שחקן ישראלי עולה על במה בברזיל וגורם לאלפי אנשים לצרוח. זו לא תחילתה של פנטזיה, אלא החיים של תומר קאפון. אחרי חמש עונות של סדרת הלהיט של אמאזון ׳דה בויז׳. ״לקחו אותנו לכנס CCXC (כנס חובבים לבידור וקומיקס רב-תחומי) בסאו-פאולו והרגשתי כאילו אני איזה רוקסטאר במינימום הרולינג סטונס״, הוא מספר. ״זה היה טירוף. אני מדבר איתך על לעלות על במה עם למעלה מ-5000 אנשים באקסטזה מוחלטת. אני יודע קצת פורטוגזית, אז בכלל זה העיף להם את המוח. זה משעשע, אתה מסתכל על זה ואומר לעצמך, וואלה, העבודה שלך, האמנות שלך, החלומות שלך. זה קורה כרגע״.
הדבר הזה היה ברשימת החלומות שלך?
״חד-משמעית כן, ועבדתי מאוד קשה. זה מקצוע כזה שכשמצליחים זה נראה מבחוץ כאילו זה מגיע נורא בקלות אבל יש המון הכנה, אתה צריך להיות מוכן לרגע שהדלת הזאת תיפתח, ובוא נגיד שבשיעורי אנגלית בבית הספר לא הייתי בדיוק מצטיין. אתה חייב לשים את עצמך במקומות לא נוחים כדי להתמתח ולהתפתח, וזה מה שעשיתי במשך הרבה מאוד זמן עם מטרה מאוד ברורה. ועכשיו כשהסדרה נגמרה, אחרי כל כך הרבה שנים של מלונות, סוף-סוף יש לי ספה שאני יכול לרבוץ עליה רגע ולהבין את סדר גודל האירוע של הסדרה הזו, של מה שעברתי בשנים האחרונות״.
הדרך לספה בבית עוברת דרך בתי מלון.
"דרך מלונות ו-Airbnb, חיים של צועני. בתחילת הדרך תפסתי מורה למשחק ושאלתי אותו אם יש לי סיכוי להצליח בדבר הזה או שאני מבזבז את הזמן שלי. הוא אמר לי, ׳אם תהיה טוטאלי אתה תחיה עם מזוודה ליד הדלת ואתה לא תפסיק לעבוד׳״.
ולא תוכל ללכת ברחוב.
״לא צריך להיסחף, אני עוד לא טום קרוז״.
אתה בדרך להיות טום קרוז?
״לא חושב. אם כבר, אני בדרך להיות תומר קאפון״.
"יש לי פה חברים ישראלים, חברים יהודים, חברים מהתעשייה שהוספתי לרשימת החברים שלי מהסדרות שעשיתי. ובואי נגיד שאין הרבה מקומות בטוחים בעולם להיות בהם. המצב בטורונטו לא טוב אבל הרוב הגדול בקנדה לא מתעסק בישראל. ובארצות-הברית הכסף מדבר. קפיטליזם, היא יקרה"
בגיל 40 קאפון יכול להתרווח על הספה. אחרי שמונה שנים בקנדה, הבית שלו ושל אשתו אורטל עבר ללוס-אנג׳לס, מקום של חיוכי חרסינה ודלתות מסתובבות שבהחלט נפתחות לשחקן הישראלי העסוק מעבר לים. ״זה המקום של התעשייה וזה נראה טבעי ונכון״, הוא אומר בשיחה טרנס-אטלנטית. ״יש פגישות, נוצרה הזדמנות, נרשמתי לשיעורי משחק פה כדי לשפר את הטכניקה שלי. יש לי פה חברים ישראלים, חברים יהודים, חברים מהתעשייה שהוספתי לרשימת החברים שלי מהסדרות שעשיתי. ובואי נגיד שאין הרבה מקומות בטוחים בעולם להיות בהם״.
כיהודים?
״חד-משמעית. המצב בטורונטו לא טוב. אני לא חוויתי אנטישמיות, אבל אנחנו חיים במציאות הזויה. זה לא נתפס בכלל שאנחנו מדברים על זה עכשיו, אבל זה המצב. אבל זו סיבה מינורית, בלי קשר היינו מגיעים לפה. מה שבטוח זה שאמריקה היא עולם בפני עצמו, לוקח רגע להתרגל, יש פה סט ערכים שונה״.
כי הקנדים נורא נחמדים.
