ע. הלל (הלל עמר), יליד הקיבוץ משמר העמק, היה אדריכל נוף, משורר וסופר רבגוני שיצאו לו מוניטין כברייה הנוחה, הענווה והעליזה בעולם, מי שבשיריו יש קריצת שמש ישראלית מחוצפת. שוחרי מוזיקה ישראלית מכירים אותו כשובב הגדול של הזמר העברי והצעיר הנצחי שלו; ילדים מכירים ואוהבים אותו מהשירים 'יוסי ילד שלי מוצלח', 'בולבול למה ככה', 'מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה', ומעלילות 'דודי שמחה'; מבוגרים שהם ילדים בנפשם מכירים אותו מהלצות 'ג'ירף בג'ינס כחול – פזמונים, שטויות, קשקושים'. ויש שהתוודעו גם לקובצי השירה היפהפיים והעמוקים שלו למבוגרים. אלה המפליאים ליצור "הלם נופים" עם מראות הטבע יקודי-השמש ועלי הקמה של נוף העמק והארץ. על אלה המשורר חיים גורי — חברו לקבוצת 'ילקוט רעות', משוררי דור הפלמ"ח — כתב, כי איכותם היא כשל פאר שיריו של וולט וויטמן: "הלל הוא צפר, עובד אדמה, איש טבע, משורר גדול שרגישותו לעולם החי והצומח היא כמעט פנתיאיסטית".
ועוד דבר יש לומר: כמשורר הלל ידוע במשיכתו אל הארכאי והארכיטיפי, אל רבדים קדומים בתנ"ך, אל נופי בראשית, אל עולם החי ואל דימויי יסוד אנושיים — הקודמים לתרבות המודרנית ולמורכבויותיה. הלל מבקש למעשה, להעביר את שירתו דרך מנסרה של עולם הקמאות והאותנטיות, ובפועל של עולם הזן.
בזכות זיקתו העמוקה לנפש הילד היה הלל מן המשוררים האהובים ביותר בישראל. אך אהבה זו כלפיו כמשורר ילדים דחקה הצידה את הקשב ליצירתו העמוקה למבוגרים, והאפילה על דמותו כאחד הקולות הייחודיים בשירה העברית של דור המדינה. יתר על כן, את שיריו גם קידמו מתרסי הסתייגות, קהות וחשדנות של רבים מרעיו המשוררים והסופרים — בראשם הסופר משה שמיר, עורך 'ילקוט רעות' שקטל את שירתו עודנה בחיתוליה.
עיון בעיזבונו של הלל, שחלקים ממנו הגיעו ל'גנזים' בניהולה של אדיבה גפן לפני זמן לא רב ונחשפים פה לראשונה, מעלה, אם כן, במפתיע דיוקן אנושי לא צפוי שלו, מורכב ומרתק: שונה לגמרי מהדימוי השובבני-להשתעשע, או מהדימוי הנאיבי שלו. מתוך כתביו המקוריים ומתוך מכתביו למו"לים של עיתונים, להוצאות ספרים, לחברים אמנים, למנהלי בתי ספר ולתלמידים, שבפניהם הרבה להופיע, מצטייר אדם שיצרים עזים פועלים בנפשו והוא בעל ניגודים רבים: סוער ובעל קשב מדיטטיבי, נשגב וקטנוני, כאוב וסרקסטי, כופר ואדם רוחני וספק-דתי; אופטימי ושמח כילד, אך גם בעל טרוניות נרגנות כזקן. וניגוד נוסף משתקף: משורר זה המסב בחופשיות גב אל הזמן והמקום, פרוע וכמעט אנרכיסטי, בה בשעה הוא גם קנאי לבלי די למפעל הציוני ואף תובע גיבוש "מורל לאומי" לאזרחיו.
עם כל זאת, לפלא הוא שעל אף יצריו, ניגודיו ותהפוכותיו כאדם, השירה שלו דווקא כן שומרת על חוקיות עקבית פנימית, והיא מתפתחת מתוך היגיון פנימי, רציף וישיר, שהולך ומתברר אט-אט, מקובץ שירים אחד לזה הבא אחריו. לפי חוקר הספרות צבי לוז ('שירת ע. הלל: מונוגרפיה', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996) גורם הנוף של שיריו, הבא במלוא תפארתו, ססגוניותו, צליליו, לביטוי מתפעם בקובץ השירים הראשון שלו 'ארץ הצהרים' — הוא הגורם המכונן את מהלכיה של שירתו כולה. שכן נוף זה, עם המראות הארצישראליים שלו, אמנם הוא לירי, אך הוא גם רווי יסודות ארכאיים, ואלה מתפתחים בהיגיון עקבי לנימות כנעניות, קדומות, המופיעות בקובץ השני 'נשרה' ובבאים אחריו. וכנעניות ילידית זו מצידה מובילה אל החיפושים הארכיטיפיים שהתגלמו במחזור הבלדות המיתי והאפי שלו.
