אחרי 19 שנה, עדיין אפשר להפתיע /
פעם, מזמן, כששאלו אותי על שמות החיבה שדני (סנדרסון, בן זוגה כבר 19 שנה, "חמסה-חמסה" - ס”ש) נתן לי, חטפתי בלאק-אאוט ושכחתי את כולם. לכן, עוד באותו הערב, כתבתי בסלולרי את 'רשימת השמות שדני נתן לי', למשל: סרנדה, עדלאידע, פרצלציה, פרימדונה, אלואטה, אלטלנה. להמשיך? יש המון. כל יום אני זוכה בשם חדש.
איזה מהם חביב עלייך במיוחד?
“פרצלציה”, זה חזק.
איך את קוראת לו?
לפעמים 'סנדי', קיצור של סנדרסון. אני מעדיפה לכוון את היצירתיות שלי למקומות אחרים.
הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על עצמי בוודאות הוא שאני תל-אביבית /
לפני שבועיים דהוצאתי את "באותו הנתיב", שיר חדש שלי, מילים ולחן, שהקלטתי אחרי יותר מ-25 שנה של דממה. את ההפקה המוזיקלית והעיבוד לשיר יצר בני, ליאם, והוא בלדה אישית ונוסטלגית על תל-אביב המשתנה.
הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על עצמי בוודאות הוא שאני תל-אביבית. “ישראלית” זה המהות ו”תל-אביבית” זה כל החיים שלי. כל 67 שנות חיי עברו עליי ברדיוס של ארבעה רחובות. היום אני מחלקת את ימיי ולילותיי בין שני בתים: הדירה שלי והבית של דני.
ביחד ולחוד?
סוג של. זה נותן לנו את התחושה שאנחנו ביחד מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ. בקורונה, כשהייתי כל הזמן אצל דני, פעם ביום נסעתי אליי הביתה לשעתיים-שלוש כדי לקרוא ספר ולהיות עם עצמי, בשקט. זה פטנט לא רע, פריבילגי לחלוטין.
לא הייתי הילדה העדינה של “בשמלה אדומה ושתי צמות” /
מאז ומתמיד התיאטרון היה מאוד נוכח בבית, אבל לא הרגשתי הסללה. בעירוני א' הלכתי לחוג דרמה רק כי חוג היסטוריה עניין לי את התחת, סליחה, לא השתגעתי על סריגה ורקמה ואמרתי לעצמי שבחוג תיאטרון בטח יהיו צחוקים. עברו שנים עד שהבנתי שאני מוצאת את עצמי דרך הקהל.
כשהייתי ילדה, הוריי לא הרשו לי לשמוע את מצעד הפזמונים. הוא התחיל בשמונה או תשע בערב, מאוחר, אז לקחתי מהמטבח את הטרנזיסטור הקטן והחבאתי מתחת לשמיכה והקשבתי בסתר. שרתי לעצמי את כל להקת הנח"ל, אבל לא הייתי הילדה העדינה של “בשמלה אדומה ושתי צמות”, הייתי ילדה סוערת. המורים תמיד אמרו שיש לי המון פוטנציאל, אבל המחשבות שלי היו במקום אחר, התעניינתי בצחוקים ובחבר'ה. והיו לי עוד קשיים. סוג של הפרעת קשב וריכוז, לא הייתה אז מודעות לזה.
עם ליאם (31), שהוא מוזיקאי בחסד, ואלעד (27), שהוא סטנדאפיסט ומשפיען (שני בניה מנישואיה לשחקן דן תורג'מן, שחקן מצליח לשעבר, כוכב “לגעת באושר”, שעוסק היום בנדל”ן - ס”ש), כבר עמדתי על המשמר. עם הגדול לא הייתה לי שום בעיה, הוא הצטיין בלימודים, עם הקטנצ'יק היו הרבה בעיות, כל בוקר היה סיפור של “לא רוצה לקום”. לא הייתי אמא מעצבנת של “למה הבאת 8 במקום 9?”, אבל היה לי חשוב שהם יעשו בגרות, ושניהם עשו.
