איך שאני רואה אותם, אני מרגישה איך הוא עולה בי שוב. הזעם. אני רוצה להרוג אותם, פשוט ככה, לגשת לזה שהכי קרוב אליי ולצרוח עליו ככה שהוא יתגעגע להתקף הנזיפות של אמא שלו בכל פעם שהוא דורך לה ברטוב. אבל אז הנהג של האוטובוס דופק ברקס פתאומי וכולנו קופצים באוויר כמו לוליינים של סירק דה סוליי. כשאנחנו נוחתים מהקפיצה, אני תופסת מבט של גבר בגילי שעומד במרחק כמה סרדיני אדם אומללים ממני. הוא מחייך אליי קלושות, מניד בראשו אל חבורת הנערים שיושבת על רביעיית המושבים לידנו כאומר "את ראית דבר כזה בחיים שלך?" "לא ייאמן", אני מסמנת לו בחזרה עם הראש, וקצת מתעודדת. כי הנה, למרות הבהמיות הבלתי נתפסת שבלנסוע ככה, באוטובוס דחוס שמזכיר יותר טנדר ארגזי תרנגולות, הצלחתי לכרות ברית עם עוד אדם שמרגיש כמוני.
"איזו טעות עשיתי", אני חושבת, "לא הייתי צריכה לעלות על האוטובוס הזה בכלל". ובאמת, הייתי צריכה להמשיך ללכת הביתה ברגל, אבל שנייה לפני שלקחתי את הפנייה לרחוב הראשי קיבלתי טלפון מחברה, והקול שלה היה כל כך נמוך ומוזר שישר ידעתי שקרה משהו. היא סיפרה לי שחברה משותפת שלנו נלקחה באמבולנס לבית החולים לפני כמה שעות, פשוט התמוטטה בסלון הבית שלה וקרסה על הרצפה חסרת הכרה.
האמת היא שבהתחלה לא חשבתי שיש סיבה לדאוג לה. בזמן האחרון כמעט כל האנשים מסביבי לוקים בכל מיני מחלות משונות עם תסמינים שאף רופא לא מצליח לפענח. אני בעצמי הייתי בבית חולים רק השבוע, רן התעקש להזמין לי אמבולנס אחרי שתפסתי את החזה שלי וצעקתי שהבטן שלי בוערת מרוב כאבים. בשיבא היו נפלאים, כראוי לבית החולים שהגיע למקום השמיני ברשימת בתי החולים הטובים בעולם. הם הריצו סדרת בדיקות שלא הייתה מביישת אסטרונאוט לפני טיסה לחלל. אבל כשהם סיימו, הרופאה הג'ינג'ית בישרה לי במבטא אנגלו-סקסי כבד שלא מצאו שום דבר לא בסדר אצלי. "זה כנראה היה רק התקף חרדה", היא אמרה, "אל תרגישי לא נעים".
(איור: לביאה טושינסקי, AI)
"אני מתביישת כל כך", אמרתי לרן ביציאה משיבא, "באיזו זכות אני מטרידה את הרופאים בהתקף חרדה מטומטם?" "מתי כבר תסלחי לעצמך", הוא אמר, "סרטוני הזוועה, הראיונות שעשית עם אמהות של חטופים, זה היה יותר מדי בשבילך. הגעת לגבול שלך".
"זה בטח סטרס", אמרתי לחברה שהתקשרה אליי לספר על המכרה המשותפת שהתאשפזה. "לא", היא אמרה, "זה כנראה משהו רציני ולא טוב. זה מה שאומרים". ובאותו הרגע זנחתי את התוכניות שלי ללכת ברגל, וידעתי שאני חייבת לעלות על האוטובוס הראשון ולנסוע לבית החולים. רק שמה שלא לקחתי בחשבון זה שכמעט כל האוטובוסים מפוצצים מאדם בימים האלו של סוף יוני. הילדים יצאו לחופש הגדול והם ממלאים את התחב"צ בדרכם להופעה חיה של אייל גולן בפארק או אולי לחוף הים. כאילו שזה לא מספיק גרוע, אני גם עולה לשם אחרי שעשיתי קניות. מה שאומר שאני סוחבת עליי לא פחות מארבע שקיות ניילון מפוצצות במצרכים. ועכשיו הן תלויות על הזרועות שלי כמו דליים מתנדנדים של שואבת מים, שתיים מימין ועוד שתיים משמאל.
