יהורם גאון, אילנית, דני סנדרסון ועוד כ-40 זמרים, מהבולטים בעולם התרבות, התייצבו מול המצלמה השחורה של הצלמת הלה עמנואל (49), בהתחלה אפילו מבלי שהם, או היא, הבינו לאיזו מטרה. רק לאחרונה כל האוצר הזה התגבש לכדי 50 פורטרטים אינטימיים.
עמנואל גדלה בערד וכבר כילדה לאבא שעבד בהפקת הפסטיבל בעיר, התחיל החיבור שלה למוזיקה. "בקורונה חשבתי איך אני יכולה לעזור והתחלתי לצלם אנשים מהתרבות, אבל מאחורי הקלעים שלה: תאורנים, סאונדמנים, מלבישות בתיאטרון. בסוף עלתה תערוכה תחת הסלוגן 'אל תהרגו את התרבות', בגלל שבכל מצב חירום, התרבות היא הראשונה להיסגר והאחרונה להיפתח. זאת הייתה המחאה שלי. כשהרגשתי שבא לי עוד מיזם חברתי, חשבתי על האמנים שפרצו דרך ומרגיש לי שהיום הם כבר לא מקבלים מספיק פוקוס".
לצד השמות הגדולים בתעשייה שמככבים בתערוכה, יש גם כמה בגדר נפקדים-נוכחים. "הייתה לי התכתבות ארוכה עם יצחק קלפטר, קבענו כמה פעמים ואיכשהו זה נמרח ולא מצאנו מועד. פיספסתי אותו. אבל בתערוכה יש פורטרט שלו מהופעה. אותו דבר קרה לי עם קורין אלאל. בשנה האחרונה לחייה זה היה באמת בלתי אפשרי, אבל צילמתי אותה בהופעה. כנ"ל לגבי חוה אלברשטיין, שתיבדל לחיים ארוכים".
יהודה פוליקר
"צילמתי אותו בעבר בסלוניקי, גם לכתבה שעשו עליו ב'7 לילות' וגם את ההופעה. אני מכירה אותו. ידעתי שהוא לא סובל מעודף סבלנות ושהוא ירצה שזה יהיה כמה שיותר קצר. כשצילצלתי אליו, לפני כשנה, הוא הסכים להצטלם אצלי שוב - וזה לא היה מובן מאליו - בתנאי שזה יהיה אצלו. כשהגעתי אליו, הוא פתח את הדלת ואמר, 'אני אמשיך לצייר ואת תצלמי. אני לא זז, תסתדרי?'
"הבאתי איתי רקע נייד שחור והצבתי מאחוריו, אירגנתי את התאורה ופוליקר המשיך לצייר בנחת, נדמה לי שזה היה ציור של פרחים. הוא היה מאוד נחמד, דיברנו על יוון, הוא סיפר על תערוכת הציורים שהציג ולא נתן לי שום הנחיה לגבי זוויות. גם דפנה, המנהלת שלו, הייתה שם, ובאיזשהו שלב היא אמרה לו, 'בוא תכוון לי את הבוזוקי, בא לי לנגן'. ברגע הקטן ההוא, של טובה למנהלת, צילמתי אותו עם הבוזוקי וזה הצילום שבתערוכה".
שלומית אהרון
(צילום: הלה עמנואל)
שלומית אהרון
"כשהייתי בת שמונה שלומית הייתה אהבת חיי. באותן שנים אבא שלי היה סגן מנהל המתנ"ס בערד, וכשהכל עובר חביבי הגיעו להופיע בעיר, הלכתי. הייתי ילדה יחידה בין כל המבוגרים, כי אבא הבטיח שאפגוש אותה אחרי ההופעה. בסוף ההופעה אבא אמר לי, 'תשמעי, שלומית לא מרגישה טוב, זה לא יקרה', ועל השפתיים שלי נשאר טעם של החמצה שליווה אותי במשך עשרות שנים. לפני שלוש שנים, כשגיליתי בפייסבוק ש'חביבי' עדיין מופיעים. הלכתי להופעה, צילמתי קצת ושלחתי לה את התמונות.
"כשהיא הגיעה לסטודיו, סיפרתי לה שעבורי זאת סגירת מעגל מרגשת. התגובה שלה הפתיעה אותי - שלומית אמרה שגם היא מתרגשת מהצילומים. חשבתי שאחרי קריירה כזאת ארוכה, ההתרגשות מתפוגגת".