להיות לייט-בלומר זה לא דבר רע /
חמש שנים הייתי בזוגיות עם דן, והתגרשנו אחרי עשר שנות נישואים. אלעדי היה אז בסביבות גיל שלוש וליאם בן שבע-שמונה כזה, ודן היה אבא מאוד נוכח, גם היום הוא כזה. הסברנו לילדים שאבא הולך לגור במקום אחר, ושאנחנו הכי אוהבים אותם בכל העולם.
הגירושים שלנו היו מאוד מסודרים, בלי דרמות וצהוב. זה כואב לפרק בית, אבל בעזרת מגשרים הצלחנו לעשות את זה בצורה מתורבתת. וכמו ב”חתונמי”, זה היה תהליך. בהתחלה, כשהטוב הפך לפחות טוב, אמרנו “ננסה להפוך את זה לטוב”, ועם הזמן, ככל שמדד האושר הזוגי ירד, הבנתי שיש דברים שאי-אפשר לשנות. היום אנחנו באמת בקשר מאוד מכבד. אני בטוחה שאם אצטרך משהו דן יהיה שם בשבילי והפוך.
על חלום הילד השלישי ויתרתי כי זה כבר היה טו-לייט. התחתנתי בגיל 32, את ליאם ילדתי בגיל 36 ואת אלעד בגיל 40. אני לא מצטערת על זה שהתחלתי מאוחר. מי שמתחילה מוקדם מפסידה דבר אחר, בכל בחירה יש רווח והפסד. ברור שאמא שלי, עליה השלום, לא שמחה שבגיל 30 אני עדיין רווקה. דן ואני כבר גרנו ביחד, אבל היינו זוג מעצבן שלא בוער לו להתחתן. בסוף התחתנו בגלל שכולם בילבלו לנו את המוח.
רצית בת?
ברור, אבל אני לא מחליפה את שני הבנים שלי באף אחת.
בזוגיות חשוב לשחרר ציפיות /
לילדים שלי אני אומרת “כשיש בעיה, אל תאגרו כעסים ותסכולים מפני שהם הורסים את היופי. או שתשלימו עם המצב – או שתפתחו את הנושא ותדברו עליו”. אני חושבת שזה מה שדן ואני לא השכלנו לעשות. ועוד משהו שלמדתי בדרך הקשה – לשחרר את הציפיות. מה הטעם בלצפות?
כשאת מצפה שהוא יגיד לך “אני אוהב אותך”, והוא לא אומר, זה לא אומר שהוא לא אוהב אותך, אולי יש לו קושי בלהגיד. דני, למשל, לא אוהב לסדר את המיטה בבוקר, אחרי שהוא קם. יכולתי להגיד “אה, זה סימן שהוא מזלזל בי”, אבל העדפתי להגיד לו יפה “מאמי, תעזור לי לסדר את המיטה” ו”בוא נסדר”. ככה את מובילה אותו למקום שאת רוצה. ואם זה לא עוזר אז יש לך שתי אפשרויות: או להיות מתוסכלת ברמות-על ולהמשיך לחיות בנון-סטופ מריבות – או להגיד לו “אם זה ככה אז בוא נביא עוזרת”.
לא קל לי עם שינויי הגיל. אנשים מסתכלים עליי ואני יודעת מה עובר להם בראש. 'הזדקנה', 'לא, היא דווקא נראית טוב לגילה'. הכי אני אוהבת כשאומרים לי 'ממש לא השתנית'. מי שאומר את זה חייב להחליף משקפיים"
עוד עצה שאני שמחה לתת ממרומי גילי וקימוטיי – לשים גבולות. גבול, בשבילי, זה כשאני לא יודעת איפה בן הזוג שלי נמצא, או שהוא פתאום נעלם לי. בשבילי, בן זוג צריך להיות תמיד זמין טלפונית, אין מצב שדני פתאום ילך עם חברים ויחזור אחרי שלוש שעות. אה, ואם עשית טעות, צריך לדעת להתנצל. אני טובה ב”סליחה, טעיתי, לא התכוונתי, הייתי עצבנית, לא אכלתי היום”, כאלה. זה כיף להתפייס.