כן, זה היה מספיק מבאס לנסות לעמוד ולאזן את השקיות שלי בין שורות של אנשים במאחורה של האוטובוס, לא להפסיק לחשוב על החברה שלי וכמה זה לא פייר שאסונות אמיתיים ממשיכים לקרות מסביבי אפילו עכשיו, כשחשבתי שכבר הגעתי לגבול שלי מבחינת החרדה שאני יכולה לסחוב. ואז אני קולטת שהאוטובוס רועש מדי, ולא רק בגלל מיליארד האנשים שממלאים אותו ומדברים ביניהם. לא, מישהו מנגן עומר אדם בקולי קולות איפשהו. אני מחפשת את מקור המוזיקה, ואז משמאלי אני פתאום רואה אותם, שלושה נערים מאוד צעירים, שיושבים ברביעיית המושבים לידי. הרמקול של המנהיג מחובר בחוט למטען בתקרה של האוטובוס, הוא מנגן שם בווליום של אולם חתונות את עומר אדם ואודיה. ובעוד המנהיג משדר לכל האוטובוס את הטעם המוזיקלי הכל כך ייחודי שלו, החבר שיושב לידו מעשן, אשכרה מעשן באוטובוס. יש לו וייפ סגול, ודרכו הוא מפריח עננים גדולים של עשן בכל רחבי הרכב, מתעלם מאישה שלא מפסיקה להשתעל ולנפנף בידיים שלה כדי לפזר את העשן שלו ולא מעיזה להגיד לו שום דבר.
אני ממשיכה להסתכל על הילדים במבט צדקני ומגנה כאילו שאני מינימום עמנואל מקרון של אגד, מתכננת כל הזמן את ההתקפה שאני עומדת לערוך עוד רגע. איך אגרום להם להתחרט על כל שיר של עומר אדם וכל לולאת וייפ שהם שלחו אל האוויר
ולא רק היא, כל האוטובוס שותק להם, והסיבה לזה ברורה מאוד. הנערים האלו נראים אחד לאחד כמו נערים מזן "נודר-דוקר", אלו שכולנו מפחדים מדי לקרוא להם ערסים כי משום מה זה נחשב גזעני, למרות שמה הקשר לעדות, יש ערסים מכל מוצא. הנערים הנודרים-דוקרים הם אלו שמתחזים לשומרי מצוות ונשבעים על התורה הקדושה, ובנשימה אחרת אין להם בעיה לשלוף עליך סכין או אולר שאבא קנה להם בחנות של ציוד טקטי בדובאי, ולאיים עליך שעוד שנייה הפרצוף שלך הופך לאיקס מיקס דריקס.
לא סתם השיר "השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב" כל כך חביב עליהם, כי ככה בול הם גם מתייחסים לאלוהים, כמו אל הסוכן האישי שלהם, הרוברטו הפרטי שלהם. השם יתברך שחושב שזה בסדר גמור שהם באים ולוקחים מהילד הכי לא מקובל בכיתה את הכסף שאמא נתנה לו לקנות בקיוסק, כי מגיע לבן המועדף של אלוקים להתפנן על טוסט גבנ"צ שלא הוא קנה. והנה, ביום העצמאות האחרון, ראינו איך קבוצה כזו של נערים דוקרת למוות את ימנו זלקה ז"ל ליד הפיצרייה שבה הוא עבד, ומאז רובנו לא מעיזים לנסות אפילו להעיר להם.
לא שנראה שהנערים הספציפיים האלו חמושים, אבל הם כן לובשים את המדים הקבועים של הנודרים-דוקרים. יש לשניים מהם כיפה, לשלושתם יש ציציות שמשתלשלות כמו חוטים של זכאות מהבגדים שלהם. החולצה שלהם פתוחה עד למטה, חושפת חזה חלק של ילד בן מצווה שמנסה לשחק אותה מאצ'ו מפחיד. ועכשיו אני רואה משהו נוסף שלא ראיתי במופע החוליגניות שלהם קודם, הרגליים של הילד השלישי שלוחות קדימה, והוא אשכרה מניח את הכפות שלו, עם כפכפי האדידס, על המושב. וזה כבר אחד יותר מדי, כי האוטובוס מלא בזקנים ובזקנות שנראים לי בערך בני 80, רובם עומדים במעברים. הם אפילו לא מצפים שמישהו יקום ויפנה להם את המושב, כי מי פה יעשה את זה? הילדים האלו, שמתייחסים לאוטובוס כאילו הוא סלון המועבטים שלהם על גלגלים?