הלל במכתב ליעקב חזן, מנהיג מפ"ם: "הלוא נביאינו הגדולים, עמוס וירמיהו זעקו וקראו חמס על העם 'כבד העוון', על 'הבנים המשחיתים' – ואילו מה לנו: — חנוך לוין, דן בן אמוץ ודומיהם, המנבלים ומטנפים בדברי מין סוטה כל במה רמה ותחת כל עץ רענן, ואשר את מיטב חיצי תיעובם יורו כנגדנו, כנגד כל מה שהוא ישראלי, ציוני, יהודי ומוסרי. אלו גיבורי הדור!"
א"ב יהושע היה מן הסופרים הבודדים שהשכיל להכיר בערך שירתו המובחנת של הלל, ונפשם נקשרה זו בזו. באחד המכתבים מתאריך 6 באוגוסט 1881, הלל כותב בחום ליהושע: "כתבת לי שאתה שרוי 'בתקופת דיכאון'. לכן החלטתי ליזום חוק שהוא בבחינת צו חירום כנגד דיכאונם של סופרים ומשוררים...", ואז מוסיף: "אלא שאני אהיה בוועדת המיון. וזאת כדי שהחוק לא יחול על כל הסופרים. שכן, לחלק מהם הדיכאון מגיע באמת! ועל כך אני אעמוד! אלא מאי, הללו דווקא עולצים וחוגגים".
במכתב אחר ליהושע עם צאת ספרו הנודע 'מולכו' ב-1987, הלל כותב לו: "חוויה מרגשת העברת עליי, ושמה 'מולכו'. שמחתני שמחה גדולה, אמנם עוטה דוק של תוגה, תוגה שקטה, כמעט נסתרת, אך הלא היא השמחה האמיתית העמוקה. כל דף, כל פסקה ופסוק, דברו אל לב בלשון פשוטה ויפה, ועם זאת ציורית, ססגונית. כל דמות, מצב, מקום, תמונה, ועונה ונוף, עצבת חיים ונכוחים. ועל כל אלה שט, מרחף, חיוך קל, חיוך דק, המכונה הומור. אנא המשך לעשות ספרים הרבה. להרבות נחת ושמחה לקוראיך, ואנוכי בתוכם".
במכתב אחר, בהתייחס לזיקתו העמוקה למקורות היהודיים והלאומיות, הוא מתנער מתיוגו כ"כנעני". במכתב למשורר מיכאל דשא מ-22 באוקטובר 1986, הוא מביע רתיעה וסלידה מפני מבקרים באשר הם: "רוב המבקרים אינם אלא 'סופרים' שלא צלחה דרכם וכתיבתם. לפיכך מיותר הוא (כמעט הייתי אומר אסור!) לקרוא את רשימותיהם ומאמריהם אשר אך בורות וארס הם נוטפים. אני על כל פנים מתייחס אל מרבית המבקרים כאל עדת כלבים שוטים אשר יש להתרחק ממנה. לא בגללם ולא בזכותם תיפול או תקום הספרות".
בערוב ימיו שאלו את הלל על הניגודים באישיותו: איש הפלמ"ח ואיש תנועת השומר הצעיר, המושרש בנוף ארצי מובהק, ואף על פי כן מיסטיקן. ובתשובתו לשאלה זו, הלל תיאר למעשה, את הגורם המכונן של שירתו: "פגישתי עם העולם היא פגישה רליגיוזית. אני מברך יום יום, בהודיה, לא כמאמין באלוהים, אך כמעט כחסיד. אני מברך על שאני קיים ונהנה מהעולם, משמש, משמיים ומערפל, מאנשים ומבעלי חיים, מברך על שאני זוכה לנס של החיים. העולם גורם לי שמחה עצומה. ולנופי הטבע, לצלילים שלהם, יש השפעה מאגית עליי. אמנם אינני מיסטיקן בהלך מחשבתי, אבל בתחושת עולמי יש ודאי זיקה אל מסתורין ורליגיוזיות".