לא יודעת איך החזקתי מעמד כאמא לשני בנים ששירתו בקרבי /
שני הבנים שלי היו קרביים, בנח"ל. גם אבא שלהם היה קצין בנח"ל. ב-8 באוקטובר ליאם שלח לי לב והלך להילחם. ככל שידוע לי, הוא לא מספר לי הכל, הוא לא נכנס ממש לעזה, אבל הוא היה באזור הפחות סימפטי, מסביב. איך עמדתי בזה? אני לא יודעת, אני אפילו מפחדת לדבר על זה. בלילות השתמשתי בכדורים שעזרו לי מאוד, אבל מה שהכי עזר זה שליאם אמר לי “אמא, אני מבקש ממך, תהיי חזקה בשבילי”. עשיתי את זה בשבילו.
אני קוראת על מה שמשפחות עוברות כאן בארץ ונגמרת. החללים, הפצועים, הלומי הקרב, המפונים, תושבי הצפון שממשיכים לחיות תחת אש ללא הפסקה, ואני אומרת לעצמי “תסתמי, אין לך על מה להתלונן, תגידי תודה על כל דקה של חיים".
היית בקפלן? בכיכר החטופים?
"לעיתים נדירות. יש אנשים שמאוד אוהבים למחות וללכת להפגנות, לי קשה עם זה. יש לי אגורפוביה, מקומות המוניים עושים לי לא טוב, וגם כשאני אוזרת אומץ ללכת אני עומדת בצד, לא מתערבבת. כשהלכתי עם דני זה הפך למסע של סלפי, אז המעטנו, אבל לכיכר החטופים הלכנו. בשנה הראשונה למלחמה קראתי שוב ושוב את 'האדם מחפש משמעות' של פרנקל, כשקראתי את הספר של אלי שרעבי התעלפתי. הבן אדם הזה הוא מלך המדהימים. אני מעריצה אותו. שני הספרים האלה נתנו לי המון כוח".
התואר סבתא עושה לי קלאש במוח /
קיבלתי את התואר הזה בזכות דינה (השחקנית והיוצרת ובתו של דני סנדרסון - ס”ש). היא הכניסה אותי ישר לרובריקה, אפילו בלי לשאול. מצד אחד אני נורא גאה בו, ומצד שני זה עושה לי קלאש במוח, הרי אני בת 25. הילדים שלה – סאני, בן חמש, ולוסי, בת שלוש וחצי, קוראים לי “סבתא ענתי”. הם מתוקים בטירוף, ואני מתמוססת כמו חמאה בכל פעם שאני שומעת את צירוף המילים הזה. יש לנו עוד שני נכדים מאדם, הבן של דני, אלמה אוטוטו מתגייסת ולאורי נחגוג בר-מצווה בשבוע הבא. הוא ג'ינג'י כמו סבא שלו.
לאלוהים יש חוש הומור /
דינה ואני שיחקנו פעם באיזו סדרה שכבר שכחתי את שמה, וכששיחקתי בקאמרי נפגשנו מאחורי הקלעים. לזכותה ייאמר שהיא שאלה “מה עם ענת?', וכששמעה “אין לה אף אחד” המליצה עליי לדני, והשאר היסטוריה. אבל לפני הביקור הראשון שלי אצל דני קרה לי משהו פסיכי, ואצלי זאת תופעה לא נדירה שאני קוראת לה “מה הסיכוי”. רוצה דוגמה? אחרי שדני שמע עליי מבתו הוא לא ידע איך להשיג את הטלפון שלי. יום אחד הוא נכנס במקרה לאיזו חנות, והמוכרת שמחה לקראתו וסיפרה לו בהתלהבות שהילדים של ענת עצמון ראו אותו בפסטיבל באילת והתלהבו. דני שאל אותה “מאיפה את יודעת על הילדים של ענת עצמון?”, והיא ענתה “אני גרה אצלה”. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? מי סידר את הדבר הזה?
הגורל? בורא עולם?
"בכל פעם שדבר כזה קורה אני אומרת 'טוב, לאלוהים יש חוש הומור'. הנה עוד דוגמה ל'מה הסיכוי'. מלחמה מול איראן, ובבית של דני אין ממ"ד. יותר מזה, הבית של דני, צמוד קרקע, מוקף בחלונות כי זה חוש ההומור שלו. אם תהיה פצצה, הוא יוכל לראות בחלון לאן היא נופלת ולברוח. אמרתי לו 'תשמע, מר סנדרסון, בימים אנחנו חוצים כביש קטן והולכים לשכנים הנחמדים והמקסימים שלנו שיש להם ממ"ד, אבל בלילות אני לא מתכוונת לקום עם פיג'מה, לחצות כביש ולרוץ לשכנים. אין מצב. אנחנו לא נשארים אצלך, מפני שלא אחזיק מעמד ללא שינה'.
