אז חזרתי מכמה ימים באמסטרדם, ואל תשאלו מה הולך שם: כלום. באמת. קרוב לכלום.
היה חם. היה גל חום. חוויתי את החום הזה על בשרי, ובשרי מבקש למסור: מדובר במה שאנחנו קוראים לו יום רביעי. או ראשון-שני. או שבת. לא חשוב. חם ושמש, בסדר. 32 מעלות. כאילו לא כל ישראלי חי ב-32 מעלות רוב חייו מאז האייטיז.
כן, ההולנדים קצת איטיים בקשר להתקנת מזגנים, וזה מכיוון שהם אימבצילים שעדיין מאמינים שאם רק יסתכלו על תעלת מים או ישכשכו בה רגליים זה יעזור. אני נותן להם עוד שנתיים-שלוש עד שכולם שם יתקינו מזגנים כמו שהם מתקינים צ'יפס עם מיונז; כל הזמן, בכל מקום.
מעבר לזה, מה שהלך באמסטרדם הוא, בשתי מילים, חיים רגילים.
זה, כמובן, הרג אותי לראות אנשים חיים באופן רגיל כל כך, מגדלים ילדים ומשפחות באופן רגיל כל כך, נוסעים בטראם ועל אופניים באופן רגיל כל כך, ומוטרדים – אם בכלל – מדברים רגילים כל כך עד שאין בכלל טעם שגם אתם ואני נהיה מוטרדים מהם. האנשים האלה לא מדמיינים לרגע דאגות מסוג: חמאס חוזר להתעצם בעזה, רחפני נפץ בלבנון, ראש ממשלת פילוג מחרטט על "ממשלה לאומית רחבה", נרצחים בקצב הפופקורן במגזרים שונים, חרדים חוסמים כבישים וסוגרים בתמורה דיל שיאפשר להם להמשיך לתרום כלום ולקבל הכל – בקיצור, שום דבר כזה, או דומה לזה, לא עולה בדעתו של אף הולנדי.
לא; ההולנדי פשוט מדווש מפה לשם, מדבר בשפה המוזרה שלו, אוכל הרינג כבוש וחי את החלום (במקרה שהחלום הוא הר גדול של מיונז) ויש לו על הראש שלל דאגות מהסוג שאפשר, בוודאות, לכנות "רגילות". ויותר ויותר ישראלים שחוזרים מאירופה אומרים לי בדיוק את הדבר הזה, ש"מדהים איך הם חיים שם ככה, רגיל".
והם מתכוונים שאנשים שם פשוט מעבירים חיים רגילים שלמים, מודאגים מדברים שאנשים רגילים מודאגים מהם, וכשמסתכלים עליהם מהצד – ברחובות, בכיכרות, ליד התעלות, בפארקים, בכבישים, בחנויות, במסעדות, ביציאה מבתי הספר, בדרך להופעה – זה נראה כמו חיים כל כך נורמליים ורגילים, עד שלעיניים ישראליות זה לגמרי לא נורמלי ובלתי רגיל.
וכמעט מפתה לשאול: אבל רגע, הם לא מרגישים שמשהו חסר להם? משהו, כאילו, גורלי? מאיים? ביטחוני? מלחמתי? אזעקתי? כלומר, באמת כל מה שיש לאירופאים האלה ביומיום זה – סליחה – חיים רגילים? איזו משמעות בכלל יש לחיים נטולי מצבי חירום, אולפנים פתוחים, פרשנים דחופים, הבחירות הגורליות בתולדות, הלהיות-או-לחדול? מה בכלל הטעם לחיות שלא על איזו חרב, ללא משמעות תנ"כית מסודרת, בלי לדעת שאתם חוליה גורלית בשרשרת הדורות הנצחית של, אני מניח, העם ההולנדי?
כלומר, מה נשאר לכם במקרה כזה? ללכת לעבודה? לחזור? לגדל ילדים? לדאוג מכאבי שיניים? אטמי אוזניים? סידור ארונות?
וזה הולם בנו, כל היופי הזה שבחיים רגילים. ונדמה לי שלא יזיק לנסות להביא לפה פעם זיכיון של המותג הבינלאומי המשגשג הזה, חיים רגילים.
הבעיה היא, כמובן, שאנחנו כבר לא מסוגלים לחשוב כמעט על שום דבר מלבד המצב, הביטחון, החירום שהיה, החירום שבדרך, והפוליטיקה ונגזרותיה – הסתה, הפחדה, התכתשות, ביבי.
אנחנו כבר לא מסוגלים להסתפק ברגיל ולשאוף רק אליו. הוא משעמם לנו. נדמה כאילו ישראל מתודלקת ונעה רק על איומים, מצבי קיצון, שנאה ופחד. שום דבר פחות מזה כבר לא יגרום לנו לפתוח ynet ולהרגיש חיים. אבל החיים הרגילים – חיים של יומיום, משפחה, זוגיות, הורות, חינוך, בריאות, מצבים נפשיים, תכנונים, שינויים, בחירות חיים, תרבות, וכן, גם אטמי אוזניים וסידור ארונות – הם החיים המשמעותיים באמת. הם הדאגות שאנחנו רוצים וצריכים. זה כמעט מיותר וטריוויאלי לכתוב את זה, ובטח מישהו תכף יגיד משהו כמו: "טוב, מה אתה רוצה, ישראל אף פעם לא תהיה הולנד או דנמרק, אנחנו מוקפים אויבים המבקשים להשמידנו ותכלית קיומנו להשמיד אותם קודם ולהמשיך במפעל השימורים שהקימו כאן אבותינו, ותשכח מאירופה – שאגב גם לה יש בעיות רציניות, ותגיד תודה שאתה בארץ שבת-חלב-ובשר".
