טוב, אז מתברר שאוליבר טרי מת בשבוע שעבר.
מי? לא יודע, אוליבר טרי אחד.
זה זמר. ראפר. היו לו להיטים. לא היה לי מושג, אבל בשבת האחרונה הילדה השמיעה אותו במכונית ואמרה שהוא מת. הבעתי צער והצעתי את תנחומיי, ואז שאלתי: "מי זה?" והיא שמטה לסת, קראה לי "אַנק" ואמרה: "אתה בטוח מכיר שיר שלו", ומיד השמיעה את להיטו הגדול, ובאמת נדמה היה לי שאולי, ייתכן, לא סגור, זיהיתי את הפזמון, אבל אולי זה רק נשמע כמו מיליון פזמונים קודמים שהכרתי.
בכל אופן, הילדה החליטה להילחם בבורות המופגנת שלי בכל הקשור לקאנון תרבות המערב והשמיעה עוד כמה מלהיטיו של המנוח לזכרו, ואני התרשמתי שמדובר ביוצר מסדר גודל בינוני ומטה שמותו הוא אבידה גדולה (או בינונית ומטה) לאנשים שידעו על חייו.
יומיים מאוחר יותר שמענו ברכב משהו של דיוויד בואי, והילדה שאלה אם אני מתכנן מתישהו ללכת לראות אותו מופיע, ואני נאלצתי לבשר לה שהאדם מתכנן תוכניות אבל בואי מת לגמרי בזמן הזה, והילדה הופתעה - היא הייתה משוכנעת שהאיש בחיים - וכנראה שזה לא כל כך נורא שהילדה לא יודעת שאמן מסוים כבר מת כמו שזה נורא שאבא שלה לא יודע שאמן מסוים בכלל חי. ומת.
(איור: גיא מורד)
לא שאני בא להשוות, חלילה, בין דיוויד בואי לאוליבר טרי - בכל זאת, הראשון שינה את חיי והשני קיפח את חייו בתאונת מסוק מטופשת, לא בטרם לא שמעתי עליו - אבל בשבוע שעבר מישהי שעבדתי איתה הודיעה שהיא עוברת להיות מנהלת מחלקת מיקרו-דרמה בגוף תקשורת כלשהו. בירכתי אותה בחום ואז שאלתי: "מיקרו מה?" והיא שמטה לסת ואמרה לי, "'כשהגלים מתחזקים', ראית?" ואני שאלתי אם זה עיבוד מחודש ל"משמר המפרץ" כי במקרה כזה יש לי עניין, אבל היא כבר הייתה עמוק בתוך הקריירה החדשה שלה בזמן שאני התחפרתי בנייד, גוננתי על המסך כדי לוודא שאף אחד לא מציץ, ושאלתי את צ'ט ג'יפיטי מה זה בדיוק "כשהגלים מתחזקים".
ובכן, זו מיקרו-דרמה.
שזה כמו דרמה רגילה, רק שכל פרק נמשך בין דקה וחצי לחמש דקות - שזה, בגדול, פרק הזמן שדרוש לתקציר הפרקים הקודמים בפרק ממוצע של "הפיט", ואני לקחתי לעצמי בין דקה וחצי לחמש להסתגל לרעיון, וחפרתי עליו עוד קצת באינטרנט רק כדי לגלות שהמיקרו-דרמה הגדולה (הקטנה, בעצם) הבאה נקראת "חיים כפולים" ומככבת בה שורדת המאקרו-דרמה "7 באוקטובר" מייה שם, ולצידה כוכבי הרשת אביתר עוזרי ואלי חולי, שעליהם שמעתי עוד בתקופה שבה חיפשתי באינטרנט "מה זה מיקרו-דרמה".
עכשיו תראו; אני לא מנסה לטעון שאני לא מעודכן בשום דבר, כי זה לא נכון, עובדה שלפעמים אני נקלע לישיבות מערכת שבהן עולים רעיונות לכתבות, ובכל פעם שמוזכרים שלל משפיענים אני מהנהן בראשי במרץ ולפעמים אפילו אומר משהו כמו: "כן, זה שווה", ורושם לעצמי פתק מנטלי בראש לגגל אחר כך - או אפילו עכשיו, תוך כדי - במי מדובר.
אבל רוב הזמן אני לגמרי בעניינים. אני יושב בחדר העבודה הביתי שלי כמו קפטן פיקארד החולש על הגלקסיה וכוכביה, והילד - בחופשה - נכנס מדי פעם בשיא ההתלהבות עם הנייד שלו ומכריח אותי לראות משהו, ואני מסתכל על הדבר הזה ומהנהן בראשי במרץ ולפעמים אפילו אומר משהו כמו "וואו, מי זה בכלל?" ואז הילד אומר משהו כמו: "מה, זה ג'ינקסי!" ואני שואל אותו אם מדובר בבנקסי, האמן הבריטי הנודע, והוא שואל אותי מי זה בנקסי האמן הבריטי הנודע, ואני מתייאש ומשגר אותו אל הלא-נודע שבחדרו.
כעבור שעה הוא חוזר עם אותו סצנריו, ואני שוב צריך לצפות במשהו ולהגיד "וואו, מי זה?" והוא עונה: "מה יש לך, זה ג'ו ברטולוזי!" או "מה יש לך, זה דרוסקי!" או "זה דין ווית'רס!" "בן גורדון", "איי-שואו-ספיד!", "מתן איוון!"
