ביום שישי שעבר חזרתי מכנס החייזרים השנתי שלי, עם חולצה של תרנגולת, סיכה של כבשה, מוצר ניסיוני חדש של תחליף בשר (בטח מאכזב כמו כל השאר) וזיק מחודש של צדקנות בעיניים. אסקפיזם מוחלט. טבעונים מהמאדים מיששו זה את זה כדי לוודא שהם אמיתיים.
יש לי חברה, חברת כת בכירה בדת החלבון, שאוכלת מדי יום עדר בקר קטן מאוסטרליה בניצוחו של משפיען הרשת עומר מילר. שאלתי אותה אם הייתה קוראת משהו על טבעונות. "חררר... פששש..." ענתה, עצמה עיניים ושמטה את ראשה. אני מבינה אותה. לדבר על טבעונות ועל זכויות בעלי חיים בזמנים שבהם זכויות בני אדם, שלא לדבר על חייהם, הם מרמס, מרגיש לא מותאם.
אבל הטבעונות, בדומה לאמונה דתית, קריטית למידת הקרבה שלי אל עצמי בדיוק כפי שהפמיניזם, הביסקסואליות או הבית הפוליטי שלי מהותיים לזהותי. הטבעונות היא לא בחירה תזונתית. היא שינוי בתחושת העצמי ובאופן שבו אני מעוניינת להציג את עצמי לעולם.
התנועה הטבעונית מעולם לא הייתה מנותקת ממאבקים זהותיים אחרים. בדומה למהפכה הלהטב”קית, שאת סיום חודש הגאווה שלה מציינים כעת, שהרחיבה את גבולות המשפחה והאהבה ונתנה תחושת ערך זהה למגוון זהויות ומגדרים - כך גם הטבעונות מבקשת להרחיב את גבולות הזולת הראוי להתחשבות. זולת עם פרווה, נוצות או קשקשים, אבל זולת חי, מרגיש וחושב.
אחת הטענות השכיחות כלפי טבעונים היא טענת דחיפת האף לצלחות של אחרים. את הטענה הזו אני שומעת בלי סוף מהסיבה הפשוטה שאנשים מאמינים, באמת מאמינים, שמה שיש להם בצלחת הוא שלהם. אם הייתי חיה באמריקה בשנת 1800 ויום אחד הייתי דופקת על דלתו של מגדל כותנה מאלבמה ואומרת לו: "תקשיב, העבד שלך שבר את הירך, אולי כדאי שתיקח אותו לרופא", יש מצב שהוא היה טורק לי את הדלת על האף החטטני. גם נשים היו פעם רכוש פרטי, גם ילדים היו משוללי זכויות.
כנס הטבעונות, כמו מיזמים אחרים שעוסקים בזכויות בעלי חיים משועבדים, נתפס כפריעה של הסדר הקיים, עיסוק של אנשים חסרי הומור, חסרי ברזל, רגישים באופן פתטי. אבל לא בטוח שלעד. האם הטבעונות היא באמת "סטייה" או שהיא רק סטייה ממה שהתקבע בטעות כנורמלי, הגיוני ואפילו מוסרי? כי יש הבדל תהומי בין שני סוגי הסטיות, ועליו אני רוצה להתעכב.
שוב ושוב מגלים חוקרים עד כמה העולם הרגשי והקוגניטיבי של בעלי החיים הוא עשיר: פילים מתאבלים על מתיהם, עורבים פותרים בעיות ופרות יוצרות חברויות אמת על בסיס העדפה אישית. לעד אזכור את היום שבו ביקרתי ב"חוות החופש" והוצגתי בפני תרנגול הודו עיוור בשם שירלי. לטענת מגדליו, שירלי (יש לו שם!) אוהב (אוהב!) שירי ערש (העדפות יש לו, לחוצפן!). האם זה עד כדי כך סוטה לחשוב על תרנגול הודו לא רק כמעטפת בשרנית לאורז?
