המרחק בין אנחת רווחה לאזעקה / זה מה שלמדנו השבוע: לילות הסבב האחרון של התנים היו קשים, בעולם המפולג הספורט מאוד חשוב, נמנמת (nap) חשובה בגיל 80 (וגם בגילי), גם אם אתה נשיא בלהות, קיסר גלדיאטורים, ו"סייג לחוכמה הורמוז". בואו לא נחרטט לעצמנו, החיים שאנחנו חיים בזמן שאנחנו מדברים, צועקים אחד על השני, התבררו שוב, כשהמרחק בין אנחת רווחה לאזעקה גובל במילימטרים של חיים.
צועד בין תנים לספרים / תנים רדפו אחרי מיכל בלילה לפני שלוש שנים ברמת-גן בואכה הירקון. "אני לא יכולה יותר", אמרה לי, "פשוט מפחדת". אז הייתי מחנה לה בלילות את המכונית וצועד בין התנים. האם פחדתי? לא ממש. אמרו לי שהם בסדר. עד שהשבוע התברר שהתנים, שבכו בלילות, גם תקפו.
בו בזמן הגיע שבוע הספר. אני אוהב לצעוד בין הספרים, חטטן כרוני של חנויות. פעם הוא היה חג לאומי קטן, מצב קנייה, התמלאות. הורים גררו ילדים לכיכרות, אנשים חזרו הביתה עם שקיות כבדות ותחושה שהם קנו לא רק נייר ודיו אלא גם קצת עתיד. היום הכל מתחרה בַּכֹּל. הטלפון מזמזם, החדשות צורחות, הסדרות מחכות והרשתות החברתיות בולעות שעות ריקות כמו לווייתן רעב. אבל דווקא בשנה שבה נדמה שהמציאות כותבת עלינו רומן כאוטי במיוחד - הספר עצמו הציע לנו השבוע איזו האטה, אשליה שאנחנו עַם הספר ולא עַם חוסר התודעה. וכשמסביב מפגינים שלא בא להם להתגייס או כאלה שהולכים להופעות ענק כדי להימלט מאינטימיות, פגשתי את אלה שעדיין זקוקים למישהו שיספר להם מי הם היו, מי הם עכשיו ומי הם עוד יכולים להיות. הם מעטים מול רבים. ככה זה: ספר מול חרב.
הקדשה / הכי אני אוהב את ההקדשות בספרים. אחותי, נאוה סמל הסופרת, הייתה נהדרת בזה. לפני כמה שנים, בטרם מותה, שוטטתי בחנות הספרים רובינזון בקינג ג'ורג'. ואז, הופס, קפץ לי מול העיניים "נהמה: שירה ביטניקית אמריקנית". הספר היה מוכר לי בגלל העטיפה החומה המצוירת והמוזרה בהוצאת י' מרכוס, ירושלים. התחלתי לדפדף ולתדהמתי נתקלתי בהקדשה שלה בעמוד הראשון: "שלמה היקר-יקר, 23 זה כבר גיל מבוגר. בהרבה-הרבה אהבה, שלך, אחותך נאוה". "וואו, אמאל'ה הקדושה, איך הוא הגיע לשם?" שאלה נאוה כשסיפרתי לה את זה בהתרגשות בבית החולים שבו הייתה מאושפזת כבר.
הלילה הארוך ביותר / הסופר אשכול נבו שלח לי את ספרו החדש, בשם "הלילה הארוך ביותר". קודם כל, אהבתי את השם כי גדלתי לאור "היום הארוך ביותר" (D-Day), שהיה יום הפלישה של כוחות הברית לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, היום שהם נכנסו להרוג את ההיטלריזם הנאצי. אז אני מרשה לעצמי, אשכול, ומקווה שלא תכעס - "לשלמה", כתב בהקדשה אשכול נבו, "בהערכה עמוקה ובתודה על שירים שהם חלק מהפסקול הפנימי שלי (ולכן אין פלא שהם נכנסים שם לספרים)". תודה, אשכול.
למה אין ישראל במונדיאל / לכדורגל צריך להתייחס בסנטימנט. או שרצית לשחק פעם, בילדותך, להיות גיבור כמו מסי, רונאלדו, או שסתם פיתחת אובסס לקבוצה. השבוע אחר הצהריים ניקיתי ת'חצר ומצאתי מאחורי הגדר (נשבע לכם) כדורגל עם עור יבש וסדוק. "בעט, אלון, בעט", שמעתי את קריאת הקרב הישנה מספר הילדים שאהבנו.
ניסיתי לבעוט. מחוסר אוויר הכדור דידה באוויר כמו ציפור עייפה. לרגע נדמה היה לי שאני מתפלח שוב לאצטדיון המכביה, ליד רדינג, כמו הילד ההוא שרצה לראות את שפיגל, שפיגלר, חיים לוין, השוער המופלא, ושייע, אפשר גם שועה (בית"ר ירושלים). נהיה לי אבק בעין משיר איטלקי של ג'אני מורנדי ובובי סולו מאז.