״אני לא צוחק, לקח לי בקנדה משהו כמו שנה להאמין להם. הם היו כל כך נחמדים וכל כך שירותיים וכל כך הוגנים, ובהתחלה לא הבנתי אם זה אמיתי. ומתברר שכן, יש מקומות כאלה בעולם שבהם הכל מתנהל סבבה. אני שם בצד רגע את כל מה שקורה עם המצב שלנו, וגם לא צריך להכליל כי הרוב הגדול בקנדה לא מתעסק בישראל ובמצב. ובארצות-הברית הכסף מדבר. קפיטליזם, היא יקרה. בלוס-אנג׳לס אם אין לך אוטו אתה לא יכול לזוז. אתמול נפל לי וילון בבית. חיפשתי טמבוריה, כמו בחולון, שיורדים למטה. פה צריך להיכנס לאוטו ולנסוע 25 דקות כדי להביא דיבלים. ניסיתי גם להבין איך אומרים דיבלים באנגלית״.
נו?
״אני עדיין לא יודע איך אומרים את זה״.
בשנים האלה שבהן בנה את עצמו כשחקן בינלאומי, הלאומי בער והגיע גם אליו. ״7 באוקטובר היה נקודת מפנה שעד היום משפיעה על החיים שלי. הייתי בארץ ומאותו רגע שום דבר לא היה חשוב. אנשים קרובים אליי נפגעו, ועזבתי הכל לתקופה לא מבוטלת. עמדתי על הרגליים האחוריות והשתמשתי בכל החשיפה והקשרים שהיו לי כדי לפתוח דלתות ולגייס עזרה. הייתי אחד מתוך הרבה, ופגשתי בדרך אנשים מדהימים שעשו הרבה יותר ממני והשאירו בי תקווה. ממש פתחתי חמ״ל ביתי, כמו שעשו הרבה אחרים. לעשות טלפונים לאנשים בחו״ל שאני מכיר, לשלוח מיילים למפיקים שתורמים כספים, כל היום טלפונים. אתה מוצא את עצמך בלי שום גוף שעומד מאחוריך, בלי שום תמיכה, מגייס אפודים קרמיים, אוהלים שעולים 30 אלף שקל, ותוך כדי מבקר פצועים בבתי חולים".
תומר קאפון
(צילום: איאן פישר)
ואיך הרגשת?
"הדבר הזה זו חתיכת שריטה. אחרי זה בלילה לא ישנתי דקה, והמוח לא הפסיק לעבוד, והחרדות הגיעו, והתסכול והכעס. ומשם זה התגלגל באופן טבעי לחיבור למשפחות החטופים, שזה היה אירוע בפני עצמו. אני לא חושב שאנחנו עדיין מעכלים את הדבר הזה שעברנו, וזה שם כל הזמן. ברמה העולמית אני מרגיש את ההדף של הדבר הזה שעדיין קיים. אני עדיין בקשר עם הרבה אנשים שחוו טראומה. כמה יצאו נגדם, כמה ניסו להשפיל אותם, לרמוס אותם, אנשים שרצו את הילדים שלהם בבית. זו הייתה חוויה מאוד קשה עבורי, כי הייתי נורא עסוק לפני ולא באמת הבנתי את גודל המחדל של המדינה בטיפול בכל הנושאים האלה, כי אז היה קאט נורא חזק שהתעופפתי חזרה לעונה החמישית״.
וחזרת לסביבה של אנשים שחייהם לא התנפצו.
״כן. אבל חשוב להגיד שהם היו מאוד מודאגים, אנחנו מדברים על תקופה שבה עדיין היו חטופים, המלחמה הייתה בפול-פאוור, סרטונים מעזה החלו להתפשט בכל העולם, הנרטיב כבר היה הפוך לחלוטין. בסוף, אנחנו חיים בעולם שבו הקיצוניים כרגע אחראים על הווליום, משני הצדדים, והווליום נורא צורם, והצליל של ישראל לא היה ברור, אנשים עד היום לא מבינים מה הסאונד, מה אנחנו משדרים לעולם, מה התדר שלנו. אנחנו לא מצליחים בגלל השסע, בגלל הפילוג, קשה לנו להסתכל בעיניים בצורה מקורקעת למחדל ולטירוף הזה, אנחנו לא יכולים להעמיד פנים כאילו הכל יסתדר והכל מאחורינו, זה לא שם. לשאלתך, אנשים היו מאוד מודאגים, רצו להבין מה הסאונד, מה קורה, למה זה נראה ככה, למה הכאוס הזה? למה אין איזשהו דברור הסברתי, ברור, מובהק, אינטליגנטי בגובה העיניים שמסביר אותנו, שנותן את הצד שלנו?״
ומצאת את עצמך בתפקיד הזה?
