למזון, מחסה, מלחמה, מחירים, טיסות, כן ביבי-לא ביבי, ובקיצור: תספיק לישראל העכשווית, השטוחה, המעורפלת תודעתית, הנעה בין איראן בפעם השלישית לבופור בפעם השנייה.
אבל עברית היא עדיין הבית שלי, הזהות שלי, מגדיר הצמח שהוא אני. אני רהוט משמע אני קיים טוב יותר. ורהיטות היא אולי לא הסימפטום היחיד לאינטליגנציה, אבל היא יכולה להיות ההבדל – אפילו בתוך אותה מפלגת פח – בין מאי גולן לבנימין נתניהו.
עברית ורהיטות הן לא מותרות. עוד לפני בית, זהות או כל התייפייפות אחרת, הן פשוט משתלמות. אנשים רהוטים יצליחו יותר בחיים וגם ייהנו יותר, כי יהיו להם המילים לתווך את עצמם לאחרים (ולעצמם). אבל כשישראל הולכת ומתרוקנת מכל מהות מלבד אובססיית חדשות, מלחמות, פוליטיקה ודת (אגב, רוב מי שנשבעים כיום בשם הדת לא יצלחו בשלום פרק תנ"ך, העברית תהרוג אותם בדרך), היא מזדכה קומפלט על הרוח שלה, ובהדרגה גם על השפה עצמה. היא הופכת מדברית וצחיחה לא רק אקלימית, אלא גם ערכית, תוכנית, רוחנית, מילולית.
מה שאני מנסה לומר הוא כזה: אל תוותרו לעצמכם, או לילדיכם, או ליואב קיש, על העברית, על המילה הכתובה, על החתירה לרהיטות – ניסוחית וחשיבתית – ועל, אם כבר הגעתי עד כאן, מדעי הרוח בכלל. כי חמש יחידות מתמטיקה – ואפילו ילד בהייטק – זה אולי נחמד, אבל זה לא ייתן לכם בן אנוש עם ידע, קונטקסט, הבנה או יכולת התנסחות וחשיבה שתשאיר אותו על הרגליים ברגע שהבינה המלאכותית תדרוך לו עליהן, כפי שהיא כבר עושה.
וכשהשינוי יגיע – והוא תמיד מגיע – המנצחים הגדולים יהיו קודם כל מי שיודעים כבר עכשיו שזה לא "שהשינוי יגיע".