אריאל זילבר
(צילום: הלה עמנואל)
אריאל זילבר
"אריאל גר בסוף העולם, אי שם בבקעה, והוא הזמין אותי אליו, אבל זה היה פחות מעשי. חיפשתי הזדמנות שהוא במרכז, מצאתי שהוא מופיע במועדון גריי בתל-אביב והוא אמר שאין לו בעיה להצטלם שם. דיברתי עם גריי ואמרו לי, 'בסדר, נמצא לכם איזה חדר'. באתי והכניסו את שנינו לאיזה כוך פצפון, סוג של חדר בקרה מלא בחוטים. רק אריאל והרקע נכנסו לכוך, הצמדתי אליו את הפלאש, וכיוון שלא היה מקום בשבילי, נשארתי בחוץ, במסדרון, וצילמתי משם.
"אריאל אמר לי מראש שהוא לא לובש שחור, זה חלק מהאג'נדה שלו, והוא גם פחות התחבר לתמונה בשחור-לבן, אבל אמר לי, 'תעשי מה שאת רוצה'. התמונה שלו שונה מכל התמונות האחרות בגלל שהוא לבש חולצה לבנה. הוא הזמין אותי להישאר להופעה וצרחתי איתו ב'רוצי שמוליק'".
דני ליטני
(צילום: הלה עמנואל)
דני ליטני
"דני הגיע לסטודיו עם בתו מאי רגע לפני מופע הפרידה שלו מהבמה, עקב איבוד השמיעה. בהפסקה שאלתי אותו בעדינות אם מותר לי לצלם אותו כשהוא מעשן והוא ענה 'למה לא?' הוא סיפר לי על ההכנות למופע האחרון, היה לו עצב בעיניים. הוא כזה גבר סקסי. לדעתי, הצלחתי ללכוד בצילום משהו מהכריזמה שלו. הוא גם הראה לי את הסיכה שהוא עונד, משהו שקשור ביום השמיעה הבינלאומי, ככה הוא מעודד מודעות לכבדי שמיעה. אם לא הייתי יודעת, לא הייתי מעלה בדעתי שיש לו לקות".
דני סנדרסון
(צילום: הלה עמנואל)
דני סנדרסון
"בכל הסשן עם דני היה לי חיוך רחב על הפנים. התחלתי לחייך כשהוא הגיע על קטנוע. ישר זימזמתי לעצמי את 'רק עם אופנוע'. דני הוא אחלה בנאדם. במהלך הצילום הוא סיפר לי שלמד אמנות וציור ואפילו נתן לי כל מיני טיפים על תאורה. לא התעצבנתי מזה שהוא מתערב לי, אבל הופתעתי, לא ציפיתי. מה שהכי יפה אצל דני זה שהוא כל הזמן זורק דברים מצחיקים, אבל הוא עצמו נשאר רציני לחלוטין".
אבי טולדנו
(צילום: הלה עמנואל)
אבי טולדנו
"אבי הוא אהבה שלי מגיל שש-שבע. צילצלתי אליו ממש בתחילת הפרויקט, לפני ארבע שנים, והוא אמר לי, 'סבבה, אני אבוא, תתכתבי איתי ונקבע מתי'. התחלתי לשלוח לו הודעות והוא סינן אותי. עם הזמן שמתי לב לתופעה מוזרה: כשכתבתי לו בפייסבוק הוא ענה, 'דברי איתי, נקבע' וכששלחתי הודעה לטלפון, הוא שוב לא ענה. הלכתי להופעה שלו כדי לדבר איתו אחריה, והוא שוב אמר 'דברי איתי' אבל התעלם מההודעות. כשפרצה המלחמה והכל נעצר, נעם, בן זוגי, לקח את המושכות וכמו בולדוזר התחיל לצלצל לאמנים. בעקבות פנייה של נעם, אבי הגיע לסטודיו והראיתי לו את אלבום המעריצים שעשיתי לו כשהייתי בת שבע. אבא שלי מצא אותו בבוידעם יחד עם תקליט שהוא חתם לי עליו. עשיתי לו קצת צילומי תדמית שהוא יוכל להשתמש בהם, טובה תחת טובה. שלחתי לו במייל לינק לתמונות, והוא שוב לא ענה. אמרתי, 'זהו, זה דורש בירור רציני'. צילצלתי אליו, הוא אמר, 'לא קיבלתי אף תמונה' ופתאום באה לי הברקה - אולי אני חסומה? התברר שכן. עד היום לא ברור למה הייתי חסומה בווטסאפ שלו, אבל מאז אנחנו מתכתבים. מעריצה מילדות היא מעריצה לחיים".
