פרידה מאוחרת מהתיכון / לא יודע למה, אבל מכל המאורעות שאנחנו עוברים במהירות, רציתי להגיד שכל אימת שקוברים את הנופלים הצעירים שלנו אני מזיל דמעה כי הם נראים לי נערי בית הספר התמימים והנועזים שסיימו תיכון עכשיו והלכו לצבא, ממש כמונו אז. ועל כולנו נאמר: היינו פעם מה שלא היינו אף פעם יותר. וכשהשבוע קיבלה גם נעמי, נכדתי, תעודת סיום כיתה ט', נזכרתי בפרידה שלי מבית הספר התיכון.
זה היה באוגוסט 1967, אחר מלחמת ששת הימים, לקראת מלחמת ההתשה (למי ששכח, היו גם מלחמות כאלה). באתי לקחת את תעודת הבגרות, שבגלל מלחמת ששת הימים לא ניתנה לנו בזמן. אני זוכר אותי עוצר את אופניי על "שביל הנעורים" מול שער בית הספר התיכון. איש עם כתמים אדומים על הפנים חלף מולי. חשבתי שאו שהוא נפצע בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם או במלחמת ששת הימים. רציתי ישר לכתוב על זה שיר, זה מה שעושים לי מצבים כאלה, ואחר כך נכנסתי לחדר המזכירות ואספתי את התעודה.
נכנע להתבגרות / הפסיכולוגית שלי אומרת שכל הצרות שלנו בחיים החלו בתיכון כי נקלענו שם למה שנקרא סבך של רגשות בלתי ניתנים לטיפול שהשפילו אותנו לא פעם עד עפר. יש לי מלא דוגמאות מהמורה למתמטיקה שהייתה מעיפה אותי ללוח מול הכיתה כדי שאפתור את התרגיל שלא ידעתי לפתור, או המורה ללשון שלעיני כל תפסה אותי שָׂם דגש ב-ע'. אבל דווקא האיש בחליפה הדהויה, ענוד המשקפיים, עם התיק הנצחי שבו הטמין את כל סודות ציוני המבחנים (שהיינו מוכנים לשלם כדי לדעת מראש מה יש שם) הגיח מולי עכשיו ליד שער הפרידה.
כיוון שלימד אותנו אנגלית שייקספירית מילמלתי מיד את "פרנדס, רומנס, קאנטרי מן, לנד מי יור אירס" (חברים, רומאים, בני העם, האזינו לי), תחילת הנאום של אנטוניוס בהספד המזויף שלו על יוליוס קיסר אחרי שחבריו בגדו בו ורצחו אותו, וגם גוד מורניג סר, אמרתי לו בחצי חנופה - כאילו עוד יהיה ניתן לשפר את ציון הבגרות שלי באנגלית שעמד על 7. אבל הוא הלך מהר ונעלם. אחר כך הבחנתי בעדנה קוטלוביץ', חברתי הטובה מהכיתה, המרדנית שלימים הפכה למחזאית נפלאה, שינתה את שמה לעדנה מזי"א ותחת השם הזה כתבה מחזות, שהבולטים שבהם "משחקים בחצר האחורית", "רומן משפחתי" ו"המורדים". גם היא חלפה כרוח. חשתי בהזיה. פרידה מהתיכון היא אחת הפרידות הגדולות בחיינו, או כמו שניסח חברי שלום חנוך: "שער הברזל נסגר מאחוריי".
חוברות ציור / החיים נראים לי מאז לא פעם כחוברות ציור לילדים שצריכים לצבוע אותן. ואני עדיין חושב שאותו רגע שבו נפרדתי מהלימודים הפורמליים היה רגע של צבעים עזים ואפורים גם יחד לכיוון הצבא. וכל מה שקרה אחר כך לא קרה לנו יותר אף פעם. אוי, סליחה, כן קרה. אישית חזרתי לרגע לתיכון רק ב-2026, כשתלמידי התיכון עשו תערוכת ציורים משיריי. רגע מרגש.
האם נחסך באמת? / עוד משהו קרה השבוע, עמדנו באזכרה (שלוש שנים) לאלעדיק האהוב שלנו. וכשמישהו אמר בהספד בסרקסטיות מהולה בעצבות, "אלעדיק, נחסך ממך" התעצבנתי בתוכי. טוב, ברור שהכוונה היא טובה ומבקשת לעטוף את הכאב בתחבושת של היגיון סביר ומלא נחמה, יענו, "נחסכו ממנו כל השנים הקשות האלה והארץ שהלכה לאן שהלכה לאיבוד". אבל מי יכול לדעת אם זה נכון? כי אולי זה נחסך ממנו, אבל מבחינתי גם נחסך לפחות בוקר אחד שטוף שמש שבו שתינו אספרסו, וגם ארסנל שלך שזכתה בפרמייר ליג השנה. כמה טרגי. כי כשנחסך ממך הכאב, נחסך ממך גם העונג.