(איור: דניאלה לונדון דקל)
"ככה זה בטבע, החזק אוכל את החלש", נאנחים בצער מומחי הטבע מטעם עצמם. הם רק שכחו שהחזק בטבע לא אוכל את החלש אם אין לו צורך קיומי בו, ושמזמן הם לא התעניינו בשלומו של הטבע שעליו הם מגינים. הנה נתון:
96 אחוז מהמשקל הכולל של היונקים על פני כדור הארץ הם בני אדם והחיות שהם מגדלים למאכל. רק ארבעה אחוזים הם חיות בר - פילים, דובים, קפיברות, זברות, כל קסם אחר שעולה על דעתכם. כלומר, רוב היונקים הגדולים בעולם כבר אינם חיים ביערות או בסוואנות, אלא במכלאות וברפתות. האם זה טבעי? רגע, והעובדה שרבע מהמינים על פני כדור הארץ נמצאים כיום בסכנת הכחדה היא הגיונית? לא אסטרואיד. משבר אקלים. והרי בכל התחזיות העגומות הנוגעות להתחממות הגלובלית, צריכת המזון מהחי מוזכרת כאחד הגורמים המרכזיים.
מעולם לא אכל האדם כמויות כאלה של בשר. בשום תקופה. לא בתקופת המלכים, לא במהפכה התעשייתית ולא במאה ה-20. רק בישראל עלתה צריכת הבשר בעשור האחרון ב-50 אחוז, ומספר בעלי החיים המיובאים ב"משלוחים החיים" זינק ב-220 אחוז. לפעמים נדמה שהשאלה הגדולה היא לא איך אנחנו מצליחים לחיות בשלום עם היקף כזה של אכזריות, אלא איך אנחנו מצליחים להפוך את השיבוש לנורמה, ואת הניסיון לתקן - לשיבוש.
כל דיכוי משתדל להפוך את מושא הדיכוי שלו מסובייקט לאובייקט - חפץ, רכוש או גורם עוין חסר פנים ושם: "יהודים", "ערבים", "מהגרים", "מזרחים", "שניצל"
התשובה נמצאת כנראה במנגנון ההצדקה. כל דיכוי מתאמץ לתלות את האכזריות שבה הוא מתנהל בכך שמדובר בסדר דברים נכון וצודק או בכוונת משורר עתיקה - בין אם המשורר הוא אלוהים, הטבע או הביולוגיה. כל דיכוי משתדל להפוך את מושא הדיכוי שלו מסובייקט לאובייקט - חפץ, רכוש או גורם עוין חסר פנים ושם: "יהודים", "ערבים", "מהגרים", "מזרחים", "שניצל".
הדיכוי הוא מהלך כל כך ערמומי ושקרני, עד שהוא מעדיף להסתיר את האמת אפילו מעצמו. צפון-קוריאה נקראת "הרפובליקה הדמוקרטית"; ההפיכה המשטרית נקראת "רפורמה משפטית"; נשים מכוסות, מודרות ומורחקות מהמרחב הציבורי בשם ערך שנקרא "צניעות", ועל מוצרי "עוף טוב" מצוירת תרנגולת מחייכת. וזה עובד. זה אשכרה עובד.
אני חושבת שהטבעונות, בין אם בוחרים בה באופן מלא ובין אם היא משמשת רק כוכב צפון להשתדלות - וכל המפחית הרי זה משובח - נותנת את מתנת הפיכחון. אני הפכתי לפני שנים לטבעונית אחרי שהבנתי, כלומר הפנמתי, שתעשיית החלב כולה מבוססת על לקיחת עגלים יונקים מאמם. איך לא ידעתי שחלב הוא תוצר של הקשר האימהי הבסיסי ביותר בטבע? עובדה שלא ידעתי.
דיכוי בעלי החיים הניכר בצלחת, בריחות הרחוב, בתוכניות הריאליטי, בים המתרוקן, בשמיים - ציפורים מוכות חום נופלות משם - צריך לשמש מפתח להבנת מנגנונים אחרים של דיכוי, כיוון שבקיצוניותו הוא חושף את אופני החשיבה המשותפים: מי נחשב ומי לא; למי יש קול ולמי אין; חייו של מי נתפסים כבעלי ערך וחייו של מי נתפסים מחוסרי ערך; ומתי, וזו השאלה הגדולה, הדיכוי - כל סוג של דיכוי - הופך לחרב פיפיות.