אילנית
(צילום: הלה עמנואל)
ששי קשת
(צילום: הלה עמנואל)
אילנית וששי קשת
הם הגיעו לסטודיו באותו היום. אילנית באה בבוקר וישר גלשנו לחיבוקים. זה היה בתחילת הקורונה ושאלתי אותה אם היא רוצה שאשים מסכה. היא ענתה, 'לא, אין לי בעיה'. הכרתי אותה מהפקות קודמות, ידעתי שהיא נטולת אגו, ידעתי שאני לא צריכה לדאוג ואכן, במהלך הצילומים היא הייתה מדהימה. פיטפטנו, צחקנו, ביקשתי לעשות איתה סלפי למזכרת ונפרדנו בחיבוק. אחר הצהריים ששי קשת הגיע והוא היה ההפך הגמור ממנה. צילמתי אותו עם מסכה והקפדתי על המרחק.
"למחרת הבן שלי חזר מבית הספר והודיע לי שהוא לא מרגיש טוב. בדקתי אותו. קורונה. ישר בדקתי את עצמי וגיליתי שגם אני נדבקתי. הייתי בהלם. זה היה עוד כשהזהירו את המבוגרים שהידבקות בקורונה עלולה להיות קטלנית. בחיל ורעדה שלחתי לשניהם הודעה 'תקשיבו, יצאתי חיובית'. וכל אחד מהם ענה לי, 'אוקיי, נעדכן אותך מחר'. למחרת, ששי כתב לי, 'אני סבבה, את יכולה להירגע' ואילנית כתבה לי, 'אני חיובית, אבל גם הנכד שלי יצא חיובי אז לא בטוח שזה ממך, אל תדאגי'. אל תדאגי? הייתי בהיסטריה. אמרתי לעצמי שאם יקרה לה משהו, אני לא אחיה עם עצמי. עבר עליי שבוע של מתח, כל יום בדקתי מה שלומה. אבל בשבוע שעבר, כשצילצלתי לאילנית בעניין התערוכה, היא בכלל לא זכרה את הסיפור".
ריקי גל
(צילום: הלה עמנואל)
ריקי גל
"ריקי היא אחת מאהבותיי הגדולות מהנעורים. בגיל 15 נסעתי לכל מקום כדי לראות הופעה שלה. באותה תקופה היה לה קטע קבוע: לפני השיר 'ילד אסור, ילד מותר' היא ירדה לכיוון הקהל, ניגשה לזה שיושב בדיוק מול המדרגות, לקחה את ידו או ידה, הניחה את היד על הלב שלה ושרה. למרות שהלכתי להרבה הופעות שלה, אף פעם לא הצלחתי לקנות כרטיס לשורה הראשונה. ואז ריקי גל הגדולה הגיעה לפסטיבל ערד. ראיתי שהשורה הראשונה ריקה ואמרתי לחברה שלי 'יאללה' ועברנו. חברה שלי תפסה את הכיסא שבדיוק מול המדרגות ואני התיישבתי לידה, בתחושה שעשיתי בחירה גורלית. הרי אני אמות אם ריקי תיקח את היד של חברה שלי. ואז היא ירדה מהבמה וניגשה אליי ואני משערת שהתעלפתי. מרגע הפסגה של חיי אני לא זוכרת כלום. עברו שנים, הגעתי להופעות כצלמת וצילמתי את ריקי בזאפה, שלחתי לה את התמונה והיא הגיבה ב'וואו, בחיים לא צילמו אותי ככה'. מאז התחיל בינינו הקשר.
"לקח לי המון זמן לשכנע אותה להצטלם, אבל אני עקשנית. המשכתי לשלוח לה תמונות עד שהיא הסכימה. ריקי ביקשה-דרשה שאצלם אותה בבית, בחדר השינה, סטייל מדונה. היא ביימה את העניינים. אני רק עמדתי על סולם גבוה, מעל המיטה, ועשיתי קליק. זה היה צילום משולב. העין שלי והקומפוזיציה שלה.
"ברגע שעמדתי מעליה עם מצלמה, התרגשתי כמו הנערה בת ה-15 שזכתה שריקי תניח את ידה על החזה שלה. היא אמרה לי 'תגידי משהו' ומרוב התרגשות לא יצא לי אף הגה מהפה. הייתי מבוהלת".
תערוכת הצילום 'תהילה' תוצג בבית האמנים בתל-אביב (16.7-5.9)