גיבורים - השביל של ריף / לא חסכתי על זמני והתיישבתי לקרוא בספר "גיבורים – השביל של ריף", ספר דק לילדים על דקות נפלאות בחייו של ריף, בנם של אבי וסיגל ואח של זואי, שנולד וגדל בקיבוץ רמת דוד, היה לחייל עוצבת הקומנדו ונפל בקרבות בעזה. וככה מתחיל הספר המקסים:
(איור: יזהר כהן)
ריף קם בבוקר עם חיוך רחב, ויצא לטייל עם תרמיל על הגב, והוא הלך לכיוון הים לפגוש חברים שאהב. ואז על השביל ריף פוגש באקראי אישה מבוגרת ושואל לשלומה. והיא מודה לו שהתעניין בה, והוא מושיט לה יד והם מטיילים בין שבילים, וכשהם פוגשים איש רעב הם מאכילים אותו. וכשהם מגיעים לביתה של האישה, הוא מחבק אותה וחוזר ללכת אל הים. וכשהוא מגיע באיחור לחבריו ומספר מה עיכב אותו, הם אומרים לו: ריף, איך זכינו בחבר כזה מטריף? (מט-ריף) וריף עונה בעיניים נוצצות: צריך לראות, לא רק להסתכל, פשוט להיות (איזה ילד גבר היה ריף).
מהגרים ואצילים / אני לא חוסך זמן על כדורגל בלילות. אבל שני דברים תפסו אותי במונדיאל, חוץ מלהטוטי הכדור של מסי האלמותי. הראשון, העובדה שנבחרת גרמניה הנוכחית במונדיאל 2026 מורכבת מהמון מהגרים, מן הסתם, שחקנים שנולדו מחוץ לגרמניה או שנולדו בגרמניה להורים שהיגרו אליה.
בעודי מביט בהם משחקים נזכרתי שבאולימפיאדת ברלין 1936 מי שהטריף את היטלר היה ג'סי אוונס, האתלט האמריקאי השחור (ארבע מדליות - ב-100 ו-200 מטר, שליחים וקפיצה לרוחק) שקילקל לו את הנוף הארי והגזע הלבן וכל החרא הזה ששטף אז את הראש הגרמני. עד כדי כך השתנתה גרמניה. ועוד דבר נהדר כמו באגדות נטפליקס, גיליתי שהבלם השוודי הצעיר קארל סטארפלט מנבחרת שוודיה הוא בן למשפחת אצולה שוודית, מעין "ברון על הדשא".
להיות אציל בשוודיה זה אמור איכשהו להיות קרוב לכתר, או אולי רחוק, תלוי איך סופרים. הוא רחוק מהכתר ב-250 איש, כלומר אם 249 ייפלו בדרך קארל הכדורגלן יהיה מלך שוודיה.
בכביש המפחיד / לו היינו נוסעים השבוע יחד, אלעדיק ואני, כמו שנסעתי בכביש רחב המסלולים ליד וינגייט והיית נוהג ב"לאט שלך" (כי היית הנהג הכי איטי וזהיר שפגשתי), היינו נתקלים בשלל עוקפים מפחידים שסיכנו את כולם בכביש במהירות 150 קמ"ש. הצרה שזה כבר רגיל. כל יום אחר הצהריים אני מאתגר עצמי מול וולטים וקורקינטים כשאני רוכב על אופניים. איכשהו ברמזור של קק"ל נתקלתי שוב באחד המפחידים, וכשראשי רכון מרוב פחד חלפה בי השאלה: כל כך מיהרת והגענו יחד, אז מה חסכת, מלבד איום על חיינו?
טיק בעין / לא נחסך מאיתנו כלום השבוע: האיראנים שמחזיקים את אמריקה ואותנו בביצים, אמא בהריונה קוברת את בנה שנפל בלבנון בבכי מר, וגם חלומות. היו לי מלא חלומות. התחלתי לקרוא את הביוגרפיה של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, וגיליתי לתדהמתי ששמו השני היה שלמה. ואז נתקלתי לפתע בטקסט של המשורר האמריקאי צ'ארלס בוקובסקי, שכאילו נכתב עלינו פה: "היי, משתמט, תרים את התחת שלך. בוא תצטרף אלינו, אנחנו נלמד אותך להילחם". ובעודנו קוברים את צעירינו היקרים שלנו, שמעתי גם את אלעדיק כאילו אומר: היינו פעם מה שלא היינו אף פעם יותר, כי רק הוא היה יכול להמציא משפט כזה. והיה מוסיף: שמע לי, אני יודע על מה אני מדבר, חד-משמעית (אגב, זה הביטוי הכי נפיץ בימים אלה בארץ). ואחרי כל אלה, נהיה לי השבוע טיק בעין, זה שרועד כשאתה מתעצבן ועצוב ולא מבין את החד-משמעיות הזאת של חיינו.