שירתו העצמאית והמקורית, עם ההתבוננות רווית הפליאה, לא השתלבה בקלות בנרטיבים המרכזיים של השירה העברית, שנעה החל מאמצע שנות ה-50 לכיוון יותר עירוני ולעבר פולמוסים ספרותיים, פסיכולוגיים ופוליטיים. יצירתו של הלל, מאידך, הייתה קשובה, באמצעות ניואנסים דקים של טונליות לירית, לטבע, למיתוס ולחוויית הקיום עצמה. וכך, הלל נותר בשולי הזרם המרכזי בספרות הישראלית. ואמנם מהעיזבון עולה כי הוא התקשה למצוא הוצאות ספרים שיפרסמו את שיריו וכי הוא חש עצב עמוק בעטיו של חוסר הזדהות של קוראים עם שירתו.
עם כל זאת, לאורך השנים, מתוך מכאוב, הוא הוסיף ותבע מעצמו נאמנות לאותה דרך עצמאית ושונה. אך הדבר כמעט וקרע את נפשו, שכן הוא חש עצמו אסור כמו בצבת לופתת: מפה היו השפעה מאגית ומכבש השפעה עצום ששלונסקי ואלתרמן הפעילו עליו — שני משוררים, דמויות אב, שלקחו חסות על משוררי דור הפלמ"ח. אך כתוצאה מכך הטיחו בו משוררי הגל החדש של חבורת 'לקראת' התקפות מרושעות בירחון 'עכשיו'. יש לציין כי שלונסקי, למעשה, היה הראשון, שפתח לפני הלל את הבמות הספרותיות. אך מסתבר, שהלל לא היה אסיר תודה לו על כך וכעס וטינה העיבו על קשריהם. חוקרת הספרות חגית הלפרין כותבת כי הלל פירסם את שיריו הראשונים כבר בהיותו צעיר לימים. "ודווקא כי נראה היה תחילה שנפרס בפניו 'שטיח אדום', קשיי הפרסום שבאו אחר-כך, הכאיבו לו יותר. ואת הקולר לקשיים אלה הוא תלה בשלונסקי; זה שהיה אז בעל מעמד בלתי מעורער ופוסק אחרון בענייני סופרים וסופרות".
על השפעת שלונסקי ואלתרמן שממנה נכסף בכל נפשו להתנער, סיפר הלל (בראיון ל'במחנה', 10.3.80): "הערצתי את אלתרמן ותחילה כתבתי בצילו. ולא היה דבר קשה מזה כי הייתי צריך לפרוץ ולצאת מארמון מכושף ממש של אלתרמן-שלונסקי-לאה גולדברג... ואז אמרתי לעצמי: מפה ואילך, אני אכתוב ספונטנית רק את מה שאני חי ורק איך שאני רואה את העולם שלי, זה שמסביב לי". ואמנם מתגבש בקרבו אז שירו הנודע 'בסיבוב כפר סבא': "ושמעתי את כל פרחי-האור/ ואת צלצולי-המים קוראים לי בשמי:/ הנה, הנה" — שיר שהצית בחיים גורי פליאה והערכה עמוקה כלפיו לבלי די: "ה'כאניות' הארצישראלית של הלל, נפתחת אל האישי, אל הכלל-אנושי ואל העל-זמני", כתב גורי, "ובעוד היא מנטרלת ברגישותה את 'הגבוה' ויוצרת מארגים יפהפיים של ריתמוס ויופי – היא גם נותנת לחולין קדושה".
אלא שמבקרי ספרות בודדים עמדו על גדולת שירתו וכתיבתו הייחודית. הם ייחסו לה סגולות מקוריות של אי-סדר, פראות, דברנות, ויתרונות של היעדר מקצב קבוע או סכמה מוכנה. "שירה זו עם חרוז אקראי ובלתי מחייב, ועם מוזיקליות רבה משכילה להעניק לחוויות הפשוטות ביותר – עץ, ציפור, רוח, שדה, ילד – ממד של פליאה כמעט מטפיזית; כזו, היוצרת אחדות בין האדם והטבע", כתב צבי לוז. עם זאת, בגין אלמנטים "כנעניים" שהיו ביצירתו המאוחרת – בתוכם הזדהות עם בן הארץ מתקופת האבות, עם כתבים כנעניים עתיקים ועם ההיסטוריה במהלכה הרחב – מבקרים אלה מתוך טעות עמוקה, ייחסו לשירתו השפעה של שירת יונתן רטוש איש "העברים הצעירים", שמשנתו החברתית-פוליטית הייתה כנענית.