נשבע לכם, הכל אנשים אמיתיים, או מומצאים אבל לגמרי פעילים ברשת עם טריזיליארדי צפיות, עוקבים, דולרים, מה שתרצו, ורק אני, אין לי מושג.
והמושג שאין לי הוא, ספציפית, איפה הייתה הנקודה שבה נשמטה ממני האחיזה. כי אני יודע בוודאות שעד שלב מסוים דווקא ידעתי מה קורה סביבי. מה הולך בתרבות, בבידור, במשפיעניות. ידעתי מי זאת אביבית בר זוהר. ידעתי עינב בובליל. ידעתי סטטיק ובן-אל.
ננעלתי מחוץ לדלת הראשית, ואולי מחוץ למיליוני דלתות שמאחוריהן מיליוני סרטונים שתכף יכתיבו את חמש השניות הבאות מתוך שיר שכמעט אף אחד לא ישמע לעולם את כולו
למעשה, אני חושב שהתחלתי לאבד את זה בערך בשלב שבן-אל התחיל לאבד את זה. נדמה לי שהדבר הראשון שסיבך אותי היה הקושי המתמטי להמשיך לעקוב אחר חזרתו וחזרתו-מחזרתו לזרועות אורטל עמר, ולא הייתי סגור לגמרי אם לילד המשולב שלהם קוראים תו או פרינס, ו... לא יודע, בשלב ההוא הרגשתי איך כל העסק מתחיל להישמט ממני כמו אבטיח מגורז, ובסוף הגעתי למצב שבו כל המשפחה יושבת מול "רוקדים עם כוכבים" ורק לי אין לי מושג אם, נניח, בר ברימר הוא כוכב, רקדן, סתם אחד שהשתחל לאולפן, והאם מישהו, מלבד לוסי איוב והוריו, סגור בקשר לזה.
אני מניח שאני יכול להאשים את המפץ הגדול של הדיגיטל וההתפצלות האינסופית של הכל - פעם הייתם צריכים לעקוב אחרי, גג, כמה כוכבי קולנוע וטלוויזיה, אבל אז באו כוכבי ריאליטי, ואז פליטי ריאליטי, ואז כוכבי רשת, משפיעני רשת, אינפלואנסרים, ילדים של אינפלואנסרים, ריו טרסוב (זה דבר. ביררתי), ולכו תדעו כמה זמן עוד נשאר לנו עד שתגיע הילדה של ריו טרסוב (סאו-פאולו טרסוב, אני מניח?). בקיצור, הכמות עצמה הפכה בלתי סבירה, והעובדה שאין לי חשבון טיקטוק פעיל או סביל, ושאני גולל ברשת הגריאטרית פייסבוק - מגדלי הים התיכון של האינטרנט - אומרת, מן הסתם, שפשוט ויתרתי.
אבל אני לא מאשים אותי. אני לא התכוונתי לוותר. למעשה, תיכננתי לדעת, גם בגיל מאה, מי זו סאו-פאולו טרסוב ובאיזו ננו-דרמה (שש שניות לפרק) היא משתתפת בשנת 2058, אבל מתישהו קרה לי משהו נורא: הפסקתי להיות קהל יעד. אני חושב שכבר בשלב שבו הערוצים המסחריים עברו לשדר, בכל פריים-טיים נתון, ריאליטי נדוש אחר בן שעתיים וחצי לפרק, הרגשתי שסולקתי מקהל היעד.
אני לא בא בטענות, בטח לא פה, בדפוס - אם הייתי רוצה שמישהו ממש ישמע אותן הייתי עושה מזה סרטון - אבל אני יודע בוודאות שאני כבר לא קהל יעד של שום דבר; משחקי מחשב, אפליקציות, ערוצי מדיה חברתית, גאדג'טים, סביבת ותרבות עבודה, בגדים, דיבור, אפילו פוליטיקה - אני לא קהל היעד. אני מסוגל, פה ושם, להבין מה רוצים ממני, אבל באותה מידה אני מוזמן שלא. אני לא הדמוגרפיה הנחשקת, או הרלוונטית, או הנספרת.
בגדול הייתי טורח להיעלב אלמלא זו הייתה גם תקופה ממש טובה להיות בה דינוזאור בלתי נספר, זמן שבו הנגישות שלי לכל מה שאי פעם נוצר כמעט מוחלטת, והיכולת שלי לקבל כל מה שאני באמת צריך דרך צייצני רשת ואלגוריתמים גבוהה מאי פעם. אז נכון; ננעלתי מחוץ לדלת הראשית, ואולי מחוץ למיליוני דלתות שמאחוריהן מיליוני סרטונים שתכף יכתיבו את חמש השניות הבאות מתוך שיר שכמעט אף אחד לא ישמע לעולם את כולו, אבל אני מאשים את העולם, שתמיד מפסיק לראות באנשים מעל גיל מסוים ברירת מחדל.
ואין ספק שחציתי את הגיל הזה, ואין שום ספק שאני מפסיד כל כך הרבה שם בחוץ - ובו-זמנית קרוב לכלום טוב מספיק - עד שרק המחשבה על לנסות ליישר קו ("תוריד טיקטוק", אני מדרבן את עצמי מדי פעם, ואז אומר לעצמי: "בסדר, אחר כך") גורמת לי ליפול לשנ"צ.
והיי, זה כבר הרבה יותר ממה שאוליבר טרי עושה עם עצמו כרגע.