"בעל כורחי. אנשים באמת ניסו להבין, והיה עצוב לי שאני זה שצריך להסביר את זה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי שהזהות שלי קיבלה את הבמה, ולא מי שאני. אני לא מנתק את עצמי ממי שאני, אבל זה לא כל מה שאני. בסופו של דבר חשוב לי להישאר קודם כל בן אדם, ולא להיגרר לשיח שמוחק מורכבות. העולם מספיק מפולג, ואני לא רוצה להיות קול שמשמיע את זה, זה לא שם. אבל כשצריך לדבר, או כשמישהו סקרן ובאמת רוצה לדעת, אני נותן את משנתנו. והרבה אנשים מופתעים, והרבה אנשים לא ידעו, כי אנחנו מפספסים פה משהו בגדול״.
ועדיין, את הצ'ק ממשרד החוץ לא תקבל.
״לא. יש משרד כזה?״
ליאור רז
(צילום: איליה מלניקוב)
יש שמועה כזו. וכמה הרגשת שהמצב הזה סוגר דלתות, מבטל עבודות?
"זה עלה לי בעבודות ובהזדמנויות כלכליות. דוגמה מאוד קטנה - היה לי איזשהו כנס של ׳דה בויז׳ שמאוד ציפיתי לו, ובגלל ענייני אבטחה קיבלתי החלטה לא להגיע וזה היה לי קשה. אני יודע מי אני, אני יודע מה הערכים שגדלתי עליהם ומאיפה אני מגיע, אני לא מתבייש במי שאני ובמקום שממנו באתי, ואני לא מרגיש שאני צריך להתנצל בפני אף אחד על מי שאני ומה שאני. ועם עליית העונה החדשה של הסדרה הגיע הדף קשה ביותר. הייתה מתקפה מתוכננת ומתוזמנת, דברים ספציפיים. לקחו כל מיני דברים שאמרתי, וזה מספיק ששירתתי בצה״ל כדי להפוך כותרות בצורה שקרית, מניפולטיבית, הזויה לחלוטין, ופשוט להפיץ אותן. כשזה קרה זה היה מאוד מבהיל ומאוד מפחיד, כי זה היה בווליום נורא גבוה. ואמרתי לעצמי, וואו, חתיכת מפלצת, לקח לי איזה כמה רגעים. עד שהחלטתי שאני נכנס בדבר הזה, ואני פותח את הווילון, ואני רוצה לראות איך המפלצת הזאת נראית.
"וכשנכנסתי פנימה, והסתכלתי על המפלצת מקרוב, הבנתי שהיא מורכבת מ-95 אחוז בוטים, טרולים, שהדבר הזה הוא ממומן ושאני רק פתיון בשביל משהו הרבה יותר גדול, אני לא הסיפור. הסיפור הוא להפיץ שנאה, אנטישמיות״.
מה עשית?
״היה לי ברור מההתחלה שאני לא הולך להגיב לזה כי זה בדיוק מה שהם רוצים, אבל היה חשוב לי לפעול מאחורי הקלעים, ולצערי הבנתי כמה אני לבד במערכה, כמה אנחנו חשופים לפגיעה וכמה אין שום מערכת ברמת המדינה וההסברה שמגבה את הדבר הזה״.
תומר קאפון
(צילום: איאן פישר)
כי מה גילית?
״שאין מענה, שאין למי לפנות בארץ. פניתי לכל מקום שרק יכולתי, משרדי הסברה, חיפשתי מישהו כדי להבין איך זה עובד. כי היו דברים שפשוט לא יכולנו לשתוק מולם. אני מדבר איתך על כותרות זוועתיות שאני לא אתן להן פה מקום. והחיה הזו, הסברה, לא קיימת. ועזבי אותי, אני לא הסיפור. אנשים לא מבינים את גודל האירוע, שעובדים כרגע בלשנות את ההיסטוריה של המדינה שלנו אונליין. פשוט מוחקים לנו את הזהות, משנים לנו את ההיסטוריה, וזה קורה במימון מטורף. זה כמעט נושא לסדרה בדיונית, וברמה המדינית לא עושים שום דבר בעניין. אנשים לא מבינים, אנחנו בצרה צרורה מחוץ למדינה, ברמת ההסברה וברמת מה שקורה״. הוא ממשיך, ״ועכשיו אין לנו את הפריבילגיה לא להיות מאוחדים, ואני יודע, זו סיסמה, אבל יש גם נקודת אור - אנחנו עדיין דמוקרטיה. זה מה שמחזיק אותי. ואני כן מאחל לשינוי שידחוק את השוליים הקיצוניים משני הצדדים שהשתלטו על השיח במדינה, כי זה עושה לנו נזק שיהיה מאוד קשה לתקן. וזה מחלחל. השגרה הזו שאתה פותח וויינט ורואה שנהרגו חיילים. המקרה של בנימין ימנו זלקה שנרצח בפיצרייה. זה קצב אסונות שאי-אפשר לעמוד בו. אני רוצה לקוות שזה פרק בהיסטוריה שיוציא אותנו מהחושך אל האור. כי מגיע לנו את זה. אני מסתובב בעולם בעשר השנים האחרונות ואנשים לא מבינים, אומרים לי, ׳יש אנשים כל כך נפלאים בישראל. אתם מדינה כזאת מוצלחת ומשגשגת ואינטליגנטית, ואתם חמים, ואתם אוהבים, איך זה הגיע למקומות האלה?׳ ואנחנו יכולים לתקן את זה״.