השבוע, כשהשמש שקעה וכל המשפחה ישבה שבעה על ארנון היקר שלנו, לקחתי את הכדור והבאתי אותו לאביבית שמשחקת כדורגל עם הבנים בכיתה. ואז היא שאלה: "למה אין ישראל במונדיאל?" ועניתי מה שעניתי. והכי שמחתי שיורם ארבל שידר את המשחק הראשון, בין מקסיקו למישהי. אחר כך, בעין חצי עצומה, נרדמתי בשתיים בלילה במשחק בין מרוקו לברזיל. כמה כמה?
חזקה מהרוח / לפני מיליון שנה נפגשנו, שני זמרים צעירים. אסתר שמיר ביקשה שאעזור לה אחרי ששרה את "במקום הכי נמוך בתל אביב". לא היה לי הרבה מה להגיד לה, הייתי בעצמי פרח זמרים שגישש את דרכו. מה שכן, נתתי לה פלייבק לאיזה שיר שעשיתי ולא צלח, ואחרי זמן מה שלחה את מלוא השיר, שנקרא "ברית לא מותרת". הקלטנו, אנד דה רסט איז היסטורי.
אסתר שמיר הלכה לעולמה בשבוע שעבר, וזה הכאיב לי מאוד. כתבתי לה שאני אוהב אותה לפני כשבוע, וענתה לי בלב אימוג'י אדום. מי ברא את הלב האדום הזה? מי? הייתה באסתר צניעות בסיסית, הסתפקות. "עברתי רק כדי לראות" התאים לה, משפט לחיים. אבל היו גם הפתקאות המתריסות שרשמה בכתב ידה על מצב הארץ, והיכולת להפוך סדק קטן בלב ולנסח אותו. היא ידעה ששיר טוב אינו רץ אחרי הזמן - הוא מחכה לו בסבלנות. למשל "חזקה מהרוח" ששרה גלי. איזה יופי של ביטוי. ועכשיו, כשעוד יוצרת אורזת את מחברותיה ונעלמת מעבר לפינה, נשאר לנו אותו קול ירושלמי מעט מהורהר, מעט עצוב שממשיך ללכת ברחובות הזיכרון שלנו. "שני זרים נתקלים זו בזה... אך קשורים הם בברית לא מותרת". וכאן נתקעתי.
קופסת הממתקים / השבוע קיבלתי במתנה שוקולד מיוחד ועוצמתי שעוצב על ידי תמר - שוקולד עם רום, גדול, רחב, מושקע, טעים מאוד. תמר היא יוצרת מדהימה של שוקולד ללא סוכר. התרגשתי מהמחווה ונזכרתי בקופסת הממתקים ההיסטורית שהייתה בבית ושהיית צריך להיות שרלוק (הולמס) כדי לגלות אותה כי ההורים ניסו למנוע אותה בהסברים: סוכר זה לא בריא, ואכלת מספיק, תאכל סלט, טמבל. אז לפעמים היא התחבאה בסלון, לפעמים בחדר העבודה, ילד פתח אותה בחיפוש אחר שוקולד, אבא פתח אותה בלילה לחפש עוגייה, למרות שאסור. ובין עטיפות נוצצות, פירורים וקרטיבים שנשכחו, הסתתר משהו נוסף - הזמן. כי קופסת הממתקים היא לא רק מחסן של סוכר, אלא סוג ארכיון קטן של נחמות, פרס אחרי יום קשה, פינוק של שבת, ממתק שקנינו בדרך חזרה מהים, שוקולד שהובא מחו”ל ונשמר ל"אירוע מיוחד" עד שפג תוקפו. לקופסה הזו היינו זקוקים השבוע כדי להמתיק לנו את החיים המרים. "עוד מעט לא היינו", אמר הראש.
ליליפוטיזם / ליליפוט היא הארץ הזעירה שאליה מגיע גוליבר בחלק הראשון של הספר "מסעות גוליבר". תושביה של ליליפוט הם אנשים קטנטנים, בגובה של כ-15 סנטימטרים בלבד, והמפגש בין הענק לבין האנשים הזעירים מאפשר לסופר ג'ונתן סוויפט לבקר את הפוליטיקה, המלחמות והיוהרה האנושית. מאז, המילה "ליליפוטי" הפכה לכינוי למשהו זעיר מאוד, לחברי כנסת זעירים וצרחניים או לעולם קטן שמנסה להתמודד עם כוחות גדולים ממנו, שמנסים להקטין את חיינו לאחרונה בהבלים.
אפילוגוס / כותב אשכול נבו בספרו "הלילה הארוך ביותר": "היא התקשרה אליהם בפייס-טיים מהית'רו פעמיים (הית'רו, נמל התעופה בלונדון)". ואני חושב, האם ש"י עגנון, חתן פרס נובל, מגדולי הסופרים העיקשים והקשים, היה כותב "פייס-טיים" בספריו, בשירה או בתהילה. אולי, בגלי הזמן, מי יודע לאן היה נסחף במילותיו. ומוסיף נבו: "ביקשה שיקרב את הפנים למסך (עמוד 19 למעלה)". אז הנה עצה: לקרב, חבר'ה, לקרב. הכל מדי מורחק בימים אלה.