אבל אני אגיד לכם בחזרה:
מה רע בהולנד ודנמרק? מה רע בלרצות חיים רגילים? למה תמיד אחרי חזרה מחו"ל יש את היום המוזר הזה שבו, מצד אחד, הכל נראה כמו שזכרתי, ומצד שני, יש איזו זרות: מה, אלה החיים שלי? כל הרעש והכיעור האינסופיים האלה? בזה אני אמור להמשיך?
ולפעמים אני חושב שמתישהו, אולי אפילו אחרי הבחירות הקרובות, תקום פה ממשלה שתהיה, בהשוואה לנוכחית, פשוט רגילה. כלומר שואפת שפיות ונורמליות כלשהן. ממשלה שבאה בעיקר לעבוד. עבודה שגרתית, סיזיפית, אפרפרה, בשירות הציבור (אגב, זה מה שפוליטיקה תוכננה במקור להיות). וכשזה יקרה, ישתרר פה פתאום איזה שקט חדש. שקט כמעט – אל תשאלו – רגיל.
כן, יהיו עדיין אירועים ביטחוניים, ונתניהו ולהקתו יצרחו מספסלי האופוזיציה דברים אבסורדיים כמו "אצלנו זה לא היה קורה" אחרי שאצלם כבר קרה הגרוע מכל, אבל הטרטור הנצחי של מכונת הרעל והמציאות הכאוטית, המדממת וההיסטרית שהיא מייצרת פשוט יחדל.
וייווצר שקט כל כך מחריש אוזניים, עד שנצליח לרגע לשמוע את עצמנו חושבים על דברים רגילים. ונוכל פתאום להתרכז בדברים כמו מערכת החינוך ואיך מתקנים אותה. ופגועי הנפש של המלחמה ואיך מתקנים אותם. ויוקר המחיה ואיך מורידים אותו. והעתיד הטכנולוגי שישראל מתיימרת להוביל וכבר די משתרכת מאחוריו.
זה יהיה כאילו כאב כרוני שליווה אותנו לאורך שנים – ואתם יודעים איך זה כשמשהו בגוף כואב; אתם חושבים כמעט רק עליו – נוטרל פתאום, ועכשיו כשהוא איננו אפשר לשים לב לכל השאר.
קשה כמעט לדמיין מין יום כזה, שבו הסמול-טוק המיידי שלי עם אנשים בגינת הכלבים לא יתחיל ב"מה קורה?" ובאיזה מנוד ראש אירוני מהצד השני, ואז משפט כמו "עוד קצת טוב ונשתגע" ואז איזו שיחה חמצמצה.
קשה, אבל עדיין אפשרי. אני יודע שיש אנשים – כולל פוליטיקאים – ששואפים לחיים רגילים. אני זוכר שיחה עם יאיר גולן בערך שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר. הוא היה במילואים וראיינתי אותו על המלחמה, ובסוף שאלתי מה התוכניות שלו לטווח הארוך, והוא דיבר על רצונו להשפיע פוליטית ועל האופן שבו הוא רואה את ישראל העתידית, ובשלב כלשהו – אולי כי לא עצרתי אותו – הוא התחיל לנאום על איכות הסביבה וחשיבותה לישראל. הייתה לו משנה סדורה בקשר לזה.
עכשיו, אנחנו שלושה שבועות לתוך המלחמה, כן? יושבים בבסיס צבאי, גוג ומגוג משתוללים סביבנו, והבן אדם מדבר איתי על איכות הסביבה. על החיים שאחרי המוות.
אם זה מרתיע או מרחיק אתכם, זה בסדר. כולנו בוגרי ישראל הביטחוניסטית, המלחמתית, השקועה עד צוואר במדמנה נצחית, ורק מדי פעם, כשאנחנו יוצאים למדינה אחרת ורואים אנשים שחיים את החיים במלוא רגילותם, משהו בנו מתערער לרגע; מה, זאת אפשרות?
ובכן, כן. זאת אפשרות. רצויה. תנסו לחשוב לרגע על היום שבו הטרטור ייפסק. על הרגע שבו אנשים שאכפת להם מחינוך, בריאות, תחבורה, סביבה או אנרגיה יהיו גם האנשים שאחראים על המשרדים האלה. תחשבו על הדברים הקטנים, הרגילים. תחשבו על חברות תעופה חוזרות לישראל. על בתי ספר וגנים שפועלים שנה שלמה באין מפריע. על הופעה של אוליביה רודריגו בפארק. תחשבו רגיל, יהיה רגיל.
איזה בלתי רגיל זה יהיה.