תבוא להצביע בבחירות?
״חד-משמעית, יש לי כבר כרטיס״.
"אני לא חושב שאני בן אדם חומרי. כן יש חיים נוחים, כן זה מאפשר לי יותר בחירה בפרויקטים. אין ספק שלעבוד בחו"ל זו ברכה כלכלית, זה שם את הפוקוס על חיפוש. מסיבות ודברים כאלה זה פחות כוס התה שלי. אני שמח שהתעשייה בארץ חזרה עכשיו. אין לי שום רצון להתנתק ממנה, להפך"
ובמעבר חד להוליווד, המקום שבו דם הוא קטשופ, וכמה נוזל כזה נשפך ב׳דה בויז׳, סאטירה מופרעת על גיבורי-על, תאגידים, פוליטיקה ויצרים. קאפון היה פרנצ׳י, לשעבר מתנקש וסוחר נשק שמשתמש בכישוריו כדי לחשוף את השחיתות של קונצרן גיבורי-העל, ועל הדרך למרק את מצפונו מעברו המפוקפק. על הדרך הוא גם מפוצץ דברים, לפעמים מחורים שהשתיקה באמת נאה להם. ״זו הייתה חוויה באמת חד-פעמית״ הוא מודה, ״כל כך הרבה מיליונים נשפכו על הסדרה הזאת, ועדיין נתנו לי כל כך הרבה מקום כאמן ליצוק תוכן לדמות הזו. ומעבר לזה אני בן, וזה כיף לשחק בשוטרים וגנבים. כמעט שלא משתמשים בסדרה הזו ב׳גרין סקרינס׳, אז כל מה שאת רואה נמצא שם, כמו לווייתן רובוטי של 250 קילו. נתנו לנו את ארגז המשחקים הכי כיפי שילדים יכולים לבקש. וסוגרים בשבילך רחובות בטורונטו, אתה רואה את הטריילרים ואת ההשקעה. זה רגע כזה שאני נותן לעצמי טפיחה על השכם ואומר, איזה כיף, זה מה שדמיינתי ויותר״.
מתוך 'דה בויז'
(צילום: Prime Video)
ויש לך קרוואן?
״למה אנשים בישראל כל כך אוהבים את הקרוואן?״
אנשים פשוטים אנחנו.
״הפעם הראשונה שקיבלתי קרוואן הייתה דווקא בארץ כששיחקתי ב׳סיפור על אהבה וחושך׳ שביימה נטלי פורטמן. הייתי בתקופה חרא בחיים שלי, והיא ליהקה אותי להיות מושא האהבה שלה, זה היה חתיכת זריקה למוג'ו שהייתי צריך. לפני זה צילמתי כל מיני סדרות פה ושם, זו הייתה תחילת הקריירה שלי, וכמובן יושבים על כיסאות ׳כתר׳, ופתאום יש לי טריילר עם השם שלי. אני לא אשכח שמישהו דפק לי שם בדלת ושאל אותי אם אני רוצה קפה, והביאו צוות מחו״ל, והוא כל הזמן קרא לי ׳מיסטר קאפון׳. אמרתי לו, ׳שחרר אותי, מריו, עזוב אותך׳. יום אחרי זה הבאתי קפה שחור והכנתי למריו ולי. נראה לי שעד היום יש לו בפריזר קפה שחור״.
לימדת את קארל אורבן לשתות קפה שחור?
״את אורבן לימדתי להפסיד לי בשש בש. האמת שזה מצחיק, זה מה שעשינו שם כל הזמן מאחורי הקלעים. אני גאה להגיד שבזכותי הם יודעים לתת פייט. הייתי לגמרי מש״ק חוויה ב׳דה בויז׳, אני זה שהייתי מגיע עם הרמקולים, אני זה ששם את המוזיקה, שש בש וקפה שחור״.