“בעודי מדברת קיבלתי ווטסאפ מחברה שלנו, שלא אנקוב בשמה. היא כתבה לי שראתה קטע של אלעד, הבן שלי, שהוא משפיען גדול ומוכר ומצחיק נורא. עניתי לה 'תודה, אמסור לו', והיא שאלה 'נו, מה איתך ועם דני? איך אתם מסתדרים?' ועניתי 'אין לנו כלום'. על המקום היא הזמינה אותנו לחדר האירוח בבית שלה. דני טוען שתוך דקה עמדתי בדלת עם מזוודה ארוזה. מה הסיכוי שפתרון כזה יבוא לי על הוואן? באזעקות הרגילות יצא לנו לרוץ למקלטים של אנשים זרים, פעם מישהי כמעט התעלפה מרוב אושר, 'חלום חיי היה לשבת עם דני סנדרסון במקלט, תודה שהגשמת לי את החלום'”.
מפריע לך שדני יותר מזוהה ממך?
"הכי לא. בדרך כלל, כשאנחנו ביחד, מבקשים סלפי עם שנינו, מכבדים אותי, אבל אין ספק שדני הוא אושייה ישראלית. לפני 19 שנה זה היה לי טיפה מוזר, היום אני מסתובבת לצידו כמו טווסה גאה".
אני קוראת על מה שמשפחות עוברות כאן בארץ ונגמרת. החללים, הפצועים, הלומי הקרב, תושבי הצפון, ואני אומרת לעצמי 'תסתמי, אין לך על מה להתלונן, תגידי תודה על כל דקה של חיים'"
החלום הגדול שלי הוא לחזור לקאמרי /
אני מצירה על כך שאני לא כל הזמן על הבמות. זה כואב. בתקופה שבה התרכזו בחיצוניות שלי ופחות התרשמו מכישורי המשחק שלי עשיתי עיקוף והוכחתי את עצמי דרך היידיש, אבל אחרי היידישפיל שיחקתי בקאמרי, ופרשתי בגלל סיבות כאלה ואחרות. כשרציתי לחזור הביתה גיליתי שהבית כבר מאוכלס. אני מנסה לחדור, להשתחל, אבל זה לא פשוט בכלל.
מובטלת?
ממש לא. אני משחקת בקומדיה 'שיעור באהבה' של התיאטרון העברי עם שושי בנדבה וחי דוידוב, כבר עשינו איזה 150 הצגות והקהל על הרצפה. אני ממשיכה להריץ את מופע היחיד שלי, 'פנים לאהבה', סיפורים על חיי האהבה של סופרים ומשוררים. כשרמי הראל, הקלידן שלי, נסע לחו"ל, לקחתי את ליאם ונחמד לנו להופיע ביחד, אמא ובן. לפני שנתיים ביימתי סרט של עשר דקות, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי מאחורי המצלמה וזו הייתה חוויה מהממת. 'סורגים'. ליאם כתב את המוזיקה לסרט ואלעד היה המפיק בפועל. אבל החלום הגדול הוא לחזור הביתה, לקאמרי.
אילו יכולת להתחיל מחדש, מה היית עושה אחרת?
"זה לא באופי שלי לשבת ולנתח מה עשיתי ולמה לא עשיתי, מה זה יעזור. חוץ מזה, אני מאמינה שאני עוד בתחילת הדרך, שיש לי מה לתת ושאני עוד אתן".
בינתיים אני מחכה עם ההזרקות /
יש לי מלחמה פנימית עם עצמי מפני שאני רואה תוצאות יפות על נשים, כשזה נעשה במידה. הבעיה היא שעם הזמן את מתמכרת לבוטוקס, ואני פוחדת להגיע לשם. מספיק שפעם בחודש אני חייבת לצבוע את השיער.