"אני הולכת להעיר להם", אני חושבת, "ומצידי שידקרו אותי". מוזר, ככל שאני יותר בחרדה ויותר מפתחת כאבי בטן שלא מרפים לרגע, ככה אני פחות מפחדת על החיים שלי. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר עברתי תקופה של חרדות, בלילה פחדתי שברגע שאעצום את העיניים אני אחטוף התקף לב או שבץ, וזהו, בשלב הבא אני אתעורר על אלונקה, לא מצליחה לדבר או לזוז, כלואה בגוף משותק לתמיד. אבל מאז המלחמה כבר פחות אכפת לי, פיתחתי מין אדישות חדשה לגורל האישי שלי. שיבוא מה שיבוא. ואולי אני פשוט יותר מדי כועסת, על המצב המייאש של המדינה, על ישראלים טובים שהבן שלהם נפל, ובכל זאת אף אחד בממשלה לא טורח לשלוח להם זר. בכזו אווירה של אי-צדק ועוול גס רוח כולנו חיים. וזה ממלא אותי בכזו חמה, שאני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל אפילו גרם אחד יותר של רוע. כן, אני הגעתי לקצה הקיבולת שלי, ושם, על הצוק החשוף והאפור של כל הגבולות שלי שנחצו ממזמן, אני עומדת כמו איזו תימהונית בגיל העמידה וצורחת לאוויר.
אני ממשיכה להסתכל על הילדים במבט צדקני ומגנה כאילו שאני מינימום עמנואל מקרון של אגד, מתכננת כל הזמן את ההתקפה שאני עומדת לערוך עוד רגע. איך אני אצרח עליהם, אבייש אותם. אגרום להם להתחרט על כל שיר של עומר אדם וכל לולאת וייפ שהם שלחו אל האוויר. רק שאז קורה משהו חדש, הנער עם הכפכף על המושב שם לב שאני מסתכלת. הוא מרים את העיניים שלו בחזרה ובמבט שלו אין שום רוע, שום שנאה, אלו רק עיניים של ילד שלא מבין מה האישה הזרה הזו עם השיער בצבע כנאפה רוצה ממנו.
אני מסמנת לו עם הגבות שלי בנימוס לכיוון המקום הפנוי. להפתעתי, הוא לא פוצח בסדרת קללות. במקום זה הוא שותק, ואז מוריד ישר את הרגליים, עושה לי תנועת "בבקשה" כזו עם היד. אני מתיישבת, הייתי נותנת למבוגרים יותר, אבל בשלב הזה הם ירדו מהאוטובוס, מנקה קצת את הלכלוך של הכפכפים עם טישו, רואה איך הפנים של הנער מתמלאות במבוכה מאוחרת. בשאר הנסיעה אני די מתחברת איתם, צוחקת איתם על הקפיצות של הנהג המופרע. הנער עם הווייפ אפילו אומר לי שהוא לא ידע שאסור לעשן וייפ באוטובוס. "חשבתי שרק סיגריות", הוא אומר בקול שמתחלף בין בס לדקיק. מתברר שהם באו מאחת מערי השינה של המרכז כדי לנסות לאכול במסעדה החדשה של הפסטה-נאצי בפארק המסילה. הם ראו בטיקטוק שיש שם שניצלים ב-88 שקל וישר רצו לטעום, נו, כמו ילדים. "אבל לא הצלחנו, איפה, לא דיברו איתנו בכלל", אומר המנהיג, ואני רואה בפנים שלו את הילדה שהייתי. איך כאב לי שמבוגרים הסתכלו עליי כאילו שאני גרגיר אבק.
ואני עוד הייתי ילדה בשנות ה-70, אין לי מושג איך זה להיות נער של היום עם המסכים ושנות הקורונה והמלחמות. והכי אין לי מושג איך זה להגיע למקום וישר להיחשד בזה שאני ערס, עבריין צעצוע שבא לעשות בעיות. איך זה למות קצת מתחת למבט הזה שהמארחת המתנשאת נותנת לך בשנייה שאתה נעמד ליד החבל, של "הנה, הגיעו הצרות". אני לא מנסה, חלילה, להגן על הרוצחים של ימנו זלקה ז"ל. רק אומרת שלא כל מי שלבוש ככה חייב בהכרח להסתובב עם סכין. לפעמים זה פשוט כמו ילד בן 13 שעולה נרגש כולו לאוטובוס בעיר הגדולה. ופתאום אני כל כך שמחה שלא הוספתי עוד טיפת שנאה למדורת הרעל שבוערת במילא בינינו. "אומרים שהיא תהיה בסדר", אומרת החברה שהתקשרה אליי כשאני מגיעה לבית החולים. היא לוקחת אותי לראות את החולה ומחייכת. שרדנו עוד יום במדינת האסונות, ולפעמים, זה מספיק.