ועם כל ההצלחה הזאת מגיע כסף, ואני מניחה ששידרגת את רמת החיים שלך.
״תראי, אני אף פעם לא יודע איך לענות על זה כי אני באמת לא חושב שאני בן אדם חומרי. כן יש חיים נוחים, כן זה מאפשר לי יותר בחירה בפרויקטים. אין ספק שלעבוד בחו״ל זו ברכה כלכלית. זה מוריד קצת את הסטרס מהרדיפה ושם את הפוקוס על חיפוש. מאפשר לך ללמוד דברים חדשים, להתפתח״.
נטלי פורטמן
(צילום: Chris Pizzello/AP)
איפה אתה מתפרע?
״מסיבות ודברים כאלה זה פחות כוס התה שלי. אני אוהב לקרוא, לרכוב על אופנועי שטח, אגרוף תאילנדי. העבודה שלי זה האקסטרים. סיימתי עכשיו לצלם בשביל פארמאונט פלוס את 'אי המטמון', יש לי שם תפקיד של פיראט בשם בילי בונס. זה היה וי מאוד גדול בצ'קליסט לשחק פיראט, עם כל מה שמשתמע מזה. מעבר לזה, עשיתי סרט עם החבר׳ה של אבי יששכרוף וליאור רז, סיפור מוסד ריגולי שמתרחש בשנות ה-70, זה גם מגניב לאללה. אני נורא שמח שהתעשייה בארץ חזרה עכשיו, מתחילה לאט-לאט לעמוד על הרגליים. אין לי שום רצון להתנתק ממנה, להפך״.
מה, תחזור לשבת על כיסא 'כתר'?
״בטח, גם עשיתי את זה תוך כדי שצילמתי את 'דה בויז', חזרתי בכל הפסקה שהייתה לי. אני כל כך אוהב את מה שאני עושה, וכל פעם שאני חושב שאני רוצה לקחת איזה ברייק יש תסריט חדש שמגיע, והקרוואן או כיסא ה'כתר' הם ממש לא השיקול. אני פשוט רוצה לשמוע את ה׳אקשן׳״.
"בתחילת הקריירה יושבים על כיסאות 'כתר', ופתאום יש לי טריילר עם השם שלי. אני לא אשכח שמישהו דפק לי שם בדלת ושאל אותי אם אני רוצה קפה, והביאו צוות מחו"ל, והוא כל הזמן קרא לי 'מיסטר קאפון'. אמרתי לו, 'שחרר אותי, מריו, עזוב אותך'. יום אחרי זה הבאתי קפה שחור והכנתי למריו ולי"
לפני שלוש שנים התחתן קאפון עם השחקנית אורטל בן שושן. בלי צלמים, אייטמים וכל הג׳אז הזה שמלווה קידושין של כוכב, כך שמדורי הרכילות גילו על העניין באיחור. ״אין פה איזשהו עניין של הסתרה. עשינו את זה באופן אינטימי ומצומצם נורא, רצינו לחגוג אחר כך ואז הגיע 7 באוקטובר ולא חשבתי שאני צריך לתפוס מקום בעיתון עם החתונה שלי בתקופה כל כך קשה. השנים האחרונות היו מסע מדהים אבל גם מאוד מטלטל, ואני באמת לא יודע אם הייתי מצליח לעבור אותו באותה צורה בלי אורטל. זה לא מובן מאליו, זו שותפות ואהבה אמיתית״.
איך היא הגיבה לקעקוע המשותף שעשית עם הקולגה שמגלמת את אהובתך ב׳דה בויז׳, קארן פוקהארה?
״יש לי עוד כמה קעקועים בגוף שלא קשורים לסיפור הזה, אל תדאגי״.
נטלי פורטמן
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
בכל זאת קעקוע לב.
״אורטל עזרה לי לעצב את הקעקוע. קארן ואני חברים נורא טובים, והיא גם חברה טובה מאוד של אורטל. היא עוזרת לנו להתמקם כאן בלוס-אנג׳לס. אנחנו כמו משפחה. יש לי קעקועים מכל מיני פרויקטים שעשיתי. יש לי גם קעקועים נורא מיוחדים בשביל אורטל״.
איזה קעקוע עשית אחרי שפוצצו אותך ב׳פאודה׳?
(צוחק): ״לא מגלה, רק אגיד שליאור רז מקועקע באזור מאוד מיוחד בגוף שלי״.