אני מודה שלא קל לי עם שינויי הגיל. אנשים מסתכלים עליי וזוכרים אותי מגילים אחרים, ואני יודעת מה עובר להם בראש. “הזדקנה”, “לא, היא דווקא נראית טוב לגילה, היא ממש שמורה”. אני הכי אוהבת שאומרים לי “ממש לא השתנית”. מי שאומר את זה חייב להחליף משקפיים.
אני מעריכה שחקניות שלא עושות, כמו יבגניה דודינה המדהימה. ב”פראדה” החדש מריל סטריפ נראית מדהים, היא נראית בגילה, אבל עדיין אין לה קמטים ואני מתה לדבר איתה, שתסביר לי מה היא עושה. אז המלחמה הפנימית נמשכת, אני לא מתחייבת שלא אעשה כלום, ייתכן שיום אחד אקום בבוקר ואגיד “זה הגבול שלי".
עוד לא למדתי לחיות עם הגעגוע לאמא /
אבא שלי, שמואל עצמון, שחקן ומייסד תיאטרון ה”יידישפיל”, יחגוג 97 בסוף החודש. הוא גר במרחק 27 שניות ממני, ואני קופצת אליו לפחות פעם ביום. אני היחידה שנשארה לו מהמשפחה. אחי, איציק, נפטר בגיל צעיר; אמא שלי, הניה, נפטרה לפני שלוש שנים, ועוד לא למדתי לחיות עם הגעגוע אליה. בשנים האחרונות לחייה הייתה המורה הראשית ליידיש בתיאטרון, לימדה את כולם, כולל אותי, ובזכותה אני כל כך אוהבת את השפה הזאת, שקמה לתחייה. כשאני לוקחת את אבא לסיבוב במכונית הוא הרוס מהפרצוף הנוכחי של תל-אביב, מהצפיפות, מהגובה. הוא אומר “אני לא מאמין מה שנהיה פה”, ואני אומרת לו “אבא, כשהייתי ילדה היו פה שלושה מיליון אנשים והיום אנחנו עשרה מיליון, בונים לגובה כי אין מקום”.
אני שונאת ספורט, אבל אין לי ברירה /
המילים לשיר החדש שלי: “באותו הנתיב/ בלב תל-אביב/ הזמן שעובר לא עוצר/ אבל לי לא יכתיב”, נכתבו תוך כדי הליכה. אני שונאת ספורט אין לי סבלנות, זה משעמם אותי, אבל באיזשהו שלב בחיי הבנתי שאם אני רוצה לשמור על הגחלת אני חייבת לאמן את הגוף, ואם אני רוצה לנסוע עם הילדים שלי ליפן וללכת איתם 20 אלף צעדים ביום, בגילי המתקדם, אני צריכה לשמור על מה שנשאר.
לפני 15 שנה לקחתי לי מאמן פרטי, ליאור כפיר, וב-15 שנות הזוגיות שלנו הוא התחתן והביא שלושה ילדים, ולא במקרה אני מציינת את הפרט הזה. עם הזמן סיגלתי לעצמי איזשהו קשר הורי כלפיו. היום אני הולכת עד למכון שבו הוא מאמן אותי, וכשאין לי חשק אני מזכירה לעצמי שאני חייבת לקבל עדכונים על ילדיו. ולא נעים לי לפרוש, מפני שזאת הפרנסה שלו. ברור שזה שקר עצמי, ואני לא מתה על שקרים, אבל מה לא עושים למען הגחלת.
זה רק ספורט. וצדק /
אני ממש לא תבעתי את דפנה דקל המקסימה והנהדרת. תבעתי את הצדק והאחריות מרשות השידור, שלא פיקחה ולא עמדה בחוקי התקנון של השיר שאותו דפנה שרה (דקל נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון עם “זה רק ספורט”. עצמון, שהגיעה למקום השני, טענה שהשיר הנבחר ארוך ב-17 שניות מהמותר - ס”ש).
לאחרונה דפנה הזמינה אותי לשיר איתה, כשחגגה 40 שנות קריירה, ולא הייתה שמחה ממני לחגוג איתה. יואב גינאי כתב לנו שיר ודפנה הלחינה. שם השיר, איך לא, “17 שניות”. כשסיפרתי לליאם, בני, על האיחוד הוא צחק עליי ואמר שאני דודידו החדש. בכל מקרה, המפגש המחודש גרם לי לאהוב את דפנה אפילו יותר מפעם.