הלל במכתב למשורר מיכאל דשא: "רוב המבקרים אינם אלא 'סופרים' שלא צלחה דרכם וכתיבתם. לפיכך מיותר הוא (כמעט הייתי אומר אסור!) לקרוא את רשימותיהם ומאמריהם אשר אך בורות וארס הם נוטפים. אני על כל פנים מתייחס אל מרבית המבקרים כאל עדת כלבים שוטים אשר יש להתרחק ממנה. לא בגללם ולא בזכותם תיפול או תקום הספרות"
באמצע שנות ה-80 דומה שיצירתו המקורית כבר מגיעה להבשלה מלאה, והלל מפתח בשירתו מצב תודעה קמאי ומשוחרר לגמרי, עם הארה וגאולת נפש הבאה מתוך מגע עם כל דבר – פרח, ציוץ ציפור, קול המקוש, אוויר ענוג – ללא קשר לתוכנו של המגע, ועם תחושת הזדהות גמורה בין עולם התופעות לבין סוג של נירוואנה שבה החווה והחוויה זהים. בשירים אלה, הטבע, הסביבה, הם כל היותו של המשורר, ללא שיור, גוף ונפש, בלי מחיצות. המשורר הוא הטבע עצמו, מחזור החיים עצמו, קמילה, צמיחה, פריון וחוזר חלילה; "אלא שאני הייתי אלוהים", הוא כותב ('בסיבוב כפר סבא').
אך מכתבים מתוך העיזבון מלמדים שאותה עת — כבמראה הפוכה לעולמו הפנימי בעל האמון והתום הנרחבים האלו — הלל בכלל מעורב ועסוק רובו ככולו בהתחשבנויות הנוגעות לחיי התרבות בארץ, העומדים לדבריו בפני "התדרדרות קשה ונוראה". ובמין אנטיתזה לעמדתו רחבת האופקים, כמשורר, בוקע מפיו פתע קול קנאי וצר של "מחנך", "איש מוסר", ושומר של "מורל לאומי".
וכך הוא כותב ב-19 באוגוסט 1983 ליעקב חזן, מי שהיה מנהיג מפ"ם: "הלוא נביאינו הגדולים, עמוס וירמיהו זעקו וקראו חמס על העם 'כבד העוון', על 'הבנים המשחיתים' – ואילו מה לנו: — חנוך לוין, דן בן אמוץ ודומיהם, המנבלים ומטנפים בדברי מין סוטה כל במה רמה ותחת כל עץ רענן, ואשר את מיטב חיצי תיעובם יורו כנגדנו, כנגד כל מה שהוא ישראלי, ציוני, יהודי ומוסרי. אלו גיבורי הדור! חנוך לוין הוא חתן פרס ישראל ודן בן אמוץ – אליל הנוער, על כך אזעק!.. את החולי יש לרפא ולעצור!". וכשהוא קורא בדו-ירחון 'מאזניים' את שירו של יצחק לאור 'נערת הרוק', הוא מיד משעה את המינוי שלו. "'נערת הרוק' ראוי לעיטור קיר מקירותיו של בית שימוש ציבורי בעיר שאין לה ראש עיר אך בשום פנים ואופן אינו הולם ביטאונם של בני תרבות", כתב בזעם לעורכי הביטאון חיים פסח ואשר רייך.
בן 64 היה הלל במותו ב-30 ביוני 1990. אם היה עדיין בחיים היה מציין בעוד שבועיים 100 שנה. אבל הלל נפרד מחייו בגבורה סטואית, כשהוא מכתיב צוואות אחרונות ומחבר את שירו האחרון ביחידה לטיפול נמרץ ב'איכילוב'. בסוף דרכו, הוא מקפל את תער-האנליזה שלו, ומתמסר לתחושות שידע אי אז בראשונה: לתחושות היופי שבחלופיות ולאופן שבו הטבע מלמד את האדם לקבל את הזמן החולף ופגעיו בהשלמה; בלי התקוממות. על ערש דווי הוא כותב: "נמלה מתנהלת בשביל,/ גוררת שבולת שועל/ גדולה פי שלוש ממנה./ יישר כוחך, נמלה/ הלוואי עליי!/... אילה שלוחה דואה בהר./ אלוהים אדירים, איזה הדר!/ הלוואי עליי!/.. נמלה, חרגול, זוג חוחיות,/ אילה שלוחה, עושים ואינם יודעים מה,/ אבל אני כן:/ עומד, משתאה ומהלל יה!".