אחרי רצח רבין כתבתי שיר, 'שלום חבר, יום אחד עוד נשב ונדבר', אבל ב–7 באוקטובר, כמו רבים אחרים, הרגשתי שאין עם מי לדבר, וזה מייאש. עוד לא החלטתי למי אצביע, אני באמת לא יודעת מי הגאון שיצליח לעשות כאן סדר"
"נערה במשקפיים" לנצח /
לבן הבכור קראנו ליאם ואמא שלי הזדעזעה, “זה לא שם יהודי”. אמרתי לה “נכון, אבל זה שם שאני אוהבת”. כשגילינו שיש לנו עוד בן לא ידעתי מאיפה אביא לו שם. מיכאל, למשל, זה שם שאני אוהבת, אבל ראשי התיבות של מיכאל תורג'מן זה מ"ת, לא עלינו. גם יונתן זה שם שאני מאוד אוהבת, אבל מה, אני אקרא לבני על שם האקס שלי?
יהונתן גפן סיפר שהשיר "נערה במשקפיים" נכתב עלייך.
דני ואני היינו ב’הכבש השישה-עשר‘, וליבי נחמץ. חבל שהוא לא זכה לראות את האהבה שהוא מקבל מאז מותו.
עדיין לא החלטתי למי להצביע /
בטיסה האחרונה שלי ללונדון בלעתי את “נתן ועמוס” של אסף ענברי. הוא מציג את הבעיה שלנו דרך נתן אלתרמן ועמוס עוז בתקופה של מלחמת ששת הימים ותחילת הכיבוש. קראתי את דעותיו של אלתרמן ואמרתי “וואללה, צודק”, וזה בדיוק מה שאמרתי גם כשקראתי את דעותיו של עמוס. מצאתי את עצמי עומדת באמצע. היה בספר משפט אחד שגמר אותי, “אנחנו חיים בטרגדיה. טרגדיה זה כששני הצדדים צודקים”. לא מזמן יצא לנו להסתכל במפה, שכחתי מה דני חיפש, וראינו את עצמנו – גרגיר זעיר בתוך עם ענקי של מוסלמים. זה נס שאנחנו בכלל בחיים, בתוך הנקודה הזאת.
אחרי רצח רבין כתבתי שיר, “שלום חבר, יום אחד עוד נשב ונדבר”, אבל ב-7 באוקטובר, כמו רבים אחרים, הרגשתי שאין עם מי לדבר, וזה מייאש. עוד לא החלטתי למי אצביע, אני באמת לא יודעת מי הגאון שיצליח לעשות סדר בשכונה הכי קשוחה במזרח התיכון. כילדה השתוממתי מכך שבליל הסדר שרים בשמחה את “והיא שעמדה” ושאלתי את אבא שלי למה כל כך שונאים אותנו. אבל די כבר, נמאס. אני לא רוצה להיות העם הנרדף. זכותי לחיות”.
יש כבר דיבורים על המשך ל“אסקימו לימון” /
הייתי בת 19, נראיתי בת 16 והסרט הזה שם אותי על המפה. עם השנים הופתעתי לגלות שהייתי שם נחמדה, הרי לא ידעתי מה אני עושה, אמרו לי לשחק אז שיחקתי. פשוט זרמתי. משנה לשנה למדתי לכבד את הזרימה שלי, שחקנים צריכים לעבור דברים כדי להגיע לשם, ולי זה בא באופן טבעי. מצד שני, סבלתי מהעובדה שהתחלתי נורא מגבוה, הייתי חייבת להוכיח את עצמי".
יהיה סרט המשך ל”אסקימו לימון”?
יפתח קצור ואני מדברים על זה, יש לנו רעיונות, אבל זה לא פשוט בכלל. לפני כמה חודשים נתקלתי בו באופן אקראי לגמרי, ופתאום הבנתי משהו שלא הבנתי עד היום – התמימות שהייתה בסרט היא זאת שתפסה את הקהל. ראיתי סצנה של יפתח ושלי, והצלחתי להבין מה אנשים ראו בה. זה גרם לי לרצות לעשות את הסרט ממקום אחר, אולי כהורים". ×
